הכוכבים שנולדו

היה זה הקרב "בן שרעבי - נינט טייב", שסגר סופית את החיבוקיאדה המתקתקה. זה התחיל בצהריים, כשנינט טייב הגיעה לאולפני מימד ועיניה הירוקות מושפלות. גם ככה, בימים כתיקונם, יש בנינט משהו מסוגר, כיאה לנסיכה הקסומה של המדינה. אבל היום היא ממלמלת היי רפה ומסתגרת באחד החדרים למדוד את שמלת הנשף הכחולה ללילה הגדול.

בדרך כלל נראים המפגשים בין המתמודדים בתחרות 'כוכב נולד' כמו אולימפיאדת המוצ-מוץ הארצית. כולם מנשקים את כולם, צועקים 'כפרה' ברגש ומחמיאים זה לזה על הכישרון, הבגדים, תוספות השיער והביצוע המהמם לגידי גוב.

לא היום. היום האוויר מתוח, דחוס, כאילו דפק מישהו איזה אקורד צורם, או זייף בקול השני ל'שלל שרב'. המתחרים אמנם יושבים ומתקשקשים אחד עם השני במטבחון כרגיל, אבל משהו בארשת הפנים שלהם מבשר רעות. זה לא שהם מגעילים לנינט, חס וחלילה. מדובר בילדים מנומסים ומתוקים מהפריפריה, אחרי הכל. זה פשוט שמשהו ב'שלום' שלהם, ב'היי' הקפוץ, חמים כמו הרוח המקפיאה שמנשבת מהמזגן באולפן.

"התפרסמה עליה אתמול כתבה ב'רייטינג',", מסבירה לנו אחת המתחרות, "עם תמונה ענקית שלה, ועמוד שלם שבו היא מספרת על עצמה, ונתנו לזה את הכותרת 'העם רוצה נינט?'" "ביום של ההצבעה! איזו חוצפה!" נדחף מישהו. "אבל מה זה אשמתה?" אנחנו מוחים. אנחנו נתקלים במבט לעגני, מהסוג של סליחה, אבל מה לעזאזל אתם מבינים בתקשורת. הרי ברור שמדונה טייב צ'יקונה היא שיזמה את המהלך כדי לקדם את האמביציה הברונטית שלה.

אבל נינט צ'יקונה בכלל לא נראית כמו מישהי שנשארה לה אמביציה. יותר כמו ילדה מבוהלת שהכריזו עליה חרם בכיתה. מה היא בסך הכל רצתה, לשיר כמו אורית שחף מ'היהודים'? להתפרסם קצת? בחיים לא חשבה שתמצא את עצמה במרכז סערה ציבורית. "תמיד טענתי שבנות זה עם קשה", היא משחזרת שבוע אחר כך. "חוץ משייבין שהיא חברה טובה שלי. אסתי כל הזמן אומרת לי שאני לא צריכה להרגיש אשמה בכלום, אבל אחרי הכתבה הרגשתי כאילו שעשיתי משהו רע לבן".

למרבה המזל יש לנינט את בן שרעבי, כנראה הבחור המתוק ביותר בירושלים בעולם. לא לחינם יצאו לו כאן מוניטין של 'נשמה, מאמי, כפרה'. לאורך כל הצהריים הוא לא מפסיק לנסות לעודד את נינט קפואת הפנים. הוא מסתחרר סביבה כמו פודל קרקס על סקטים, מצחיק אותה, סוחף אותה לסלסה, צובט בלחייה בחיבה, ולא מרפה עד שהנסיכה הקסומה משחררת חיוך צחור ועדין.

"זה היה קשה", הוא מתאר, "הרגשתי כמו נבחרת ישראל מול ברזיל במשחק חוץ. ביום של ההצבעה, אני ונינט רק החלפנו מבטים של איזה באסה, איזה עצבים. אבל מה שהכי הטריד אותי זה מיתרי הקול שלי דווקא. למה? כי אני יודע שאם בן שרעבי בא במאה אחוז יכולת, חבל על הזמן של כולם". והרשו לנו להעיר בשלב זה שאם אתם לא מצילים את בן בשלב גלגל ההצלה, יש לכם עסק איתנו.

עד שעת שידור התחרות דומה שהסערה שוככת קצת. המתחרים מתיישבים באולפן, מול הטלוויזיה צנועת אינצ'ים, וצופים בחלק המוקלט של התחרות, שצולם ביום שני. נינט ובן מתיישבים בשורה הראשונה, כתף לכתף, ומחכים לסולואים שלהם, בעוד שאר המתחרים מפטפטים בעליצות מאחור. כשמגיע הביצוע של נינט ל"מקיץ אל החלום" של גלי עטרי, משהו בנימוס הפורצלן שלה נשבר. "שקט כבר!" יוצאת מגרונה צעקה חדה, כמעט ביצ'ית, ואחת המתמודדות מאחוריה מגלגלת את עיניה במיאוס.

