גם לדוקטור מותר: מחלות של רופאים

את יום העבודה שלו מתחיל פרופ' חיים לוטן, מנהל מערך הלב במרכז הרפואי הדסה עין כרם, בסביבות השעה שבע וחצי בבוקר. ישיבה, חלוקת משימות, ולעבודה. "בימים של צנתורים", הוא מתאר, "העומס רב מהרגיל. הדריכות והמתח שבהם אני שרוי במהלך הצנתור מתישים. כל תזוזה של מילימטר במהלך הצנתור עלולה להוות סיכון לחולה, דבר שמעלה את הלחץ שלי ומחייב תשומת לב מקסימלית".

ביום צנתורים רגיל הוא מטפל ב-8-6 חולים. "בנוסף לזה יש לי עבודה במרפאות, קריירה אקדמית שכוללת מלבד מחקרים גם עבודה עם סטודנטים לרפואה, ולצד כל אלה פעילות קהילתית שמתבטאת בהרצאות לפני רופאים. בימים רגילים אני חוזר הביתה בשמונה-תשע בערב, אבל לא פעם קורה שאני מגיע אחרי עשר. השבוע למשל הגעתי הביתה כל כך עייף, שצנחתי על המיטה ונרדמתי עם הבגדים". על תרבות פנאי ותחביבים אין על מה לדבר. "ספורט אני משתדל לעשות בסופשבוע, ועל יתר ההנאות אני נאלץ לוותר".

את המחיר על צורת החיים הזו משלם פרופ' לוטן, לדבריו, בכל התחומים. "כל פן בחיים שלי נפגע מהבחירה המקצועית שעשיתי", הוא מודה, "וכל שאר תחומי החיים אצלי מוזנחים".

לפני השעה שבע בבוקר עוזב ד"ר חיים פארן, כירורג בכיר מהמרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, את ביתו וממהר לבית החולים. "עבודה בחדר ניתוח היא עבודה מאומצת", הוא אומר. "ראשית, היא נעשית בעמידה. אבל עיקר המאמץ נתון לניתוח עצמו, שדורש ריכוז רב ומלוא תשומת הלב. ניתוח יכול להימשך שעה או שמונה שעות, ואתה אמור לשמור על הערנות ברציפות". אחרי שסיים את עבודתו בחדר הניתוח, הוא חוטף סנדוויץ' בעמידה וממהר למרפאות או ליטול בחולים במחלקה.

"המציאות הישראלית היא כזו שאם רופא לא יעבוד במשרה נוספת, יהיה לו קשה מאד לפרנס בכבוד את משפחתו", הוא אומר. "לכן כולנו מתחילים בתום יום העבודה יום עבודה נוסף במסגרת פרטית, שגם בה צריך לנתח ולבדוק חולים ולשמור על עירנות מקסימלית. כבר קרה לי לא פעם להגיע הביתה בשמונה בערב, לשבת עם המשפחה ובעשר להיקרא לבית החולים לניתוח חירום או בעקבות פיגוע. אני חוזר בשתיים שלוש לפנות בוקר, נזרק על המיטה, מתעורר בשש ומתחיל יום עבודה חדש כאילו כלום לא קרה".

והמחיר? "יקר", הוא אומר. "למזלי, אני נשוי לרופאה שמבינה את מהות העבודה שלי ואת התשישות שלי ממנה. כשאני מגיע הביתה שפוך ואין לי כוח אפילו לדבר, היא מבינה אותי. אין לי ספק שעם אישה אחרת, מתחום עבודה אחר, הזוגיות שלנו היהת ניזוקה ונגמרת, כי צורת החיים הזו מטורפת".

אבל כאמור, גם יתר תחומי החיים עלולים להיפגע. "החיים החברתיים שלנו לא מי יודע מה מפותחים, ובשבת, כששנינו פנויים יחסית, אנחנו מעדיפים להיות עם עצמנו ועם הילדים ולפצות ולהתפצות על השבוע שעברנו", אומר ד"ר פארן בכנות.

דיכאון, חרדה, אלכוהוליזם

קריירה תובענית, מקצוע תחרותי, עבודה מאומצת, ארוכת שעות, אחראית ולא תמיד מתגמלת – כל אלה יוצרים מתח רב בקרב הרופאים. במחקר שנערך במרכז הרפואי האוניברסיטאי ג'ונס הופקינס נבדקו 1,300 רופאים, שלמדו בפקולטות שונות לרפואה בארה"ב בשנים 1948-1966. ממצאי המחקר היו קשים. נמצא ש-26 רופאים מקבוצה זו לקו בדיכאון והתאבדו. רובם ככולם, לדברי החוקר ד"ר דניאל א' פורד, פסיכיאטר ממרכז ג'ונס הופקינס, ביצעו את המעשה בגיל 45.

