הטובים בחבריו היו יהודים

וושינגטון אוהבת לפשפש בעבר האמריקני, והארכיונים הממוקמים בתחומה יכולים לשמש מקור קנאה לכל מדינה מתוקנת המכירה בחשיבות התיעוד. מדי שנה חושפים הארכיונים הלאומיים עוד פיסת היסטוריה. לפעמים הגילוי החדש הופך את האירוע הנחשף לפרסה, לפעמים לטרגדיה. ברוב הזמן מעלים הקולות מן העבר הרבה פליאה.

כך קרה בימים האחרונים, כאשר ההיסטוריונים הניחו על השולחן הציבורי פיסת יומן שכתב הנשיא הארי טרומן בכתב ידו. טרומן היה ידיד גדול למדינת ישראל שבדרך, וב- 1947, בעיצומו של הדיון הבינלאומי על מעמדה של פלסטינה, היה זה הוא שהכריע בעד תמיכה בהקמת מדינת ישראל בניגוד לעמדתה המוצקה של מחלקת המדינה.

מאז ועד עתה ראו הקהילה היהודית בארה"ב והגורמים הרשמיים בישראל בטרומן חבר, אוהד, פטרון. היומן שהתגלה חושף את הפן האחר שלו. במהלך הקריאה ביומן אפשר לדמיין את חריקת השיניים של הנשיא בעודו משרבט את השורות. גם ממרחק הזמן אפשר להריח את התיעוב שעולה מהן.

בלשון בוטה, שאינה מותירה מקום לספק, מדבר טרומן על האנוכיות של היהודים, על חוסר היחס שלהם למיעוטים אחרים, אבל יותר מכך: היהודים על-פי תפיסתו של טרומן היו אכזריים יותר מהיטלר וסטאלין. היום ההיסטוריונים נוטים לסלוח לו. גם ראשי הארגונים היהודיים מגלים הבנה בטענה כי דיבורים מהסוג הזה היו חלק מרוח אותה תקופה ולא כל מי שהתבטא באותה רוח היה אנטישמי. טרומן קיבל מחילה מאוחרת אבל שווה לקרוא מה בדיוק אמר ולהתווכח מקרוב עם הטיעון הפשטני והנוח שזאת הייתה רוח התקופה.

כה אמר טרומן

וכך כותב טרומן ביומנו ביולי, 1947: "היהודים הם מאוד אנוכיים. ליהודים אין כל פרופורציה ואין כושר שיפוט בנושאים בינלאומיים. הנרי (הנרי מורגנתאו, שר האוצר היהודי של ארה"ב באותה תקופה), הביא אלף יהודים לניו-יורק ואמר לי שזה על בסיס זמני ובסוף כמובן הם נשארו שם. ליהודים לא אכפת כמה אסטונים, לטבים, פינים, פולנים, יוגוסלבים או יוונים נרצחו כל עוד ליהודים ניתן יחס מיוחד כאנשי גולה. כשיהודים מקבלים כוח פיזי או פיננסי, לא היטלר ולא סטלין מגיעים לקרסוליים שלהם באכזריות ובחוסר היחס לאנשים אחרים...

"כאשר נותנים לאנדרדוג כוח אין שום הבדל בין אם השם שלו רוסי, כושי, מורמוני או בפטיסטי; הוא פשוט משתגע. אני מצאתי שמעטים מאוד זוכרים את התנאים המוקדמים שלהם בזמן שהם שהם מגיעים לשלב של פריחה ושגשוג".

אז ככה דיברו באותם ימים? כך כולם חשבו? מדהים לגלות כי כך חשב והרגיש נשיא אמריקני ועוד מאלה שהיו לצידה של מדינת ישראל. היום באים מסנגריו של טרומן ואומרים כי אי אפשר להאשים אותו באנטישמיות. אחרי הכל, הטובים בחבריו היו יהודים והם שהשפיעו עליו לתמוך בהקמת מדינת ישראל.

יש משהו מעט מעליב בבנאליות של הטיעון הזה. כל שנותר זה להמתין עד שההיסטוריונים החדשים יאמרו את דברם.