רק בשידור החי, כשצביקה הדר מכריז על הפער העצום: 17,000 קולות לבן, 56,000 לנינט, ברור שקורה פה משהו חדש. 56,000 זה מספר? לא, זה פייבוריטית, ופייבוריטית שיהיה מאוד קשה לנצח, גם אם ריטה בכבודה ובעצמה תתגלגל לך במיתרים. "היא הייתה מדהימה", אומר בוריס סולטנוב, חייל אינטליגנטי וצנוע בן 20, "אבל אני לא אגיד שאני לא חושב. 56,000 אנשים? מה זה המספר הזה? איפה הם כולם היו כשאני התחרתי, לעזאזל?". היחידה שלא מתרגשת היא שירי מיימון, הכריסטינה אגילרה של ההפקה, ופייבוריטית בפני עצמה. "אני לא דואגת", היא פוערת את ריסי האורגנזה הארוכים שלה, "חכו לתחרות שלי".

החבר'ה מארגנים יציאה להערב, ונינט נלקחת לחדר צדדי, לצ'וטט. אף אחד לא דופק על הדלת להזמין אותה, ואולי זה רק נדמה לנו, אבל גם נראה שהברכות שזורמות לכיוונה הן לא ממש לבביות. כוכבת נולדה הערב, אבל קונצנזוס מת איתה. להתראות חיבוקים, ו"כולם אוהבים את כולם" דביק, ברוך הבא ג'ונגל עם חוקי משחק חדשים.

מודים: התמכרנו

בחודשיים שבהם היא משודרת, הפכה 'כוכב נולד' לתוכנית האהובה עלינו בטלוויזיה. התמכרנו אליה בכל רמ"ח אברינו הזקנים, ואנחנו לא מתביישים להודות שאנחנו בונים על קשר רציני. זאת לא רק ההפקה המקצועית, והגאוניות הכל ישראלית של צביקה הדר, זה בעיקר המתיקות הזאת, ההזדהות עם האנדרדוג, שגורמת לנו להתחבר. כאן אין קציצות אם-טי-וי מגניבות, או דוגמניות שבמקרה קוראות עכשיו את ניטשה, רק ילדי פריפריה, שעוד זורם בגופם קצת רגש טהור. בכל תוכנית בידור אחרת היינו מקבלים אותם כזמרי ליווי ברקע, מתנועעים כמו סנאי על אקסטזי מאחורי ליאור נרקיס. הגדולה של 'כוכב נולד' זה שהיא ידעה להפנות את הזרקור אליהם, להראות לנו שכוכב אחד יכול להעז, אפילו בלי ליווי של סוכנת צמודה.

הבעיה היא, שעכשיו אנחנו דואגים קצת. לא בנינו על ההייפ הזה, לא בנינו על ההיסטריה, לא בנינו על 1,000 עמודים בפורום של 'קשת', עם שמועות על הרומן בוריס-כברה והשלישייה הלוהטת של שירי והתאומים. מה שהכי מדאיג זה שהילדים מתחילים להתקלקל קצת. פתאום הם מבינים בתקשורת, בזוויות צילום ובאפקט המופלא שיש לגוונים בצבע בלונד עכברוש על מוניטור מספר 3.

לא שהם הפכו למפלצות רייטינג תאוות כוח, אבל החממה, שבנו עבורם צביקה ואנשי 'טדי הפקות', מתחילה להתלהט. מה יקרה להיאחזות בנח"ל בסיני עכשיו? לראשוניות המקסימה? האם ייוולד פה כוכב או שתמות פה אשליה של תמימות? דומה שהסיר של 'כוכב נולד' גלש מעבר לציפיות הפרועות של כל מי שהאמין בה. וכמו תמיד, כשהסיר גולש, נוסעים לאמא, לקרית גת.

חדר משלי

פייר? לא משהו בקריית גת, אפילו די מדכא. בכתבות מהז'אנר נהוג להתפייט על ערים כאלו: האנשים החמים הצצים עם סירי קוסקוס מפתח הבית, הילדים הבועטים בכדור באווירה מה זה אותנטית. מצטערים לאכזב, אבל קריית גת נראית כמו עוד חצ'קון במורדות הגב הדרומי של ארצנו. מין מובלעת עזובה ומפוצצת בטונדות, שלא קורה בה שום דבר.

היינו רוצים לספר לכם שילדים מתעלפים כשהם רואים ברחוב את נינט, למשל, אבל פה, במסגרת הכולם מכירים את כולם, החידוש קצת עבר. "לא אוהב את נינט", מתנמק בפנינו ילד בן תשע עם פריזורת פלטינה, "היא תופסת תחת. כל הזמן עוברת עם החברות שלה שמקיפות אותה ומרימה את האף כאילו מה נהיה. אבל את רביזדה", הוא אומר בערמומיות כשהוא רואה ששי לצדנו, "אני הכי אוהב. אתה מלך, רביזדה!".

במתנ"ס המוזנח להכעיס של מפעל הפיס אנחנו נתקלים בחבורת מתעמלות אמנותיות צעירות, שעלו ברובן מחבר העמים. הן לא מכירות את התוכנית, אבל מאד אוהבות את קריית גת. "אני לא אעזוב את קריית גת לע-ו-ל-ם", אומרת החנפנית הראשית ושולחת מבט מצטיין למורה, "זאת העיר הכי טובה בעולם", היא עונה בגאווה, "אין פה פיגועים כמו שיש בתל-אביב".