מחקר אחר שנערך במרכז ווימבלי ותוצאותיו פורסמו ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל", בדק הימצאות דיכאון קליני ונטייה לאובדנות בקרב רופאים. מהמחקר עולה שרופאים לוקים בהפרעות נפשיות במידה רבה יותר מאנשים באותו גיל שעוסקים במקצועות אחרים. לדעת החוקרים, ההפרעות באות לידי ביטוי בדיכאון, במתח, בחרדה ובאלכוהוליזם. הסיבה, לדעתם, נעוצה בעבודה רוויית המתח והאחריות.

כל שנה מתגלים בישראל לפחות 2-7 רופאים שמכורים לתרופות נרקוטיות, לסמים או לאלכוהול. בפועל, אומרים רופאים, המספר גדול בהרבה. ועדה שהקים משרד הבריאות כבר לפני 20 שנה אמורה לטפל בבעיותיהם הנפשיות של הרופאים. את הקמת הוועדה יזם ד"ר יוסי בראל, שהיה הפסיכיאטר הראשי של ירושלים ואף עמד בראשה. "הוועדה הפסיכיאטרית לסגל הרפואי מכונסת על-פי פקודת הרפואים", הוא אומר. "מדובר בוועדה קבועה המתכנסת לפי הצורך, ולפחות פעם בחודש. בכל פגישה נבדקים 3-4 רופאים שזו להם הפגישה הראשונה אתנו, וכן רופאים שבאים לפגישות חוזרות".

במהלך השנים שבהן כיהן כיו"ר הוועדה פגש ד"ר בראל לא מעט רופאים שסבלו ממאניה-דפרסיה, מהתמכרות ומדיכאון. "הוועדה שוקלת בעיקר האם הרופא מהווה סיכון לחולה, ומכאן אנחנו ממשיכים", אומר ד"ר בראל. "אם קבענו, אני ושלושת הפסיכיאטרים הנוספים היושבים בוועדה, שמצב הרופא שמולנו עלול לסכן את החולים, אנחנו מרחיקים אותו זמנית תוך דרישה שיעבור טיפול, ובמקרים קשים אף מתלים את רשיונו באופן זמני או קבוע. היו מקרים שנאלצנו לבטל עקב בעיות נפשיות את רשיונו של הרופא לעסוק ברפואה".

הפגישה עם הוועדה אינה וולנטרית. הרופא מוזמן אליה אחרי שמגיע מידע על התנהגות מוזרה שלו ממנהל המחלקה משרד הבריאות, וממנו ליו"ר. "בסמכותנו כוועדה לבדוק בכל עת וללא הודעה את הרופא שמתמכר", אומר ד"ר בראל, "ולשקול אם להחזיר אותו לעבודה שגרמה לו להתמכר או להציע לו עבודה אחרת".

למשרד הבריאות אין נתונים עד כמה רווחת התופעה של התליית רשיון לעסוק ברפואה, טיפול גמילה או טיפול נפשי תרופתי לרופא. "מחמת צנעת הפרט", מבהיר ד"ר בראל, "לא אספנו נתונים ומספרנו אותם".

חוששים ללכת לטיפול

רופאים שנמצאים במצוקה ובמשבר אינם ממהרים לקבל טיפול. החשש מהשם שייצא להם כתוצאה מכך ומאיבוד משרתם גורם להם להימנע מבקשת עזרה. ד"ר פנחס דנון, מנהל מרכז קהילתי לבריאות הנפש ושיקום, רחובות, מסביר: "רוב הרופאים נשארים בארון, רושמים לעצמם תרופות, שלא תמיד מתאימות למצבם ובטוחים שזה יעבור, כשבפועל המצב מחייב בירור עמוק יותר וטיפול אחר.

"התופעה בולטת בקרב הרופאים שאמורים לעבור את בחינות שלב ב' שיקנו להם מומחיות, בחינות שנערכות בעל-פה. חלק מהם לוקים בחרדה קשה, המתבטאת באלם ובשיתוק. באוכלוסייה זו הטיפול קל, כי הם רוצים לעזור לעצמם. טיפול התנהגותי וחשיפה הדרגתית לקושי – ולעתים גם טיפול תרופתי – פותרים את הבעיה. אבל הבעיה נשארת עם הרופאים שמתביישים, שלא מעיזים, שלא מודים גם בפני עצמם שהם – התחרותיים, ההישגיים – נקלעו למשבר נפשי. רק כשהמצוקה ממש גדולה הם מגיעים לטיפול פסיכיאטרי, פרטי כמובן".

אחד כזה הוא ד"ר י' בן ה-45, מנתח מומחה ממרכז הארץ, שבאחד הניתוחים נתקף סחרחורת, יצא מהחדר, ועוד לפני שהגיע לחדר רופאים התעלף. כשהתופעה חזרה על עצמה הוא עבר סדרת בדיקות מקיפה, שתוצאותיה העידו שהוא במצב בריאותי טוב. "באותו שלב הוא הבין שיש לו בעיה נפשית והגיע אלי באופן פרטי לטיפול", משחזר ד"ר דנון. "אבחנתי שהוא סובל מהפרעת פאניקה. רשמתי לו טיפול תרופתי בציפרמיל, תרופה נוגדת דיכאון וחרדה, ושילבתי טיפול התנהגותי קוגניטיבי. חודשים אחדים אחרי שהתחיל בטיפול הוא חזר לעצמו, ועבר שנתיים תופעת הפאניקה לא חזרה על עצמה".

