"שקט הוא רפש"

מזה חודשים אין אופוזיציה בישראל. איש בקואליציה – הישר בעיניו יעשה. תוצאות הבחירות היו אמנם קשות למפלגת העבודה, למרצ, לש"ס ולמפלגות הערביות. אולם כלל גדול הוא בדמוקרטיות המערביות הוא, שגם לאחר תבוסה, אם חפץ חיים אתה, ורוצה לשוב ולחזור להגה השלטון, שומה עליך להיאבק שבעתיים.
את הכלל הזה, כמו גם את החובה האופוזיציונית, זנחו מפלגות האופוזיציה כליל, משל אומרות הן לעצמן כי בחסדי השם הצליחו לשמור על כיסאן בכנסת, והח"כים אף קנו לעצמם כמעט חמש שנות מנעמים, ואם כך - למה להתאמץ? ועל מה ולמה לקלקל את השמחה?
ראש לשותקים - מפלגת העבודה, זו שהיתה צריכה להוביל את המאבק האופוזיציוני בכנסת. כל כך הרבה חוסר אמון, קינאה ושנאה זה כלפי זה אופפים את חבריה, שאפילו ברגעי הזדמנות ומבחן הם מעדיפים לצאת בתככים זה כנגד זה, במקום לעלות על הבריקדות הפרלמנטריות, ולירות מהן בכל "כלי הנשק" שיש בכנסת.

אין פוצה פה

אם כל השתיקות מתרחשת לנגד עינינו בימים אלה סביב פרשת משפחת שרון. אפילו אמירתו המפורשת של גלעד שרון כי השתמש בזכות השתיקה "על מנת שלא להפליל את אחיו ואביו", לא זכתה לביקורת פוליטית כלשהי.
אבי החטאים האופוזיציוניים מתרחש מולנו שעה שחקירת המיליונר סיריל קרן מדרום אפריקה הודה למעשה בחקירתו, כי העביר כספים למשפחת שרון. ועדיין, אין פוצה פה ומצפצף.
במצב הזה יכל ראש הממשלה לומר לעצמו, כי כמו בסערות הקרב שכבר עבר בחייו, אפשר להתכופף לרגע על מנת שלא לספוג את האש, ובחלוף האש - ניתן להזדקף ולהרים ראש מחדש. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, אם הוא מזהה לפתע, להפתעתו, כי אין אש בכלל, ואיש אינו יורה בסביבה.
חשוב להבין את הסיטואציה: שרון ושני בניו גייסו לכאורה כסף אסור תוך ביצוע לכאורה של עבירות מפורשות על חוקי הבחירות, וזאת על מנת לזכות בשלטון. זוהי על פניה השחתת מידות ומשטר, שאין למעלה ממנה.
בעבר, כאשר קנצלר גרמניה נתפס בעבירות דומות, האופוזיציה שם אחזה בשיניה ובציפורניה, עד שהוא נאלץ לעזוב את השלטון. מקץ תקופה קצרה, כבשה היא בסערה את הגה הממשל. בטורקיה, מדינה בה שחיתות שלטונית היא כמעט לחם חוק, לא היססה האופוזיציה לסלק מן השלטון את טנסו צ'ילר וחבריה בשל גילויי שחיתות.

חלום האחדות

מי שנתן את האות והסימן לנידויה והרחקתה של "פוליטיקאית שותקת", נעמי בלומנטל, היה אריאל שרון בכבודו ובעצמו. מדוע שלא תידרוש האופוזיציה דין שווה לה ולשאר השותקים?
אילו היתה העבודה מתייצבת כאיש אחד, ניתן היה להרעיד את אמות הסיפים הלאומיות. מרצ, ש"ס, עמיר פרץ והמפלגות הערביות היו יכולים להצטרף, ולהגדיל עוד יותר את המחנה. אבל אצל מובילת האופוזיציה, ושמעון פרס בראשה, עדיין מבעבע חלום ממשלת האחדות, עדיין קורצים כסאות הממשלה - ומעבירים אותה על דתה ודעתה. וכך מתקיים בהם הפסוק כי אופוזיציה שאינה מאמינה בעצמה, איש לא יאמין בה.