מכאן הגיחו לא פחות משלושה ממתמודדי התוכנית 'כוכב נולד', כולם בני טיפוחיו של הגורו המוזיקלי המקומי, אבל כוכב. נינט טייב, התאומים שי וגיא אביזרוב, ושי רביזדה הבונבון. כשאנחנו אומרים בונבון, אנחנו לוקחים אחריות מלאה על המילה הזאת, הבחור הוא 100 אחוז מתיקות עגולה ומענגת, בלי שום קצוות חדים, או ויץ מבאס של ציניות מרירה.

"אני רוצה להיות בברנז'ה", הוא אומר בפשטות, "אני פשוט אוהב את האנשים האלה שעושים לי טוב כשאני בא בלילה ורואה טלוויזיה. שחקנים, זמרים, כל העולם הזה, הזוהר". בעולם שלנו מקובל לירות בעצמך לפני שתפטיר אמיתה פשוטה וחודרת כזאת. במקום זה את אמורה לרדת כאסח על התספורת החדשה של יעל בר-זוהר, ולקוות שאף אחד לא ישים לב שאת מתה שתקרא לך 'אחותי'.

"הוא פשוט מדהים", מספר צביקה הדר, "עם התמימות הלא תיאמן שלו. מהיום הראשון של ההפקה הוא מספר שהוא חולם לאכול צהרים עם אייל גולן. יום אחד נסעתי לאירוע שאייל היה אמור להופיע בו ואמרתי, 'יאללה, נגשים לרביזרה את החלום'. אנחנו נוסעים, וכל הדרך הוא בקושי נושם מהתרגשות. 'מה, אייל גולן ילחץ לי את היד?' ככה, בלי טיפת פוזה.

רוב האנשים מתרגשים כשהם פוגשים מישהו מפורסם, אבל רובם מספיק מהוקצעים כדי לשחק אותה קול. רביזדה לא כזה, הוא פשוט מרגיש את מה שיוצא לו, בלי להתבייש. אנחנו עוברים בין השולחנות, וכבר בדרך ילדות קטנות עוצרות אותו, אבל השיא היה כשאנחנו מגיעים לאייל גולן, ואייל אומר, 'הנה רביזדה'.

הוא ואילנית רואים את התכנית ומכירים אותו משם. רביזדה עומד שם ולא מאמין. אייל גולן? מכיר אותו? איזה מין עולם הפוך.

"בשבילי אלו הרגעים שבגללם היה שווה לעשות את התכנית, להביא רביזדה כזה למצב שאנשים מזהים אותו ברמזור ולהגשים לו את החלום הכי גדול, הכי טהור". "כשאני הכרתי את צביקה", מסכם יואב צפיר, בימאי התוכנית, "מה הוא היה? רביזדה!".

בטוויסט נחמד על הסיפור הזה, רביזדה עדיין לא התגבר על ההתרגשות מהדר עצמו, ולא משנה שהוא פוגש אותו פעמיים בשבוע. "את הנסיעה עם צביקה באוטו שלו לפגוש את אייל גולן אני לא אשכח אף פעם", הוא מתנוצץ, "הרגשתי ממש חלק מהברנז'ה, בחיי. צביקה נפתח אליי, והרגשתי כאילו אני חבר שלו, זה היה מדהים".

רביזדה גדל בקריית-גת, בדירת שיכון צנועה. אבא שלו, רחמין, עובד עירייה. אמא שלו, שרונה, חזרה בתשובה לפני כמה שנים. היא משכה איתה את כל המשפחה, כולל שי הגדול, ולירז ושחר בני ה-16 ו-15. לכן, הכיפה השחורה של רביזדה, זאת גם הסיבה לחצאית של לירז היפה. אבל זה שהאמא מאמינה בקב"ה, זה לא אומר שהילדים לא סוגדים גם לאלילים אחרים. כוכבי טלנובלות, מגישי תוכניות אירוח, ריטה ואייל גולן. "החלום שלי היה שכולם יכירו אותי", אומר רביזדה, "שאני אוכל להגיד שגדלתי דווקא בעיר כזאת ולצמוח משם".

לוקחים אותנו לסיור בבית. שני הצעירים, בן ובת, חולקים חדר קטנטן וקירח מקישוטים, שבתוכו שתי ספות נוער צמודות זו לזו. ההורים ישנים בחדר שינה זעיר, עם מיטה מבולגנת וציור מהחתונה. אבל כל הדלות הצרצרית הזאת נעלמת, כשנכנסים לחדרו של יורש העצר שי. בארמון של רביזדה יש אינספור דיסקים, טלוויזיה 29 אינץ' ואולפן הקלטות ביתי ומשוכלל. זה גם החדר היחיד, אם אנחנו לא טועים, שבו שוכן מזגן.

