לא ניתן לעצור בעדה

השרה לימור לבנת, האם את שואפת להיות ראש הממשלה של ישראל?
"בהחלט, בבוא העת. זוהי בהחלט שאיפה. אני שואפת לעשות כרגע את המהפכות הדרושות במשרד החינוך ואני לא יושבת עם לוח זמנים. ברגע שזה יהיה רלוונטי, אתמודד על ראשות הממשלה. זה יהיה בבחירות הבאות או באלה שאחריהן".
ללימור לבנת יש לא מעט מתחרים על התפקיד הנחשק של ראש הממשלה, אבל אם לשפוט על פי מעשיה עד כה, יש לה סיכוי לא רע להצטרף לגולדה מאיר. בקדנציה הקודמת כיהנה לבנת כשרת התקשורת, תפקיד שאותו ניצלה כדי לקדם עניינים כמו שיפור מערכת התקשורת הלוויינית בישראל, זירוז מימוש ההפרטה בגופי התקשורת הממשלתיים והרחבת ההפרטה בגופי תקשורת אחרים.
דווקא בתפקיד שרת החינוך, שרבים חששו מהפקדתו בידי לבנת הידועה במטענים עודפים של לאומיות פטריוטית ונטייה חזקה ימינה, היא קוצרת שבחים גם מגורמים הנחשבים לאויביה הפוליטיים. אמנים ועסקני תרבות משבחים את תפקודה של לבנת, שמנעה ביוני האחרון את השבתת כל התיאטראות וגופי האמנות בארץ, לאחר שברגע האחרון שלפה כמה עשרות מיליוני שקלים מקופת רזרבה ממשלתית לטובת כיסוי הגרעונות העמוקים של המוסדות האלה.
מתנגדיה של לבנת טוענים בתוקף שהיא בסך הכל שנוררית טובה, שרה שעושה הכל כדי לקדם את משנתה הפוליטית באמצעות המשרדים עליהם היא מופקדת. לבנת עוררה סערה זוטא כשמשרד החינוך פירסם בשנה שעברה המלצה רשמית, כמעט מחייבת, לכל בתי הספר בישראל, לקיים מפקד דגל שבועי, במהלכו יונף הדגל ויושר ההמנון הלאומי. המפקד הוא רק חלק מתוכנית לימודים חדשה בנושא מורשת ישראל, שלבנת יזמה. המתנגדים טענו כי היא מחזירה את התלמידים בישראל שנות דור אחורה, במקום להנחיל להם ערכים אוניברסליים חשובים בהרבה מפסוקי תלמוד, סבלנות דמוקרטית למשל. הם טענו כי באמצעות כותרת צמחונית כמו "מורשת ישראל", לבנת מבקשת להשפיע על עיצוב דעתם הפוליטית של התלמידים במדינה ולחזק את נטייתם ימינה.
תומכיה של שרת החינוך, לעומת זאת, טענו כי הגיע הזמן, דווקא על רקע האינתיפאדה השנייה, להחדיר גאווה לאומית ומורשת בקרב התלמידים. כך או כך, התוכנית יצאה לדרך בשנת הלימודים האחרונה, מה שמלמד על הכוח הפוליטי של לבנת ועל יכולתה לקדם את החלטותיה מבלי שמישהו יצליח לעצור אותה.
לאחרונה התפרסם מחקר בינלאומי נוסף, אחרון ברשימת מחקרים שנערכים בחסות האו"ם בשנים האחרונות, שנועד לבדוק ולהשוות בין הישגים של תלמידים מכל רחבי העולם בתחומים שונים כמו הבנת הנקרא, מתמטיקה וכתיבה. גם המחקר האחרון, כמו קודמיו, מדרג את תלמידי ישראל בתחתית דירוג מדינות העולם המערבי בכתיבה ובהבנת הנקרא. מדאיג במיוחד הוא המקום ה- 39 במתמטיקה, אליו הידרדרו תלמידי ישראל מהמקום הראשון שהיה נחלתם בשנות השישים.
פרסום המימצאים עורר מחדש את זעמם של רבים, שקראו ללבנת להשקיע בהקניית מיומנויות קריאה לתלמידים במקום פסוקי מורשת. מאידך, זה לא שבתקופת טרום הקדנציה של לבנת תלמידי ישראל הצטיינו בפתרון בעיות לוגריתמים. לבנת חרגה ממנהגה, סכרה את פיה, ונתנה לעבודה לדבר בעד עצמה.

מי אמר שזה טוב?

