דוסטוייבסקי למתקדמים

יש אומרים כי רק מתוך קירבה ממשית אל המוות יכול היה להיוולד ספר כמו "שדים" של פיודור דוסטוייבסקי. ויש אומרים כי הספר לא היה נוצר אלמלא האמין דוסטוייבסקי כי צריך לבטל בדחיפות את שיטת הצמיתים ברוסיה. ממילא צריך מעט רקע היסטורי כדי להיכנס לעובי הקורה, אז הנה, לגמרי על קצה המזלג:
שנות הארבעים של המאה ה-19 באירופה היו רוויות פעילות פוליטית שהדאיגה שועים ורוזנים, כי בכל מקום החלו לצוץ התארגנויות של אינטלקטואלים שהיה להם המון מה לומר על משטרים ישנים, לאומיות חדשה וסדר חברתי שנועד לדכא את פשוטי העם. גם ברוסיה, באיחור מסויים, קמו התארגנויות כאלה - ומיד היה עליהן לרדת למחתרת, כי כל צורה של חשיבה או פעולה פוליטית שנחזתה כערעור על שלטונו של הצאר היתה בלתי חוקית לחלוטין. דוסטוייבסקי, אז כבר סופר ידוע ומוערך, חבר תחילה ל"חוג פטראשבסקי", קבוצת אינטלקטואלים שעסקה בדיונים על אודות סוציאליזם אוטופי. אבל הוא לא היה סוציאליסט, הוא רק רצה שהצמיתים יהפכו לבעלי האדמות שהם מעבדים. זה לא עזר לו במשפט. באפריל 1849 נאסר ונכלא בצינוק מבעית בסנט פטרסבורג: שמונה חודשים לאחר מכן הועמד יחד עם עוד שני "קושרים" בפני כיתת יורים. הביאו כומר לביצוע החסד האחרון, קשרו את עיני הקושרים במטפחת - אלא שהיורים לא ירו. העונש היה להביא את העצירים למעמד של הוצאה להורג מפוברקת, ואחר כך להגלות אותם לסיביר. הסיבה: ברגע האחרון, בתזמון דרמטי, הגיע מכתב מהצאר שחנן אותם ברוב חסדו.
שני האדונים שעמדו עם דוסטוייבסקי בחצר בית האסורים בבוקר ההוא גמרו לא טוב. אחד השתגע, אחד התאבד - ודוסטוייבסקי עצמו חווה בבית האסורים את התקפי האפילפסיה הראשונים שלו. אבל הוא כתב את "החטא ועונשו", וגם את "שדים". הוא בילה שם עשר שנים, שבמהלכן התחוללה חזרתו בתשובה. הוא הפך לפרבסולבי אדוק, וביצירתו המאוחרת הרומנטיקה מפנה את מקומה לדיונים תיאולוגים רבי משקל. והוא גם הבין כי מקומו לא יכירנו בקרב עדת האינטלקטואלים המשועממים שרצו לכפות את רעיונותיהם על העם בהתנשאות אופיינית של בעלי פריווילגיות. העם הפשוט, סבר דוסטוייבסקי, ניחן בדי הגינות ותבונה לכלכל את ענייניו מתוך עצמו, ללא תיווך כפוי ממעל.

איך הופכים לאלוהים?

"שדים" נפתח בנימה אירונית, אולי משועשעת אפילו, כשהמספר העלום של דוסטוייבסקי משרטט פורטרטים מורכבים של קושרים-בעיני-עצמם, אנשים שמרכז חייהם הוא פרנויה מאורגנת והדרך שלהם לתהילה מלאה בשמועות על מידת סכנתם למשטר. כל מי שיצא לו אי פעם להיות חבר בתנועה פוליטית שלא נשאה חן בעיני הממסד, יכול לזהות מייד עד כמה שום דבר לא השתנה מימיו של דוסטוייבסקי ועד ימינו: עדיין מדובר, לרוב, בהתארגנויות קיקיוניות, שחבריהן חדורים תחושה מוטעית אך רווית אדרנלין של שליחות גדולה, וזו מאכלת כל חלקה טובה בחייהם - ובחייהם של אנשים אחרים.
"שדים" הוא ספר שמציב כמה ערכים חשובים זה מול זה ומאפשר לקורא לבחור מדרג היררכי. האם מותר לרמוס רגשות אנוש בשם "טובת המולדת"? האם מותר להתעלם לחלוטין מבני אדם בשמם של עקרונות מקודשים? האם מותר, האם אפשר, לזנוח את האמונה באל לטובת יוהרה מגלומנית שמובילה להתאבדות?
פרשנים אקזיסטנציאליסטים רואים את המוקד האמיתי של הספר בדמותו של קירילוב, ובמונולוג בו הוא מסביר כי רק התאבדות הופכת את האדם לאדם-אל, ורק היא תעיד בסופו של דבר על הפרידה האמיתית מישו המושיע, האדם-האל. הדיון בסוגיה מרתק גם אתאיסטים גמורים, מפני שהוא נסוב על גבולותיה ומידותיה של האחריות האנושית.
תרגום חדש של יצירה של דוסטוייבסקי הוא תמיד סיבה לשמחה גדולה, מפני שהדור הקודם של המתרגמים, ואולי הדור הקודם של השפה העברית, לא עשה עימו חסד. בזה הנוכחי - של גרשון חזנוב - מתרחש מה שצריך לקרות בתרגום מצויין: הוא הופך שקוף. אין מעקשים בקריאה, ואין תחושה שצריך להתעכב על משפטים פעמיים ושלוש רק כדי להבין את המבנה הדקדוקי. לצערי, אני לא קוראת רוסית, אבל לעומת התרגום האנגלי היבשושי והעצי שמצוי בספריה שלי, "שדים" בעברית הוא חווית קריאה מרנינה.
ועם זאת, הספר לא נועד לעריכת היכרות ראשונית עם יצירתו של דוסטוייבסקי. מי שמתחיל, שיקרא את "המהמר", ואחר כך יעבור ל"אחים קרמזוב" ורק אחריהם, ואחרי "החטא ועונשו", אפשר להעריך את ההישג הפילוסופי והאמנותי של "שדים" במידה הראוייה לספר, וגם ללמוד שכמעט תמיד היתה לדוסטוייבסקי בעייה קשה בהקמת מבנה של יצירה.
ולפני שמתחילים לקרוא - אנא, דפדפו אל העמודים האחרונים. יש שם אחרית דבר שנחוצה לקורא כמו אוויר לנשימה, מעטו של דימיטרי סגל. בלעדיה יהיה קשה מאוד לצלוח את הספר.