סליחה שהצלחתי
ספרו של איש העסקים בני גאון הוא ספר כואב של אדם שמשהו בחייו השתבש ומבקש כעת סליחה
מה לי ולאיש עסקים, גם אם אחיו יהורם הוא ידיד שלי זה ארבעים שנה? אבל מה שחיבר אותי לספרו של בני גאון הוא מה שהמחבר אינו מצליח להסתיר: תחושתו כלפי אביו. גם אם כל העלים היו הופכים לזהב ונופלים לידיו, הוא עדיין לא היה מצליח להעמיד את עצמו מול צילו של אביו האביון, החכם, משה דויד גאון, שמת לפני שנים הרבה, חוקר מופלא של יהדות המזרח והתנועות המשיחיות שבה, נדחה על ידי המימסד של זמנו ומת כמעט אלמוני בירושלים, שבה חי רוב חייו. בני גאון מדבר על חברת כור או על קו-אופ ועושה חשבונות מרים עם אוהביו ומשנאיו, אבל זה מעניין רק מפני שכל הזמן הוא מדבר אל אביו המת בשפה של אביו ועל נושאים שהאב לא היה מבין.
הוא אומר לו, 'אני עם כל הוני חשוב כמת... אני רוצה שתהיה גאה בי'. כמה יפה היא הערגה לאב, שממלאת תפקיד חשוב בסיפור פשוט לכאורה, לא פשטני, על חייו העסקיים של הבן. הספר הוא כעין מכתב ממוען לאיש ספר ותלמיד חכם. איש העסקים חושף את עצמו באופן שרק כאב גדול יכול להיות זוהר כך. הוא מתאר את משפחתו באהבה ומגלה לקוראים את מאבקו במחלת הסרטן, אבל כל אותה עת אינו מספר במילים אלא במה שבין המילים: שכל ההצלחה, הכבוד, המיליונים, המחלה, המשפחה המצליחה, הם רק טיפות מים לכבות בהן את מדורת הגיהנום שבלב, שאינה אלא בקשת סליחה. גאון מדגיש את הספרדיות שלו ושל אביו. בכמה מקומות בספר הוא מעלה דוגמאות, למשל נסיעה באוטובוס בין אשכנזים לועגים, מה שאינו נראה לי כמשהו נורא. גאון מציין את תרומתם הגדולה של יהודי המזרח לתרבות שדחתה אותם, אבל אינו מזכיר שמי שהביא את שירת ספרד לקהל הישראלי היו דווקא משוררים וחוקרים כביאליק ואחרים; ושהתרבות הספרדית אינה הפולקלור של יהודי מרוקו, שהם ספרדים רק באופי תפילתם.
לא, אביו של גאון הצליח להיות צנוע ועניו משום שלא חיכה לשום דבר, ואם חיכה, בכל זאת ישב וכתב. יהדות המזרח של משה דויד גאון היתה בוסניה שבה נולד, ושממנה יצאו הסמך-טתים, חוט השני של היישוב היהודי בארץ ישראל עד העלייה השנייה. ודווקא משום שהבן עשיר ומצליח, מעורר השתאות (וגם כבוד) שהוא עדיין סופר את הפצעים, שאם אכן היו, היו אז נחלת כולם.
סבי, שבא לארץ מאודסה ב-1909, נדחה על ידי המימסד ולא ידע שזה בגלל אודסה. הוא פשוט לא היה מספיק מכובד. ייתכן שמה שקסם לי בספר זו הכנות גם לגבי דברים שאינם נכונים. למשל, כשהוא מדבר על הספרדים, שכביכול היו מופלים: הם לא הופלו, אבל אביו כן הופלה. אני לא לחמתי מעולם את מלחמתו של אבי או של סבי מצד אמי, ובני גאון, שיושב על ענני הצלחה חומרית ומכיר את מלונות הפאר בעולם, כן לוחם. השד של האב אינו מרפה. לכן כשאני קורא בספר, העוסק במידה לא קטנה במאבקים כלכליים שאין לי בהם מושג, אני קורא ספר כואב של אדם שמשהו בחייו השתבש לו, שההצלחה היתה במקום הלא נכון לו, ואולי הכתיבה עצמה של ספר זה, שאינו ספרותי ואינו דומה כלל למחקריו המצוינים של אביו, שבהם אני קורא שנים הרבה – היא עצמה מדיטציה לעבר אבא. כאומר: סלח לי שהצלחתי במה שאתה לא מבין בו. יש בבקשת סליחה זו יופי עמוק וכועס. אנשים אינם נוטים לחשוב שספרים כאלה הם ספרות. אבל מי קובע מהי ספרות. יש פה צליל ויש פה אמת ויש נעימה ויש תוגה. (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")
בני גאון, "הספר השני, חשבון נפש ניהולי", כתיבה: בעז גאון, ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 272 עמ'
גאון
צילום: מיכאל קרמר
מומלצים