בשבוע שעבר, בביקור בניו יורק לרגל הפרמיירה החגיגית של להקת בת שבע בלינקולן סנטר, חשפה לבנת חלק מהתוכניות שהיא מתכוונת לקדם על מנת להשיב את עטרת תלמידי ישראל ליושנה. "צריך לזכור, שזו היתה הפעם הראשונה שנעשתה בדיקה כפולה, מערכת החינוך לא בדקה את עצמה במהלך השנים האחרונות. צריך קצת אומץ בשביל זה והיו אפילו שאמרו 'השתגעת, מה את צריכה את זה?' בדיקה אחת שביצענו היא בדיקה פנימית שלנו, שבאה לבדוק את מדד הצמיחה הבית-ספרית. המבחן השני הוא מבחן 'פיזה' של האו"ם, שתוצאותיו התפרסמו לאחרונה. היה חשוב לנו מאוד לדעת איפה אנחנו עומדים. עכשיו, אחרי שקיבלנו אישור רשמי למה שפחות או יותר ידענו, נותר לנו לבצע את המשימה הכי חשובה, לפתור את הבעיה. מיניתי ועדה, שהעומד בראשה הוא שלמה דברת, נשיא חברת התקשורת טלקום אי.סי.איי, אדם שכלל לא בא מתחום החינוך או האקדמיה, אלא מתחום הניהול העסקי. במשך שנים הוא מעורב בנושאי חינוך בהתנדבות, ולשמחתי הוא הסכים לעמוד בראש הוועדה. השינוי הוא בכך שאנחנו רוצים אחת ולתמיד לאתר את הבעיות של המערכת. אני לא מדברת על רפורמה או שינוי, אלא על מהפכה של ממש.
"אני אתן לך דוגמה: ב- 1965 החליטו בממשלה על מעבר של לימוד במבנה של חטיבות ביניים, לכיתות ז'-ט'. מי אמר שזה טוב? מישהו בדק את זה? המדינה הרי השקיעה מיליארדים במעבר לחטיבות ביניים, אך מעולם זה לא נבדק. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אני מלאת ספקות, אבל מהבדיקות שלנו עולה שהישגי התלמידים בבית ספר יסודי וגם בתיכון הם טובים. דווקא בשלב חטיבת הביניים ההישגים שלהם פחות טובים. האם זה אומר משהו? אני לא יודעת ואני לא רוצה לתת תשובה פשטנית מבלי שבדקתי זאת לעומק. אבל האם אפשר להשאיר את זה בלי לבדוק? לא.
"דוגמה אחרת וקריטית בעיני הם המורים. בישראל יש 130 אלף מורים, כולם משתכרים שכר זהה, ללא תגמול לטובים יותר, למי שמלמדים מקצועות דרושים, ללא תגמול לאלה שמלמדים ביישובים מרוחקים יותר. אני יכולה לספר לך שיש מחסור אמיתי ביישובים מרוחקים במורות לאנגלית, ולא אחת מסיעים כל בוקר מורה לאנגלית מרעננה בטקסי ספיישל. השנה, לראשונה, הוצאנו 3,000 מורים מבית ספר יסודי להשתלמות שמטרתה להתמקצע במתמטיקה, שבסופה הם יעמדו למבחן. מעבר לכך, אנחנו רוצים לתגמל את הטובים. האם זה נורמלי, שכל המורים ירוויחו אותו דבר, שלא יהיה גמול להישגים? ואז הולכים אחורה ובודקים האם כל השאלות תלויות תקציב, והתשובה היא לא.
"בשנים 94'-95' בתקופת ממשלת רבין, הממשלה הוסיפה שבעה מיליארד שקל למשרד החינוך, גידול של 74 אחוז בתקציב המשרד. מה עשו עם הכסף? הכניסו למערכת. לכאורה, הכסף הזה היה צריך להביא להישגים בלתי רגילים, למצב שבו התלמידים יהיו השמנה והסלתה של ילדי העולם, אבל זה לא קרה. להיפך, אנחנו רואים הידרדרות הולכת וגוברת. אז בדקנו מה עשו עם הכסף הזה, וגילינו שחילקו את רובו כתוספות שכר למורים. איך חילקו אותו? רוחבי, לא דיפרנציאלי, לא על פי הישגים. אני לא בטוחה שאפילו ברוסיה או בקובה מחלקים שכר בשיטות כה סוציאליסטיות שעברו מן העולם".
את מדברת על מהפכה בחינוך, ולאור המציאות הכלכלית הקשה בישראל נשאלת השאלה: מאיפה יביאו את הכסף הדרוש למהפכה, כשעיקר התקציב הולך לביטחון.
"קודם כל, לא הכל תלוי תקציב. שינוי של כל שיטת הוראת הקריאה הוא שינוי שלא דורש תקציב. שינוי של שיטת לימוד
המתמטיקה גם הוא אינו תלוי תקציב. כשילדיי הלכו לכיתה א' ואני רציתי לסייע להם, נדהמתי לראות שמלמדים ילדים מתמטיקה באמצעות בדידים צבעוניים. אני לא מבינה את השיטה הזאת. במקום ללמד את לוח הכפל בעל פה. שינוי של השיטות האלה לא עולה כסף וכבר ביצענו את השינויים הדרושים. לעומת זאת, הקיץ אפשרנו ל- 3,500 תלמידים ללמוד מועד קיץ, שבסופו יוכלו לשפר את הבגרויות שלהם. אין ספק שכדי להוסיף מועדי בגרות וימי לימוד נוספים צריך עוד כסף. אנחנו נצטרך לשבת ולחשוב מהם הנושאים שדורשים שינוי, מהם הנושאים שדורשים מהפכה, איך אנחנו מייעלים את המורים ואת שיטות ההוראה. זו הסיבה שביקשתי מראש הממשלה להישאר קדנציה נוספת כשרת החינוך. אני שרת החינוך היחידה שנשארה באותו תפקיד, אחרת אי אפשר לעשות שינוי, כי לוקח זמן להיכנס למשרד וללמוד אותו".