החדר הזה מבהיר היטב מה מעמדו של רביזדה בבית: הוא היוסי בניון של המשפחה הזאת, התקווה הגדולה, זה שאולי, אם ירצה השם, יעלה את כולם לשחקים בעזרת הסולמות המדהימים שהוא מסלסל בקול היפה. "את כל הכסף אני שם בילדים, אבל בעיקר בילד", אומר אבא רחמים, "חסכנו בטיולים ובבילויים רק כדי לתת לו. מגיל ארבע אנחנו משקיעים בו. גיטרה, אורגן, חסכנו מהפה שלנו רק בשבילו. "כל דבר הכי קטן הוא מקבל", מסכמת לירז היפה בלי שמץ קנאה, "אז נכון שהחדר שלו הכי מסודר, אבל הוא נותן לנו להשתמש בו".

"אבא מאוד עזר לי", מסביר רביזדה כשאנחנו יורדים למטה, "הוא משקיע בי הכל כדי שאני אצליח, זה החלום שלו. הוא אומר שכבר כואבת לו היד מללחוץ ידיים לאנשים ברחוב, חלק מהתהילה מגיע גם אליו. אתם לא יודעים איזה כיף זה שאבא שלך גאה בך. יום אחד, אל תדאגו, אני אחזיר כל גרוש וכפול מזה".

- אתה לא דואג מה יקרה כשהכל יסתיים?

אני אתעסק כל החיים שלי במוזיקה, גם אם אני לא אצליח. לפעמים אני חושב על זה לילות שלמים. אבל אז אני אלך לעשות חלטורות במקומות קטנים. אלה הזמרים שעושים הכי הרבה כסף. כשאנחנו מתרחקים, אנחנו רואים איך רביזדה נהיה קטן, ומתפללים שזה לא מה שיקרה לו כשהספינה של ערוץ 2 תשליך אותו חזרה אל החוף. אמן שנראה אותו בבראנז'ה, מחכך סיגרים עם יגאל שילון, צמוד למורן אייזנשטיין, אפילו אם זה במחיר שייהפך לסלב מניאק וכבר לא יגיד לנו שלום.

בדרך לנינט אנחנו עוצרים במפגש עטייה, אותו מנהל נתי הנמרץ בן ה-24. "אני המעריץ מספר 1 של נינט", הוא אומר. "ביום של התחרות שלה ישבו פה 200 נהגי מוניות, שזה המפגש שלהם, ותקתקו בהיסטריה אס-אם-אסים, נינט, נינט. רביזדה נחמד, וגם התאומים, אבל נינט זה ליגה אחרת לגמרי. את שמעת אותה בשיר של גלי עטרי? כל השערות עומדות לי על הידיים כשאני חושב על זה".

נראה כאילו בדומה לכל צופה אדוק של התוכנית, גם נתי טיפח בראשו את האשליה שנינט היא התגלית הסודית שלו. ממש כמוהו, גם אנחנו היינו בטוחים שאנחנו היחידים ששמנו לב לסחלב ששאג בעוצמות מצמררות את 'ילד אסור ילד מותר' באודישנים. מה גדולה הייתה אכזבתנו כשגילינו שהיא האהובה החשאית של כמעט כל מי שאנחנו מכירים.

תחושת העלבון הייתה כל כך עמוקה, שאחד מחברינו האנינים, שסבר שהוא היחיד שקולט את נינט, "כי היא גותית, עמוקה כזאת", הסיר את ידו ממנה בתיעוב אחרי משבר ה-56,000 וטען שהוא עובר לשרפי החתרני. "היא התמסחרה", קבע בשלווה, "איכסה". מעניין לציין, שהכישוף של נינט לא עובד בהכרח על הקולגות בתוכנית. "היא משתמשת במתיקות שלה", מסבירה לנו אחת המתמודדות, "אבל זה הכל הצגה. אל תקנו את הפוזה הצנועה, הביישנית. מדובר בבחורה שהיא די ביץ'".

אבל לנו לא אכפת. ככה זה עם נסיכות, הכריזמה שלהן מהפנטת לחלוטין. ולכן, כשאנחנו מגיעים לבית של נינט, אנחנו לא מופתעים מזרי הפרחים הרבים. אחד ממנהל בית הספר, השני מידיד מסתורי והשלישי ממעריץ מבוגר, המכנה את עצמו 'החוקר הפרטי'. כמו כולם, גם החוקר חושב שיש לו איזה מודיעין בלעדי על הפלוטוניום הסודי טייב, והוא מבטיח לה שתמיד יהיה מאחוריה. בניגוד לחדרו המפואר של רביזדה, כאן אווירת הארמון שולטת בכל. אמה של נינט, מרסל, מגישה עוגיות מעודנות מעשה ידיה, ושאר האחיות הענוגות לבית טייב מרחפות סביבה כפרפרי רקמה. אחד הדברים שמאפיינים את נינט זה העצב שלה, יודע כל נינטולוג מכור, אז מאיפה היא מביאה אותו? אז כן, אנחנו מסתכנים בשאלת מעריצים אידיוטית, כי זה מה שאנחנו, וזהו.

- מאיפה בא העצב שיוצא ממך?