קולות באפלה

45 דקות מרגע שניתנה הפקודה מסוגלים משמרות המהפכה העיראקיים לשגר נשק כימי או ביולוגי. נשמע כמו קולות באפלה? כלל וכלל לא. אלה דברים שאמר הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש לפני תחילת המתקפה הצבאית על עיראק, במטרה לשכנע את אמריקה והעולם בבהילות ובנחיצות של המתקפה. הנשיא אמר את הדברים פעמיים בחודש ספטמבר. הוא הוסיף כי המידע הזה נמסר לו על-ידי ממשלת בריטניה.

אלא שלמחרת הנאום השני כבר לא היה אזכור לממשלת בריטניה כמי שאחראית למידע המודיעיני המצמרר. באתר הרשמי של הבית הלבן הופיעה הידיעה כמו פרק מסרט אימה. 45 דקות, נכתב שם, 45 דקות. זה כל מה שצריך.

העולם רעד ופחד, בעיקר החיילים שהיו צריכים להתכתש עם משמרות המהפכה האימתניים האלה. בעקבות האמירות הללו, הורו בישראל על פתיחת ערכות המגן. בבתי ישראל נצמדו האזרחים למסכות.

האמירה הזאת הביאה למותו הטראגי של המדען עתיר ההישגים דייוויד קלי, שהיה יועץ ממשלת בריטניה בנושא הנשק להשמדה המונית בעיראק. קלי, שעתה מסתבר כי ידע היטב על מה הוא מדבר, הואשם על-ידי ממשלת בריטניה כי הוא זה שהדליף ל- BBC את המידע, שלפיו האזהרה על 45 דקות לא הייתה כלולה בדו"ח המודיעיני שהגישו שירותי הביון הבריטי לממשלתם. המידע הזה, שהגיע ממקור אחר, פחות אמין, הסתובב בניירות העבודה הפנימיים של המודיעין הבריטי.

מישהו בלשכת בלייר, כך לפי תחקיר ה- BBC, הוסיף את הפסקה לדו"ח המקורי כדי להעצים את רמת הטיעונים של ממשלת בריטניה כדי לצאת למלחמה.

ומה עשה בוש? הקריא לאומה מידע מפחיד מבלי להעביר אותו תחילה לביקורת ואימות אצל ה- CIA כפי שקובעים הכללים. בשימוע שנערך לו בסנאט, אמר ג'ורג' טנט, ראש ה- CIA, כי נאום של נשיא מצריך סטנדרטים גבוהים וטיעונים בדוקים. בוש היה מודע היטב לכללים ולנוהלי העבודה בין הבית הלבן לבין ה- CIA, אבל החליט לומר את הדברים מבלי לקבל את עצת המומחים. יותר מכך: באותם שני נאומים חזר הנשיא ואמר כי אנשי אל-קאעידה מצאו מסתור בעיראק וממשלת עיראק מעניקה להם טיפול רפואי ומאפשרת להם להתאמן במתקניה. הייתה זו עוד וריאציה על מידע חלקי: דו"ח המודיעין האמריקני קבע כי בעיראק מצויים אנשי ארגון קיצוני מוסלמי המקיימים קשר עם אנשי אל-קאעידה אבל הם עצמם לא משתייכים לארגון.

אלא שבוש לא נתן לעובדות לקלקל לו את הטיעון. הצירוף של רודן המסוגל תוך 45 דקות להחריב כל חי בנשק כימי וביולוגי מצד אחד ומצד שני מארח על אדמתו את רשעי אל-קאעידה שפוצצו באכזריות את מגדלי התאומים, עשה לבוש את העבודה. בזכותו הוא קיבל את התמיכה שהיה זקוק לה כדי לצאת למלחמה. היום, כאשר מתבררות העובדות, עולה כי בוש הוביל את אמריקה ואת העולם למלחמת שולל. אף לא אחת מהסיבות שעליהן הצביע הנשיא כמצדיקה יציאה למלחמה, התגלתה כאמיתית.

