צפירת הטינטון, קידוחי נפט, שיהוקים, טניס

לפעמים עושה רושם שהסאונד נדחס לידי צפירה דקה וגבוהה, שעוברת אחרי כמה שניות. זו תופעה ידועה, והיא נקראת טינטון, או tinnitus, בלעז. כמובן שהתופעה עצמה קצת פחות משמחת, בייחוד את האחוז הלא קטן מהאוכלוסיה שסובל ממנה באופן רציני, שזה בעיקר אנשים מבוגרים.

לתופעה יש סיבות רבות ביותר: ממחלות או חדירה של גופים זרים לתעלת השמע, כולל הצטברות שעווה, דרך דלקות באוזן התיכונה, ועד פגיעות באוזן הפנימית כמו בחבלות ראש, חשיפה לרעש קיצוני או גידולים שונים.

אבל, לרוב מקורו של הטינטון באוזן הפנימית, והוא נוצר בדרך כלל באיבר השמיעה הנקרא "השבלול" אשר ממוקם בתוכה. תפקידו של "השבלול" הוא לקלוט את הרעשים מהעולם שסביבנו, ולהפוך את גלי הקול לאותות חשמליים. את האותות האלה הוא משדר לקליפת המוח, שם מפוענחים הצלילים או המילים. "השבלול" הוא מעין גנרטור חשמלי קטנטן, ולפעמים הוא מייצר באופן ספונטני, ללא גירוי חיצוני, רעש שהוא בדרך כלל בעל תדר גבוה למשך זמן קצר. בעוד שברוב המקרים הצליל הגבוה נעלם באמת אחרי כמה שניות, לפעמים, הצפצוף ממשיך לזמן ארוך יותר ואפילו הופך לקבוע.

התופעה מפריעה לאנשים שאצלם הצליל נמשך לאורך זמן, בעיקר בשעות שבהם אין רעשים סביבתיים שיכולים למסך את התופעה, כלומר בלילה. רבים מהם נאלצים ללכת לישון עם רדיו, טלוויזיה, או מאוורר דולק, כדי להטביע את הזמזום הטורדני.

נהוג לחשוב שהיתוש שזמזומו הטריף את טיטוס היה בעצם טינטון, ויש החושבים ששם התופעה קשור לטיטוס, אבל למעשה זה נובע מהמילה הלטינית לצלצול.

ותודה לשמוליק לוי, בן 40 מתל-אביב, על השאלה.

כאשר קודחים ושואבים נפט - מה קורה עם החללים שנוצרים? והאם יש סיכוי שערב הסעודית תקרוס יום אחד?

בשביל לענות על השאלה, נתחיל בהסבר קצר על מבנה הסלעים הנדרש כדי שיווצר מאגר נפט. כנראה בגלל הביטוי הלשוני "בארות נפט", כולנו חושבים על קידוחי נפט כעל משאבה גדולה שנכנסת לתוך בור מלא נפט. אבל זה ממש לא ככה.

מאגר נפט הוא לא איזה בור חלול בתוך האדמה. זה לא כמו מערות הנטיפים שכולנו מכירים, שנוצרות בגלל המסה קַרְסְטית של סלע גיר. נפט לא ממיס סלעים. לכן, הוא נמצא בחללים שבין גרגרי הסלע או בסדקים. מדובר בסוגי סלע כמו אבני חול או סלעי גיר מסויימים, או סלעים מַגְמַטִיים בעלי מערכת סידוק מפותחת.

כאן מתחילה כבר להתגלות התשובה לשאלה, אבל אם אנחנו כבר כאן, תנו לנו להמשיך בשוונג של ההסבר הגיאולוגי.

מים הם יותר צפופים מהסלע המארח, ולכן הם נצברים בקערים. נפט, בניגוד למים, הוא פחות צפוף מהסלע המארח. לכן, נפט שואף לעלות למעלה, והוא נצבר רק בסלעים שיוצרים קמרים (מלשון קמירות). כמובן שחייבת להיות מעל זה שכבה מחפה, לרוב חרסיתית, שהיא לא חדירה לנוזלים, אחרת הנפט יברח למעלה, או יתפזר.