"אני בנאדם מתוסבך לאללה. מזל מאזניים. אני כל הזמן חושבת, לא מפסיקה לרגע. בכל דבר טוב אני מוצאת מה לא בסדר. יש גם דברים שמכאיבים בהערצה הזאת. הייתה בפורום כותרת 'סקופ' עם חמישה סימני קריאה, ומישהי כתבה, 'היום ראיתי את נינט במדים, והיא שמנה'. לא הבנתי איך בנאדם יכול להיות כזה רע, לא ישנתי בלילה בגלל זה".

- ואיך זה שדווקא למלכת הכיתה אין חבר?

"זה מפגיעות, נפגעתי בעבר. היה לי חבר שלוש שנים וחבר חצי שנה, ושניהם יצאו מניאקים. לראשון כתבתי שיר אחרי שנפרדנו, והייתי בדיכאון היסטרי".

מפלגת שינוי

הלוחשת נכנסה לחייו של שי 'תעשה לי ילד' גבסו בשלב די מוקדם בתחרות. קוראים לה הלוחשת על שם הקול הגברי, הנמוך, בה היא מאנפפת את המסרים שלה. "תספר לנו על הלוחשת", אנחנו מבקשים מגבסו, אבל הוא קצת חושש, "היא תהרוג אותי. כשצילמנו את התכנית, אמרתי משהו עליה לצביקה, והיא התקשרה ולחששה לי, 'זה לא יפה שאתה צוחק עליי'. היא לא יכלה לדעת שסיפרתי עליה, כי התכנית עדיין לא שודרה. אז שאלתי אם היא הייתה בצילומים, והיא אמרה שסיפרו לה. וזה עוד כלום. כל שבוע היא יודעת מה אני לובש לתכנית. בסוף היא אמרה לי, שהיא תעשה לעצמה משהו אם אני לא אבוא לראות אותה, אז אמרתי לה, שאם היא כל כך רוצה לראות אותי, שתבוא לצילומים. אז היא אמרה לי (לוחש), 'אני לא צריכה לבוא, אני גרה מולך, אני רואה כל מה שאתה עושה'".

- איך היא הצליחה להגיע אליך?

"רוב המעריצות הצליחו להגיע אליי אחרי שמישהו בפורום ביקש כסף כדי לפרסם את הכתובת והטלפון שלי. הוא גם ידע בדיוק כמה זמן אני עם חברה שלי. הבנות סיפרו לי שהוא לקח מאתיים שקל מכל אחת, וזה מפחיד. מישהו פה עשה הרבה כסף, והוא כנראה מכיר אותי לא רע".

מה הייתה הלוחשת אומרת, לו היינו מספרים לה שלסמל הסקס החדש של המדינה אסור בכלל להסתכל על בחורות במחשוף? הוא חזר בתשובה באופן עצמאי כשהיה בן 12, והיום הוא אדוק יותר מהבעש"ט. "הרגשתי שהכל די ריקני, שיש מטרה אחרת לחיים, למרות שרוב החברה שסביבי היא חילונית, והחברים יוצאים בימי שישי, והכל. אז ניסיתי שבועיים לא לשמור, וזאת הייתה התקופה הכי גרועה בחיים שלי".

חוץ מזה, כל הריקנות הזאת שמסביב נורא לא מדברת אליו, כל האנשים החלולים האלו ששותים טקילות, במקום לעשות גוד טיים עם התפילין. כמו שזה נראה עכשיו, שי גבסו הוא סמל הסקס הראשון שמנהל מאבק עיקש עם המעריצות על תומתו וצניעותו המינית. הבנות מנסות לפתות ולהדיח אותו, והוא רק מעפעף בריסי הבמבי הארוכים.

ביום ממוצע הוא מקבל לטלפון 80 שיחות שלא נענו, לפעמים אפילו 150, והוא מותש לגמרי מהמלחמה על גבולות מדינתו המתהווים. הן מציעות בשר, הוא מתעקש לשמור על החלב שבשפתיים דווקא, וכל מה שיש לו לתת להן זה קשר פרווה מהוגן. "זה קטע מביך לאללה. הן באות אליי הביתה, ואני לא יורד למטה. הן מצלצלות באינטרקום, ואמא שלי שנחמדה לכולם מבטיחה להן שהיא תמסור לי ושאחזור אליהן. אחר כך בטלפון הן אומרות לי, 'אתה יודע, אמא שלך ממש אוהבת אותי. אל תהיה כזה סנוב'".

וחוץ מזה, הוא תפוס חזק, ולא רק עם החברה זה תשעה חודשים. הוא מאוהב במדינה, בציונות, בצבא הגנה לישראל. בילדותו הוא היה ימני קיצוני, אבל זה היה "סתם, כי אני אוהב לריב, והייתי ילד". היום הוא מתנחם בכתיבת שירי אהבה נוגים לארצו האהובה והשסועה. "היו לי שתי משאלות בחיים: להיות קרבי ולהצליח כזמר אחרי צבא. דאגתי להעלות את הפרופיל, אבל בסוף ירד לי ל-45. שמו אותי מין מש"ק שלישות כזה, משהו מאוד ג'ובניקי ומגעיל. עכשיו, עם כל ההצלחה של התכנית, אני לא מרגיש חייל בכלל, אלא כמו סטאר כזה, מבוזבז. אם לא ייצא כלום מהתוכנית, אז אני לפחות אוכל לחזור לעשות את מה שרציתי".

