שליחות דה-לה-שמטע

האם זה מקרה שהפרק השלישי בעלילות המחסל מופיע כאשר כהונתו של הנשיא בוש מגיעה אל הישורת האחרונה שלה? שכן לא רק ששני הסרטים הראשונים בסדרה הופקו כשבבית הלבן ישב נשיא רפובליקני ערב התמודדותו על כהונה שניה, אחד מהם אביו של זה הנוכחי – והאבחנה הזו, שהועלתה על ידי ג'יי הוברמן, מבקר הקולנוע המרתק של ה"ווילג'-וויס", נוכסה גם על ידי מי מכתבי "סדר עולמי" באחד מערבי השבוע החולף – אלא שאופוס מספר שלוש זה, שמגיח 11 שנים אחרי קודמו, מסמל את שובו של שוורצנגר – כידוע, רפובליקני אדוק בזכות עצמו – לצמרת שוברי הקופות לאחר היעדרות ממושכת שראשיתה עוד בימיו של קלינטון.

מובן שאין זה מקרה. "שליחות קטלנית 3 – עלייתן של המכונות" הוא סרט רובוטריקים לעידן פוסט 11 בספטמבר. מילא שהוא נפתח כשגיבורו, מושיעו המיועד של העולם (בגילומו של ניק סטאל, "בחדר המיטות"), חולף על פני מה שמזכיר את "גראונד זירו"; אלא גם שלהבדיל מההרפתקה השניה בסדרה – היא נקראה, כזכור, "יום הדין", שמעולם לא הגיע שם לכלל מימוש – הסרט הנוכחי אכן נחתם באפוקליפסה – הנרמזת בשם הסרט – כזו שמפניה התריעו גם מותחני המלחמה הקרה של שנות ה-50.

והפעם: שוורצי נגד ברבי

והאם זה מקרה שבשניים מלהיטי הקיץ הנוכחי, "הענק" וסרט זה שלשמו התכנסנו, דמות האב מגולמת על ידי איש צבא המביא – טוב, ב"הענק" רק כמעט – חורבן על האנושות (בסרט ההוא מדובר, כזכור, בשני אבות: אביו של ברוס באנר, שמולו מנהל בנו קרב אדיפאלי במסווה של מלחמת גוג ומגוג, ואביה הגנרל של זו שמשחקת ג'ניפר קונלי, הנחוש לחסל בכל אמצעי צבאי אפשרי את המפלצת הירוקה). ב"שליחות קטלנית 3" זהו אביה של קלייר דיינס – היא פה וטרינרית הנגררת בעל כורחה להצלת העולם – העומד בראש אותו פרויקט לייצור מכונות לחימה מתוחכמות, שיוצאות מכלל שליטה ומביאות (או-טו-טו) לחיסול האנושות כולה. ומה זה אומר על האופן שבו מסעות הכיבוש העולמיים של ג'ורג' בוש הבן – הנשיא כאבי האומה האמריקאית – נתפסים על ידי הוליווד?

כמו "פארק היורה 3" לפניו, כך גם "שליחות קטלנית" החדש, על אף תקציבו הנפוח (170 מליון דולרים) הוא, בסופו של דבר, לא יותר מ"בי-מובי" מהנה למדי, שמתנהל כמו משחק וידיאו וממחזר, במה שניכר על הבד כאמצעים זולים יותר, את עלילת הסרט הקודם. וכך, שוורצי הוא פה שוב מכונת חיסול מהעתיד, מאותו פס ייצור של הרובוט הקודם שגילם – והאם יש בכך משום אירוניה עצמית, או שרק אוזני הטעו אותי לשמוע – המגיע לשנת 97' במטרה לעצור רובוט-ברבי יפהפייה (הדוגמנית קריסטנה לוקן), שנשלחה, רגע לפני פרוץ יום הדין, לחסל את זה שעתיד להנהיג את מאבקם הגלובלי של בני האדם במכונות.

כזכור, "שליחות קטלנית" הראשון, ששיגר ג'יימס קמרון ב-84', הצעיד אל הבד את אחת משתי הדמויות הנשיות המרתקות של שנות השמונים בקולנוע – זו שגילמה שם לינדה המילטון (השניה היתה סיגורני וויבר ששבה למגפיה של לוחמת החלל ריפלי בסרט ההמשך ל"הנוסע השמיני", שגם אותו ביים קמרון). כאן תופסת את מקומה העלמה דיינס בתפקיד המסורתי של מצווחת תורנית, כשהסרט הנוכחי, בבימויו של ג'ונתן מוסטו ("צוללת U-571"), טריוויאלי, טיפשי ויעיל, אף בא ומציע מעט מאוד מחשבה מקורית, אם בכלל, מסוג זו שנכחה בסרט הראשון, וליבתה, כידוע, שיח תיאורטי ופילוסופי ענף.

אגב כך, הנה סוגיה עמוקה השבה וטורדת את המחשבה עוד מאז הגיח הסרט הראשון למסכים: כיצד זה מכונות עתידניות משוכללות, שבכוחן לשלוח רובוטים דמויי אדם למסע בזמן, אינן מסוגלות לשלוח הנה את נציגיהן כשהם כבר לבושים?