כאמור, הנפט שוהה בנקבים של הסלע, וכששואבים אותו, יש שתי אפשרויות: או שייכנס במקומו גז, למשל אוויר, או שייכנס במקומו נוזל אחר, למשל מים. אם המאגר מוקף במי תהום, את מקום הנפט יתפסו מי תהום. עם המים האלה אין מה לעשות אחר-כך, גם כי בדרך-כלל מי תהום בעומק כזה מאד מלוחים, וגם כי הם מזדהמים משאריות הנפט.

ואיך מגיעים אל שכבת הנפט? מביאים מגדל קידוח – שזה מבנה בגובה 10 קומות – וקודם כל קודחים באדמה חור בקוטר של 25-45 ס"מ, בעומק של 2-8 ק"מ. הצינור המרכזי של הקידוח חלול, ובזמן הקידוח מזרימים דרכו פנימה כל הזמן חומר שנקרא "בוץ קידוח", כדי לקרר ולסכך את סביבת המקדח. זאת הסיבה שתמיד רואים המון בוץ משפריץ באתרי קידוח. כשמגיעים בקידוח לעומק הרצוי, מכניסים צינור לחור שנוצר. כמו שכדי לשתות את הקפה בקפוצ'ינו בלי כל הקלוריות שמעל, נכניס קש עד מתחת לקצפת, כך גם כאן, כדי לא לשאוב מים שנמצאים בשכבות הרדודות של הקידוח, יש בצינור השאיבה פתחים רק בשכבה שבה יש נפט. הפתחים הם חרירים קטנים, כדי למנוע את הכניסה של משקעים ושברי סלע.

ואחרי כל ההסבר המפורט הזה, בטח כבר הבנתם: כששואבים נפט, לא נשאר באדמה בור, אלא סלע שהנקבוביות שלו התמלאו בנוזל אחר או גז. כך שהאדמה לא מתמוטטת. מה שאומר שאם ערב הסעודית תתמוטט – זה יהיה רק מבחינה פוליטית, ולא מבחינה גיאולוגית...

ותודה ליעל, בת 33.5 מכפר-סבא על השאלה.

למה משהקים? למה מגהקים?

ראשית, נזכיר למי ששכח, שגיהוק הוא מה שנקרא בשפת העם גרעפס, ואילו שיהוק הוא מה שנקרא באנגלית hiccup.

שיהוק הוא קול שמופק על-ידי תנועה לא רצונית של הסרעפת, ובעקבותיה סגירה מיידית של מיתרי הקול. הקול נוצר מהאוויר שמנסה לצאת ונתקע בפתח הסגור. לרוב, שיהוקים מופיעים ללא כל סיבה נראית לעין, והם גם נעלמים אחרי כמה דקות. לעיתים נדירות, שיהוקים יכולים להימשך לאורך ימים, שבועות או חודשים.

הסיבות הנפוצות לשיהוקים, כשכבר יש סיבה, הן בעיות במערכת העיכול; שתייה או אוכל חריפים ומתובלנים; שאיפת אדים רעילים; כל מחלה או גירוי של הסרעפת, כמו למשל דלקת בבסיס הריאה; ניתוחי בטן; ואפילו שבץ או גידול המשפיעים על "מרכז השיהוק" במוח.

כדי להיפטר משיהוקים לכל אחד יש את שיטת הסבתא שלו, ואנחנו שמחים לרכז אותן עבורכם:

לעצור את הנשימה עד שמרגישים שבועת אוויר עולה ומשתחררת.

שתיית כוס מים ולמהדרין - שתיית כוס מים מהשפה הרחוקה של הכוס.

אכילת כפית סוכר. (ואם מערבבים את השיטות כבר יש לנו כמעט כוס תה..)

עמידה בצמוד לקיר עם העקבים והישבן, והתכופפות קדימה. אחרי שתעלו למעלה - השיהוק ייגמר!

כמובן שאם השיהוקים נמשכים לאורך זמן, צריך לפנות לרופא.

דרך אגב, שיהוק הוא דוגמא טובה לשם אונומטופאי – כששם התופעה מחקה את הצליל שלה. תגידו: "שיהוק!". גם באנגלית כך נוצר השם: מ-hic ו-cough, שהוא כידוע שיעול.