- אתה יודע עד כמה המצלמה אוהבת אותך?

"הרבה אמרו לי את זה. באים אליי אנשים ברחוב ואומרים לי שאני נורא מוכר להם, זה טוב, כי הרבה לא מזהים אותי. היה אחד שאמר לי, 'אתה מה זה דומה למישהו מכוכב נולד', אז אמרתי לו שזה אני, אז הוא אמר, 'אתה לא עד כדי כך דומה לו'".

אז לאליל הבנות החדש יש כיפה שחורה קטנה. ואולי זה כל הקסם של התכנית ששמה 'כוכב נולד'. איכשהו הם הצליחו ליצור עבורנו מין ישראל אחרת, תמימה יותר, הישראל שהיתה צריכה להיות פה אלמלא מקדונלד'ס, מלחמת ששת הימים, ו'המורדים'. במיני איזראל של צביקה הדר ילדון דתי יכול לשחק במגרש של דודי בלסר, והיפהפיות של הפריים-טיים הן מידה 42 פלוס. חוץ מזה, כולם פוסעים בבלוריות ובצמות במשעולים של גידי גוב וגלי עטרי, ולא שומעים מוזיקה לא מנומסת.

נשאר בוריס

אחד המקרים היפים בתוכנית הוא בוריס סולטנוב, עולה יחסית חדש מאוזבקיסטן. לבוריס יש פנים עדינים, עצמות לחיים סלאביות, ואת השם הזה, הרוסי. והנה, במקום לשלוח אותו למועדונים 'שלהם', ולזפזפ אותו לקיבנימט לערוץ 'ישראל פלוס', בחרה מדינה שלמה להתמכר. מולו התחרתה כברה, נערת השער של עידן רייכל. אבל בוריס הצליח לגבור על הסוויט-הארט האתיופית, והכל בזכות קול בדולח צלול.

"הרבה פעמים שמעתי ברחוב", הוא מספר, "אנשים מתים עליך, אבל בוריס? תחליף את השם'. זאת עדיין איזו סטיגמה. אבל אני אמרתי, 'או.קיי, עד פה'. גם כשהגעתי לארץ, שנאתי איך שנראיתי, את השמות שקראו לי, את איך שדיברתי, את הכל שנאתי, בגלל ששנאו אותי. אבל את השם שלי אף פעם לא שנאתי, ואני אשאר בוריס סולטנוב גם במחיר זה שאני לא אצליח".

אנחנו יושבים במרפסת של חדר החזרות באולפני מונטנה בנמל, שממנה אפשר לראות את ארובת רידינג האפורה. "אמא שלי עבדה בארובה", מספר סולטנוב, "זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלה. היה לה שם בוס, שתפס שיש לו פה כלכלנית, עם תואר שני. ומי הוא בעצם, כולה אחראי משמרת של מנקות. אז הוא השפיל אותה בכל צורה אפשרית, והיא הבליגה, כי היא הייתה צריכה להביא את האלפיים שקל הביתה.

"אבל אני לא אקח את הכעס הזה ואפנה אותו לחברה הישראלית. אני מאוד לא אוהב את הסצנה הרוסית בארץ. להגיע למצב שאחרי 12 שנה בארץ אתה בקושי מדבר מילה עברית, זה דבר שאני פשוט לא מבין. כשהרוסים מדברים על התרבות המפוארת שלהם, וכמה היא יותר טובה מהישראלית, זה בא מתוך כעס. כשמישהו דוחה אותך, אומר לך 'אתה מסריח', מה תגיד לו? אתה מסריח גם. זה ממש מגעיל בעיניי.

"מצד שני, לא צריך גם להיטמע לגמרי, ככה שתאבד את התרבות ותשכח מי אתה. פעם עבדתי באשדוד בפאב של מלצרים מזמרים כאלו, והגעתי למצב שהייתי מבצע שירים מזרחיים. ואז אמרו לי, 'אם אתה לא מתחיל לשיר את "בלבלי אותו" אתה מפוטר'. עשיתי את זה פעם אחת, סיגלתי לעצמי ח' וע' כאלו, ואז אמרתי ,עד כאן, אני את זה לא עושה".

ילדי המהפכה

בשבועות האחרונים טרודים הסינגינג בייביז בחיפוש שיר יום זיכרון אתו יפגיזו בשואו הבא. מנצחי הסיבוב הראשון מחפשים לעצמם נסיך קטן מאיזושהי פלוגה, אפילו ז', שיסחט את דמעות חצי הגמר עבורם. כלל הזהב הופנם במהרה: רגש דביק, כואב ומלא נשמה עושה את העבודה שבוע אחר שבוע. מתוך שש התמודדויות ניצח רק פעם אחת שיר קצבי. הייתה זו גם ההפתעה הגדולה מכולם. לירז רחמין עם 'ספק ילדה ספק אישה' הוציאה מהמשחק, לפחות זמנית, את ינעם כביר ושארם הפאביו שלו ששר את 'ברית עולם' הנדוש.