אין חובה לשיר

מה היה הרציונל מאחורי תוכנית לימודי מורשת ישראל, כולל שירת ההמנון, שהכנסת לתוכנית הלימודים?
"הכנסתי כחובה את נושא המורשת לתוכנית הלימודים. זה כרוך בכמה דברים. קודם כל, את ההמנון אין חובה לשיר, אלא יש המלצה של המשרד לכל בתי הספר בארץ לקיים אחת לשבוע מסדר דגל, במהלכו ישירו גם את ההמנון. בנוסף לזה, העברנו לכל בתי הספר ערכות עם מילות ההמנון, מגילת העצמאות ועזרים נוספים. הוספנו שעה שבועית נוספת בנושא מורשת ותרבות ישראל. בשנה הבאה אנחנו הולכים לחייב את כל התלמידים בחמישים מושגים בנושאי יהדות וציונות, שהם יהיו צריכים להיבחן עליהם".
גם בתי ספר ערביים מחויבים בכך?
"מה זאת אומרת, מה הם לא אזרחי ישראל?".
ואם הם לא מזדהים עם הנפת דגל ישראל?
"אין דבר כזה. עולה על דעתך שבניו יורק תאמר תלמידה היספאנית שהיא לא מזדהה עם הדגל האמריקני? בבתי ספר של אזרחי ישראל, שממומנים בכספי המדינה, לא יכול להיות דבר כזה. הם לא צריכים להפוך ליהודים, אבל דגל ישראל? זה דגל המדינה. מי שלא רוצה, לא חייב לגור בישראל, אבל אלה הסמלים של המדינה ובדמוקרטיה כל אזרח חייב לכבד".
משרד החינוך נערך לספק לבתי הספר הערביים האלה תכנים קצת שונים? סביר שאת מלחמת העצמאות, למשל, צריך ללמד בבתי ספר ערביים תוך שימוש במושגים שונים מאלה שאנחנו מכירים.
"איזה מושגים אחרים? למלחמת העצמאות אין מושגים אחרים או מינוח אחר. הם לומדים על המורשת והתרבות שלהם".
ואם מנהלת תיכון ערבי-ישראלי תלמד את תלמידיה על מלחמת 48' כנכבה, אסון עבור הערבים?
"זה חמור ביותר. זה בשום פנים ואופן לא בא בחשבון מבחינתנו. אין כאן שתי היסטוריות. אנחנו מכבדים את הדת והתרבות שלהם, וזה חלק מתוך התוכנית, שילמדו את דתם, אבל הם לא יכולים ללמוד שהקמת מדינת ישראל זה אסון לערביי ישראל. זה דבר שתוקף את קיומה של מדינת ישראל. אין לזה אח ורע בשום מקום בעולם".
בארה"ב מלמדים במהלך חודש פברואר את ההיסטוריה של האפרואמריקנים בזמן העבדות, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי הלבנים שחיו אז ואיפשרו את העבדות.
"אני בעד שיידעו את ההיסטוריה של העם והמורשת שלהם. יחד עם זאת אי אפשר לגדל אנשים במדינה, שיחשבו שעצם קיומה של המדינה הוא בגדר אסון בשבילם. זה בלתי נסבל מבחינתנו. ככה אי אפשר לגדל אזרחים שהם נאמנים לארצם, אלא רק אנשים שיבואו ויטריפו מבפנים ויהרסו את המדינה מבפנים, דבר שהוא לא ראוי ולא נכון".