קבוצת סיכון משמעותית ללקות בדיכאון או בהפרעות נפשיות היא הרופאים העולים החדשים. הקושי בהבנת השפה ובמינוחים המקצועיים בעברית, הבדלי המנטאליות, הדרישות המקצועיות השונות, כל אלה מקשים עליהם מאוד.

"לפני שנה הגיעה לחדר המיון במרכז הרפואי שיבה רופאה עולה מחבר המדינות, כשהיא במצב של אלם ושיתוק", מתאר ד"ר דנון. "בירור שערכנו עם בני משפחתה העלה שהיא עמדה בהצלחה בבחינות שהיא נאלצה לעבור בארץ והתגברה לא רע על קשיי השפה, אך המעבר מרופאה בעלת מעמד בברית המועצות לרופאה מתחילה בישראל גרם לה בלבול ותחושת חוסר ערך. בהדרגה היא הפסיקה לעבוד, נכנסה למיטה ופיתחה מחשבות אובדניות. נאלצנו לאשפז אותה במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה. למקצוע הרפואה היא כבר לא תחזור".

אכילה לא מסודרת, אימפוטנציה

אבל לא רק בעיות נפשיות, מוכחשות או מטופלות, הן נחלת הרופאים. צורת חייהם התובענית מתבטאת גם בעישון, בתזונה לא בריאה ועוד. אולגה רז, מנהלת היחידה לתזונה ודיאטה במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב) מסבירה: "אחת הבעיות בעבודתם של הרופאים היא שהם לא אוכלים מסודר, ויש הפסקות ארוכות מדי בין הארוחות. הם נכנסים בשמונה לחדר ניתוח, ולפעמים עד שתיים שלוש לא אוכלים ולא שותים. בתום הניתוחים הם מסתערים בעמידה על הדלפק וטורפים. על ארוחה מסודרת סביב שולחן אין ברוב המקרים מה לדבר. אחר כך הם ממהרים לעבודה הנוספת, הפרטית, וגם שם הם לא יכולים לאכול או לשתות בנחת. כשזה מצטבר, אפשר לראות אצל אוכלוסיית הרופאים כבר בגיל צעיר אולקוס, כאבי קיבה, עלייה בכולסטרול ובטריגליצרידים".

גם תחום חיי המין בקרב הרופאים עלול להינזק מעבודתם. "הפרעות מיניות הן מהסימפטומים היותר ברורים למתח שלהם", מסביר ד"ר צחי בן ציון, פסיכיאטר ומנהל היחידה לתפקוד מיני במרכז הרפואי סורוקה. "הם מכחישים את הבעיה, ורק כשהיא מגיעה לממדי קטסטרופה הם מעזים לבקש עזרה. אגב, ממצא מעניין נוסף, שמעיד על הכחשה מצד הרופאים למצב, הוא ש-99% מהרופאים ההומוסקסואלים לא יוצאים מהארון".

ד"ר רונית אלוני, מומחית לטיפול ושיקום מיני ולסרוגייט, מוסיפה: "המתח והעייפות של הרופאים עלולים להתבטא בקשיי זקפה ובחוסר חשק מיני. בנוסף, אדם שבוחר במקצוע טיפולי צריך להעניק למטופל את מלוא תשומת הלב. בבית, במקום שיניח את הראש על הכרית ויתפנק, הוא נאלץ להעניק גם לאשתו תשומת לב, להקשיב לה, להקדיש לה זמן למשחק מוקדם, וכך גם הזירה המינית הופכת לעבודה, לתובענית, לעול. בקרב נשים רופאות הבעיה אף חמורה יותר, שכן שחיקתן המקצועית תפגע במיניות שלהן, ואישה שמושפעת רגשית תתקשה יותר לתפקד במיטה".

"הרופאים הם אוכלוסייה של מצליחנים שבוחנים את עצמם ואת חבריהם כל הזמן. התחרותיות וההישגיות האלה גובות מחיר, לפעמים בחיי המין. מאידך, נדיר שרופא מגיע לטיפול מיני, כי קשה לו להיחשף בחולשתו בפני המילייה שלו".

"מניסיון", מוסיף ד"ר בן-ציון, "רק כשהם מאוימים בנטישה מגיעים הרופאים לטיפול מיני וזוגי, ושם פורצים התסכולים רבי השנים והקשיים שהיו מנת חלקם כפרט וכזוג. וחבל, כי אם מטפלים בבעיה כשהיא רק מרימה את הראש, אפשר לחסוך שנים של עגמת נפש, תחושת כישלון והפסד חיי מין מספקים".