ההלם היה גדול. המלאות עם העיניים הטובות העיפה את היפיוף עם קול הקטיפה של סטיבי וונדר. מאז נאחזים כל האנדרדוגים בתקדימים, מתנחמים באלמנט ההפתעה שאולי יפציע גם עבורם. יואב צפיר נזכר בהתרגשות: "לירז באה לפני התוכנית ואמרה, 'שמתם אותי לפניו, גמרתם לי את הסיכוי. באינטרנט קוראים לי לירז פני ברווז'. אמרתי לה, 'תפסיקי לקרוא את הפורום, זה רעל'".

"זה כמו באודישנים", נזכרת לירז, "הייתי בטוחה שייקחו את הדוגמניות ולא את הזמרות. כדי להיות כוכבות. בארץ כולן כאילו דופקות דיאטה של חסה או שבאיזשהו שלב הן מגיעות לזה, כמו שרית חדד. אז כשדורון המפיק הודיע לי שאני מתמודדת מול ינעם, כמעט בכיתי לו בטלפון".

- למה לא הלכת על שיר נוגה ומרגש כמו כולם?

"בשבילי, שירי זיכרון זה לא סתם. אבא שלי נפטר לפני עשר שנים בתאונת נשק בצבא. יש לכם מושג כמה שירי זיכרון שמעתי ושרתי בחיים שלי? אז אני לא רוצה עצב, לא רוצה שהתחרות הזאת תיהפך לערב שירי יום הזיכרון". תשוקתה של לירז לקצת שמייח מעורר נראית יוצאת דופן על רקע נוף קריית שאול שמסביבה בתכנית. כמעט חתרנית נחשבת כאן הכוונה לבחור בשיר קופצני מהאייטיז של דפנה ארמוני, עד כדי כך המיינסטרים אוחז בגרונם של ילדי המהפכה המבוקרת. בית המרקחת הטלוויזיוני, שעל מדפיו רקוחים בלעדית ויאגרות ישראלינה מימי חסמב"ה, עיצב בדמותו אנשים צעירים שהם הכל חוץ מנערי ההפקר. לפתע הפכו גלי עטרי ורמי קליינשטיין למרכז עולמם התרבותי של בני 26-18 בישראל 2003. כאילו אין בעולם פורטיס, אם-טי-וי, ערן צור ורדיוהד מחד ושרית חדד, אייל גולן, שלומי שבת וליאור נרקיס מאידך.

"אנחנו במודע ובמכוון הולכים על שירים שכולם אוהבים ומכירים מהבית", מנסה להסביר יואב צפיר, "הדג נחש זה טוב, וסחרוף זה גם טוב, רק שהילדים לא מביאים שירים כאלו. נינט שרה שיר מדהים של היהודים באודישן, אבל 'קשת' לא חושבים שצריך לשיר תוכנית שירים של 'היהודים'. רציתי שמורן ישיר שיר מקורי, בעיניי זה מרגש. הייתה התנגדות מלמעלה, ובסופו של דבר הוא זכה עם 'צעיר לנצח'. לך תדע מה היה קורה אם הוא היה שר שיר שלו".

לפעמים מנסה אחד המתמודדים לשבור את הקומזיץ המפא"יניקי עם הצעה לשיר שקרוב יותר ללבו. בן שרעבי, למשל, הדמות הטראגית של התחרות עד עכשיו. "הניחי לי' היה די בררת מחדל", הוא מספר, "רציתי לשיר את 'אמא' של שלומי שבת, והיו חוות דעת נגד. שירים ים תיכוניים אלה השירים שאני מופיע איתם, אלה השירים שאני נושם אותם".

לעומת שרעבי הכנוע, שמכה על חטא, גיא שרפי הלך עם הקטע שלו עד הסוף. כנראה שבגיל 30 עמוד השדרה משלים את תהליך הצמיחה שלו, אחרת קשה להבין, איך התעקש שרפי על שיר שרק אורנה ומשה דץ וותיקי המסיבות של שירזי זוכרים – 'זודיאק' של ירון חדד מאיזה קדם אירוויזיון נשכח. "בחרתי בשיר הזה קודם כל כי הוא מוציא אותי החוצה", מסביר שרפי, "זה סוג של מחווה וסוג של קריצה לקהל שלי שיודע מי אני. "נכנסתי לחדר שבו ישב הפאנל שמחליט איזה שירים נשיר (יזהר אשדות, דלית עופר, עמוס בן-דוד) ואמרתי להם, שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להוציא את העוקץ מהתפקיד שלהם, אבל זה השיר שאני רוצה. מעט מאוד אנשים כאן יהיו מסוגלים לעשות את זה, נורא מסתכלים בהערצה על אנשי המקצוע של התוכנית. נראה שבצדק. אנשים ניצחו פה עם השירים שהמליצו להם".