מזרח מול מערב

אחת ההחלטות היותר אמיצות של לבנת קבעה כי תוכנית הלימודים לבגרות בספרות תשתנה, ומשנת הלימודים הקרובה שליש מתוכה יוקדש ליצירות של אנשי רוח מארצות האיסלאם. "צריך בהחלט להיות משקל לתרבות ושירה מזרחיים. אי אפשר להשאיר את לימודי הספרות על טהרת מערב אירופה", אומרת השרה.
את ההחלטה פרסמה המנכ"לית הנמרצת של משרד חינוך, רונית תירוש, שהוריה הם ילידי עיראק, והיא עצמה גדלה, התחנכה ומאוחר יותר ניהלה בית ספר תיכון בשכונת יד אליהו בדרום תל אביב. על אף שמדובר בהחלטה שנועדה לתקן עוול מתמשך של שנים, קמו לה מתנגדים. לבנת ותירוש לא התקפלו, גם לאחר שמדורי הספרות בעיתונים התמלאו במאמרי התנגדות מצד רבים מהמשוררים הקאנוניים. לבנת, כהרגלה, התעלמה מהרוחות המנשבות סביב, והמשיכה בשלה.
כעת היא מתכננת את הצעד הבא במערכה. "רונית ואנוכי נפגשנו עם אנשי הקשת המזרחית לפני שנה בערך. הם העלו הערות הנוגעות ללימודי ההיסטוריה, להיעדר המקום של יהדות ארצות האיסלאם בתוכנית, כולל עובדות שהדהימו את שתינו. לא היינו ערות לכך"
יש לך תוכניות דומות באשר לייצוג שווה של התרבות המזרחית?
"זה קצת יותר מורכב. למוסדות התרבות מאוד קשה להכתיב. אני לא יכולה וגם לא הייתי רוצה לקבוע להבימה ששליש מהרפרטואר שלהם יהיה רבי יהודה הלוי. מצד שני, צריך לענות על צרכים תרבותיים שונים, אבל יש לעשות זאת לאט ובזהירות. אני לא יכולה אפילו להכתיב למועצת הקולנוע לא לתת מימון להפקות אנטי-ישראליות.
"זה הגוד ניוז, שאנחנו מדינה דמוקרטית, שמאפשרת ליוצריה לומר את דברם, גם אם הם עושים זאת מתוך תקציבי מדינה. הבאד ניוז הוא שלפעמים מוצאים את דיבתנו רעה. באשר לזמר המזרחי, יש היום פריחה מחודשת של זמר מזרחי איכותי. יש המון פסטיבלים של מוזיקה מזרחית, זה קיים, זה מתפתח, זה צריך לקבל עוד דחיפה, אבל זה קורה באופן טבעי וככה זה צריך להיות"
על אף הצלחותיה המוכחות של לבנת בתפקידיה כשרה, מתקשה הציבור להפגין כלפיה אהבה גורפת. בקרב השמאל היא נחשבת לאחת המטרות הבולטות לחצי לעג. גם בימין יש המגדירים אותה כאישה תוקפנית ודורסנית, שלא תהסס לדרוך על יריביה. בשנת 96', בעיצומו של חשבון הנפש של הציבור הישראלי עם הימין הקיצוני לאחר ההסתה שהובילה לרצח רבין, הופיעו במקומות שונים בישראל הכתובות "לבנת חבלה", שנתפסו על ידי אנשים שונים כאיום ישיר על חייה של לבנת. לפני כחצי שנה הושקה להקת רוק חדשה בישראל, שחבריה בחרו להביע את חוסר חיבתם ללבנת באופן מופגן, וקראו ללהקתם בשם "כאפה לפנים של לימור לבנת". הנימוק לבחירת השם, כפי שביטא זאת אחד מחברי הלהקה: "לבנת היא לא מקצועית ועושה מאמצים לקדם ערכים פשיסטיים על פני טובת החינוך".