גיהוק לעומת זאת, מצד אחד הרבה יותר קל להסביר – מצד שני אין הרבה מה לעשות אחרי שהוא מתרחש… גיהוק נובע פשוט מצורך לשחרר עודף גז. לרוב, עודף הגז הזה נוצר בזמן הבליעה של אוכל או משקה. כשאנחנו אוכלים, בייחוד אם אוכלים מהר מדי, אנחנו בולעים גם חמצן וחנקן שבאוויר סביבנו. עוד דרך לבלוע גזים היא לשתות עם קש, או לשתות משקאות מוגזים, בהם יש דו תחמוצת הפחמן. ואז, נוצר עודף גז בקיבה, והוא נדחף החוצה דרך הוושט, ויוצא בצורת גרעפס.

מעבר למבוכה החברתית, לרוב גרעפסים לא מעידים על בעיות מיוחדות, ויש תרבויות בהן הם דווקא נחשבים כמחמאה לאוכל ולמי שבישל אותו.

ותודה לזֹהר, בן 29 מגבעתיים, על השאלה.

למה כדורי הטניס שעירים?

עד כמה שזה יישמע מוזר, המטרה של ציפוי הלבד "השעיר", הוא להאט את הכדור. למה? כאן המקום להקדים ולהסביר מעט על כדורי טניס, מגרשי טניס ומשחקי טניס.

כדורי טניס, מתחת לציפוי הלבד, עשויים מכדור גומי הממולא אוויר דחוס בלחץ גבוה. כשהכדורים האלה הם חדשים, הם מאד-מאד מהירים. ככל שמשחקים איתם, יוצא מהם האוויר לאט-לאט, וגם השיער של הלבד "נפתח", מהחיכוך עם המגרש. ואז, הכדור נהיה יותר גדול במעט, ויותר איטי מכיוון שיש יותר שטח מגע של הכדור עם הרצפה. לכן, המקצוענים בטורנירים מחליפים כדור אחרי כל 9 משחקונים, כי הוא נהיה להם איטי מדי.

לעומתם, הלא-מקצוענים ממשיכים לשחק עד שהלחץ יורד בצורה דרסטית והשיער נשחק כמעט לגמרי, עד שאי אפשר לשחק יותר, כי אין שליטה על הכדור.

כמו שכולנו יודעים - כי הרי עם הצלחת הטניסאים שלנו בווימבלדון כולנו נהיינו מומחים בטניס - יש 3 סוגי מגרשים: דשא, חימר ואולמות. דשא הוא המהיר שביניהם. אם תשימו לב תראו, שפרט לטורניר ווימבלדון, כמעט ולא משחקים יותר על דשא, שכן המשחק עליהם הפך כל-כך מהיר וכוחני, שהוא הפסיק להיות מעניין. חבטת הגשה – נקודה. חבטת הגשה – נקודה. כל הזמן מגישים, ואין לשחקנים זמן לענות. לכן מחפשים היום דרכים להאט את הכדורים. בין השיטות שמצאו: הגדלת קוטר הכדור בכמה מילימטרים, כדי להופכו לכבד יותר, ואף הוצאת אוויר מהכדור, כדי להגדיל את שטח הפנים המתחכך ברצפה.

ואם התחלנו בחלק השעיר של הכדור, שם גם נסיים: רוב הכדורים מיוצרים עם לבד שמיועד למגרשי חימר ולרוב מגרשי האולמות. אם משתמשים בכדור כזה על מגרש קשיח מדי, הוא מוציא סיבים ונשחק מהר מאד. לכן, פיתחו ציפוי מלבד עמיד במיוחד, עבור מגרשים קשים. הלבד הצפוף הזה, שיכול לעמוד בשפשוף של מגרשים קשים, דווקא לא כל-כך מוצלח על חימר, כי הוא נוטה לאסוף חתיכות קטנות מהמגרש.

ולא נשכח את הדשא: הכדורים למגרשי דשא מצופים בלבד רגיל לגמרי, רק עם ציפוי נגד כתמים. בכל זאת, הספורט הלבן.

ותודה לגל על השאלה.