האניגמה הגדולה באמת נעה סביב השאלה הבלתי פתורה – מי קובע מי נגד מי בבית הזה? מה ההגיון שמאחורי הבחירה, והאם אין פה מקום לחוסר הגינות? על השאלה האחרונה ענה לנו צביקה הדר בפשטות: "אם היינו רוצים משהו הוגן, היינו לוקחים שמונה בנים ששרים דומה והיינו לוקחים את זה ששר הכי טוב מביניהם. גם הדו קרב הוא לא ממש פייר מראש, אבל אין פה אף אחד שהוא מסכן, ומי שהגיע לשלב הזה הוא מלך. אם אתם מחפשים הגינות אבסולוטית, אין פה. לא יכולה להיות".

מצא לו עם מי להתעסק, הקפיטליסט מערוץ 2. לא יכול להיות שבוריס מול כברה בתכנית הראשונה לא היה 'קרב העליות' – האתיופית הסוערת מול הרוסי הצונן. על נקודת הפתיחה של לירז מול ינעם כבר דיברנו. מורן ושירי מול מאיה ושרפי, בהתאמה, הם קרבות חזיתיים בין שניים שזכו לחשיפה מרבית לעומת אלה שהיו כמעט אלמונים לחלוטין למכורי התכנית עד שהגיעו להתמודדות שם.

מעיין נגד התאומים היה מראית עין של קרב בין נטולי סיכוי אמיתי ללכת עד הסוף מלכתחילה. אם תרצו, קרב בין הילדים או בין הבקסטריט בויז לרוחמה רז. אם כל הקרבות עד כה, נינט מול שרעבי, הייתה עימות חזיתי בין המאמי של הקהל לכפרה של המתמודדים. לא כוחות, פודל מול דוברמנית.

נכון, בחלק קטן מהמקרים ניצחו דווקא "מקופחי השיבוץ", וייתכנו עוד הפתעות בהמשך. לנו הסבירו בהפקה שהשיקולים הם מקצועיים. כמה מהמתחרים סיפרו שלהם אמרו שב'קשת' מחליטים על השיבוצים, אופציה הגיונית כשזה נוגע לזכיינית הקפדנית. לנו זאת נשמעת כמו תשובה של עוזר הפקה שזורק את האשמה כלפי מעלה בחוסר סבלנות ונכונות לערב את הילדודס בפרטים שאולי קצת גדולים עליהם.

ובינתיים, איך שלא מסובבים את זה, הקינדלעראך עובדים בתכנית, אבל חסרה חוליה אחת בסיסית ביחסי עובד מעביד: הכסף. למרות ההשקעה האדירה שלהם, נכון לעכשיו הם לא מתוגמלים. חלקם חיילים, מעטים מהם תלמידים, וכמה מהמתחרים אנשים בוגרים שעובדים למחייתם. הם אמנם חולמים על השיחוק הגדול שיביא להם את הבוכטות, אבל בינתיים הם מגיעים פעמיים בשבוע בממוצע, לעיתים גם יותר, לחזרות שירה, חזרות אולפן וצילומים.

בוריס הוא מקרה מבחן מצוין. הוא חייל שעובד גם במחשבים כדי לעזור להוריו המתקשים לכלכל את המשפחה בארץ החדשה. "כמעט הפסדתי את העבודה שלי בגלל התחרות. אני לא ממש מאכיל את המשפחה, אבל הכסף הזה כן דרוש לי. זה הולך ונעשה יותר גרוע בעבודה. התחרות זאת הזדמנות שאין לדעת איך היא תיגמר למרות שאני מציאותי, ואני יודע שרגע אתה באור הזרקורים, ורגע אחרי זה אתה נעלם באותה המהירות. אף אחד לא יזכור מי זה בוריס אחרי זה".

אי אפשר להצהיר ש'קשת', 'טדי הפקות', או שניהם יחד עושקים את הנערים המסכנים. קשה לראות בעולם הטלוויזיה המסחרית זכיינית שתאשר בסעיפי התקציב לחברת ההפקות תשלומים קבועים של אפילו אלפיים שקל לחודש לכל אחד מ-16 המתמודדים, מדובר בחור גדול מדי בתקציב כדי שזה יקרה, גם אם מדובר בסכום צנוע. כולם חתומים על חוזים שמחייבים אותם להפקה, וכשב'טדי הפקות' מתכננים כבר לרכוב על ההצלחה עם דיסק ובו שירי המתחרים ומסע הופעות בארץ, היה יכול להיות נחמד אם כולם היו יודעים על מה ועד מתי הם מחויבים.

שרפי, המנוסה שבחבורה, יודע למה הוא נכנס וגם הפעם הוא לא מופתע: "האמת, שאני אפילו לא זוכר עד מתי אני מחויב להם. מה שאני כן זוכר זה שחתמתי על החוזה 30 שניות אחרי שסיימתי לקרוא אותו. זה לא היה רלוונטי מה הם רוצים ולמה אני מתחייב. אתה רגיל בפרויקטים כאלה לחתום על חוזים שבאמת האמן מתחייב לעשות ככה והמפיק רק רשאי".