כדי לחלץ אותו מהסקנדל, מבהירים כעת עוזריו הקרובים של הנשיא כי בוש אמר שעיראק רכשה אורניום מועשר בניג'ר כיוון שלא קרא את כל תשעים העמודים של הדו"ח המודיעיני. לו היה קורא את הדו"ח עד תומו, היה מבחין בהערות שקבעו כי המידע על האורניום מפוקפק לחלוטין ומבוסס על מסמכים מזויפים. הבית הלבן מודה כי הפסקה הזאת לא הייתה צריכה להיכלל מלכתחילה בנאום. לא ברור מה עדיף: נשיא שמשקר או נשיא שפשוט לא קורא מסמכים לפני שהוא מוביל את ארצו למלחמה.

כך או כך, על המלחמה הזאת עלול הנשיא לשלם מחיר פוליטי כבד. אבל גם אנשי השירות החשאי, אלה המופקדים על ביטחונו האישי של בוש, כבר הביעו דאגה עמוקה. היה זה בעקבות קריקטורה שפרסם העיתון "לוס-אנג'לס טיימס", בה נראה בוש בפנים מכורכמות כאשר מישהו מפנה אקדח לראשו. על גבו של מכוון הנשק כתוב "פוליטיקס".

מה שהתכוונה הקריקטורה לומר זה שמה שיחסל את בוש זה לא מלחמת הגרילה בעיראק אלא המחלוקת הפוליטית סביב המלחמה מבית. הקריקטורה, שקיבלה השראה מצילום מפורסם מימי המלחמה הטראומטית בווייטנאם, עוררה דאגה בקרב שומרי ראשו של הנשיא: זו פעם ראשונה שעיתון אמריקני מדפיס קריקטורה שבה רואים אקדח מכוון לראשו של בוש והיד קרובה מאוד להדק.

בוש ממשיך, כמו טוני בלייר, להגן על המלחמה. סוכני השירות החשאי מגנים עליו. במקביל מנסים מנהלי הקמפיין שלו להרים אותו מהתהומות אליהם צנח בסקרים בעקבות מלחמת השולל.

אות המחדל

המלחמה בעיראק ממשיכה לעורר מחלוקת ציבורית קשה באמריקה אבל בפנטגון כבר חוגגים, אפילו מחלקים עיטורים. הרמטכ"ל הישראלי, משה "בוגי" יעלון, שהיה אורח עמיתו, הגנרל ריצ'ארד מאיירס, בוושינגטון בשבוע שעבר, קיבל אות הערכה והצטיינות בשם מזכיר ההגנה דונלד ראמספלד, על שיתוף הפעולה יוצא הדופן במלחמה בעיראק.

הרמטכ"ל הישראלי יכול להתמוגג: בנייר הקלף שהתלווה לעיטור נכתב כי יעלון גילה מנהיגות ופיקוד ושיתוף פעולה מבריק בין שתי המדינות. "יעלון מוביל צבא בתקופה של קיצוצים תקציביים משמעותיים תוך שימור האיכות של צה"ל", נכתב. הרמטכ"ל קיבל מילים חמות וגם טקס קבלת פנים מרשים ברחבת הפנטגון.

ליעלון לא הייתה מילה של ביקורת על הסיבות שהובילו למלחמה. זה לא תפקידו לבקר פוליטיקאים. אבל לאור המחלוקת בארה"ב והקולות הגוברים לחקירה מקפת על הנסיבות השערורייתיות שהובילו למלחמה סביר להניח כי גם בישראל תתבקש ועדה לחקור את המחדל: למה פתחו את המסיכות, למה המליצו על חדר אטום, איך תפארת המודיעין הישראלי לא עמדה במבחן ואיך לא גילו כי סדאם חוסיין הוא בועה רעשנית ולא איום. כדור השלג הולך ותופח. בינתיים הוא מתגלגל משני עברי האוקיינוס, בין לשכת טוני בלייר לבין החדר הסגלגל. יש להניח כי בקרוב הוא יגיע גם לירושלים.