ציונים יש לא רק בליכוד

כמי שמביעה דעות פטריוטיות נלהבות דרך קבע, מעניין לבדוק את עמדותיה של לבנת ביחס לירידה מישראל. "מאז שנות השבעים העולם השתנה", אומרת לבנת. "היום, העולם הרבה יותר קטן ממה שהוא היה בשנות השבעים, הנגישות, הזמינות והאפשרות לחיות בשני מקומות במקביל התפתחו. הטכנולוגיה הקלה על טשטוש הגבולות. זה חלק מהעניין. ומצד שני מדינת ישראל היא לא מדינה קלה. אנשים משלמים מסים גבוהים, נמצאים כל השנים במתח מתמיד של מלחמות וטרור, מתח כלכלי, מתח חברתי, ארץ קולטת עלייה, מילואים, צבא, הכל קשה. יש מדינות רבות אחרות, בוודאי ארצות הברית, שקל יותר לחיות בהן.
"חלק מהתפקיד שאני רואה לעצמי, הוא לא רק להקנות השכלה ודעת, אלא גם תחושת שייכות וזהות יהודית וציונית למדינת ישראל. זה לא קשור לפוליטיקה, כי ציונות היא לא רק נחלת הליכוד, ציונות היא של כולם, גם של מפלגת העבודה, וגם במרצ יש ציונים. ציונות לא במובן של דת, אלא של שייכות למדינה. במדינה שקשה בה, לאף אחד לא תישאר סיבה לחיות אם הוא לא יידע מהם השורשים שלו ומה העבר של המדינה. זו הסיבה שבגללה אני כל כך מזוהה ומתעקשת להנחיל לילדינו לא רק ערכים אוניברסליים, אלא גם את הערכים הייחודיים שלנו.
"אני מאמינה שישראלים לא היו יכולים לחיות בארה"ב אם לא היתה ישראל, שיהודים לא היו יכולים לחיות בעולם לולא מדינת ישראל. כבר ראינו מה קרה. מדינת ישראל חזקה היא ערובה לאפשרות של יהודים לחיות בעולם. אנחנו רואים אנטישמיות בכל מקום בעולם, גם בארה"ב, כולל במוסדות האקדמיה הכי טובים, וזה לא רק אנטי ציונות או אנטי ישראליות, אלא גם אנטישמיות בהגדרתה. הלוקסוס הזה של לא לחיות בארץ לא היה יכול להינתן לאף אחד ללא מדינת ישראל חזקה. אני רואה באלה שנוסעים לעבוד או ללמוד תקופה מסוימת כדבר לגיטימי. אנחנו לא רוצים לסגור אף אחד בישראל. אלה שמחליטים להישאר בחו"ל, מפגינים בעיני חולשה. זה איזשהו פינוק, שמי שהיה מגלה קצת יותר אחריות, לא היה יכול להרשות לעצמו. הרבה פעמים זה נובע מתוך נסיבות כאלה ואחרות, אבל פעמים רבות זה נובע מתוך חולשה והתרכזות של אדם בעצמו בלבד ולא באף אחד אחר.
"זה קשה להיות יהודי וקשה לחיות בישראל, והעבודה הקשה הזאת מוטלת על אלה שנשארים בארץ, ועל אלה שעושים בארץ. העול הזה צריך להיות מוטל על הכתפיים של כולם. מדינת ישראל לא תישאר חזקה אם לא תהיה עלייה גדולה, לא כל שכן אלה שעזבו אותה יחזרו אליה. זה המרכז של העם היהודי. אני לא יודעת כמה שנים נצליח לשרוד בלי עלייה גדולה. אני מקווה שמדובר במשהו זמני, שאנשים נסעו כדי ללמוד או לעבוד".
חלק מהסטודנטים בוחרים להישאר בארה"ב בתום לימודיהם ולהמשיך בה את חייהם.
"העובדה שיש סטודנטים שבאים ללמוד כאן אינה מעליבה. יש כאלה שבאים ללמוד בחו"ל כי לא התקבלו לאוניברסיטאות בארץ, יש שרוצים להתנסות בחיים באמריקה ויש כאלה שבאים ללמוד באוניברסיטאות יוקרתיות כמו הרווארד. מטריד אותי מאוד שחלק מהסטודנטים נשארים מחוץ לגבולות המדינה. אנחנו מאבדים כוחות חשובים שאני לא בטוחה שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לאבד. זו משימה לאומית חשובה בעיני, להחזיר את הישראלים הביתה".