משהו מאוד מאוד גדול קרה בניו יורק

מיד לאחר ה- 11 בספטמבר 2001, כשהוא עדיין תחת רושם האסון, פנה המפיק הצרפתי אלן בריגנד ל- 11 במאים ממדינות שונות בבקשה לביים סרט המתייחס לטראומה. בריגנד נתן לבמאים חופש מוחלט בתחום התוכן והציב בפניהם מגבלה אחת: על כל סרט להיות בן 11 דקות ותשע שניות בדיוק, פלוס פריים נוסף. הסרט, שעלה בצרפת ביום השנה הראשון לפיגוע, מוצג כעת לראשונה בארה"ב.

אם כוונתו של בריגנד היתה ליצור פרויקט הצדעה של במאים מתרבויות שונות לאסון אוניברסלי, התוצאה הסופית לא עמדה בציפיה. אסון התאומים נתפס באמריקה כמאורע ייחודי, כזה שמשנה את פני העולם, מאורע ש"האנושות תתעורר בעקבותיו למציאות אחרת" כפי שהגדיר אותו הנשיא בוש בנאומו לאחר האסון. הבמאים, לעומת זאת, בחרו לעסוק בטרגדיות אחרות ולהזכיר שאסון התאומים רחוק מלהיות טרגדיה ייחודית לסוף המאה ה- 20 תחילת המאה ה- 21.

ייחודו של האסון האמריקני, מבהירים הסרטים, הוא בהשפעתו הישירה על המתרחש במדינות אחרות. בניגוד לטרגדיות אחרות הקורות ברחבי העולם, שאינן נוגעות לתושבי ארצות הברית ואינן מעניינות אותם. ההשפעה המכרעת שהיתה לפיגועי ה- 11 בספטמבר טמונה ביכולתה של אמריקה להפוך אותם לאירוע אוניברסלי, עדות נוספת ליכולת ההשפעה של ארה"ב, כמעצמת העל היחידה, על גורלם של בני אדם בשאר חלקי העולם.

מיהו טרוריסט

ביקורות רבות תיארו את הפרויקט כ"אנטי אמריקני", מה שהשפיע מן הסתם על מועד הצגתו המאוחר בארה"ב. חלקם הגדול של הסרטים אכן מביע ביקורת, ישירה או סמויה, על מדיניות החוץ של ארה"ב, שלא הפכה לרלוונטית פחות עם הזמן שחלף מעשייתם. סרטו של הבמאי האנגלי קן לואץ', למשל, מציג גולה צ'יליאני שחי בלונדון, וכותב מכתב לקורבנות ה- 11 בספטמבר 2001, תוך שהוא מזכיר את ה- 11 בספטמבר 1973, היום שבו הדיחו אנשיו של אוגוסטו פינושה בסיוע ישיר של הסי.אי.איי, את הנשיא הנבחר סלבדור איינדה. המכתב, המתאר את הטבח שליווה את ההפיכה ושגבה כ- 30 אלף קורבנות, מתעלם כמעט לחלוטין מאסון התאומים. לואץ' מתרכז בעיקר בהטחת האשמות בארצות הברית, המחויבת "לחיים, לחירות ולרכוש" של אזרחיה, אך הרבה פחות לאלה של אזרחי מדינות אחרות.

סרטו של במאי המצרי יוסוף שהין מעלה ביקורת דומה. במאי סרטים, שמייצג כנראה את שהין עצמו, שב מצילומים בניו יורק ושוקע בהרהורים בעקבות האסון. במסגרת הרהוריו הוא משוחח עם רוחו של חייל מארינס שנהרג בפיגוע בשגרירות האמריקנית בביירות ב- 1983, המתגלה בפניו בחוף הים. הדיאלוג עם רוחו של החייל והניסיון להבין את הגורמים לאסון התאומים מוליכים אותו לביתו של מחבל מתאבד טרם צאתו לפיגוע בישראל. הוא מתבונן במחבל היוצא לפיגוע ומשוחח עם הוריו, המבקרים את ארה"ב ואת הנשיא בוש על תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל ועל המונופול החד צדדי שהם לקחו לקביעה מיהו טרוריסט ומי לא.

שני הסרטים נמנעים מלהביע אמפתיה לקורבנות האמריקאים, נטייה שעוררה את חמת הביקורת, ושממשיכה להטריד בהתחשב בסמיכות הרבה לאסון שבה נעשו הסרטים. גם סרטו של דניס טנוביץ', על אף שאינו בוטה כמו סרטו של לואץ', מתרכז באסון אחר שאירע ב- 11 בחודש. הסרט מתאר קבוצת נשים עקורות מביתן, המציינת מדי חודש את טבח 7,000 המוסלמים הבוסנים שאירע ב- 11 ביולי 1995 בסרברניצה. מראה הנשים הצועדות בכיכר המוזנחת והריקה מבליט בעיקר את זניחות אסונן האישי, את חוסר העניין של העולם בו ואת חוסר הרלוונטיות שלו לסדר היום הבינלאומי.

עמוס גיתאי שיחזר זירת פיגוע בתל אביב והציב בה את קרן מור ככתבת היסטרית המנסה לשדר מהאירוע. הסרט נטול העלילה מנסה, כנראה, להעביר את "שגרת הפיגועים" הישראלית, אך לצופה הישראלי קשה שלא לחייך למראה מור התוחבת מיקרופון לפניו של השוטר ושואלת "האם אתה יכול לאשר לי שמדובר באירוע פחע"י?". הקשר לאסון התאומים מתברר בסיום הסרט, כשהכתבת מקבלת הודעה מהאולפן שלא תועלה לשידור כי משהו "מאוד, מאוד גדול קרה בניו יורק", ומגיבה: "השתגעת? את מי זה מעניין ניו יורק?". כל רעיון שאולי עמד בבסיס הסרט (קשר גורל בין ישראל וארה"ב, פיגועים כדבר שבשגרה, וישראל בעצמה) נבלע בהמולת הצעקות והצווחות. הצופה בעיקר חש הקלה כשהסרט מסתיים.

אין מלחמות קדושות

דיון בחברה האמריקנית עצמה מופיע בסרטה של הבמאית ההודית מירה נאיר. נאיר עוסקת ביחסם של האמריקנים אל הקהילה המוסלמית ביום שאחרי האסון דרך סיפורה האמיתי של משפחה אמריקנית ממוצא פקיסטני, שבנה הצעיר נעדר מביתו. במשך חודשים נחשד הצעיר כמחבל המעורב בפיגוע, עד ששרידי גופתו התגלו באתר והתברר כי הוא יצא למקום מיד כששמע על האסון כדי לסייע במאמצי ההצלה. על אף שהסרט עצמו מאכזב במקצת, הוא מזכיר כי הגדרת ה"אחר" בחברה האמריקנית לא מוגבלת רק למונחי אזרחות אלא מוגדרת גם על ידי גזע ומוצא לאומי.

חלק מהבמאים בחרו לעסוק פחות במדיניות החוץ האמריקנית (אם כי גם הם מאזכרים אותה) ולהתרכז בפער הכלכלי הקיים בין ארה"ב לבין מדינות אחרות. בסרטה של סמירה מכמאלבאף מכנסת מורה צעירה את תלמידיה, פליטים אפגניים באיראן, העוסקים בבניית מקלט מלבני חימר מפני התקפה אמריקנית אפשרית. המורה מנסה לשכנע את התלמידים להקדיש דקת דומייה לזכרם של הנספים באסון התאומים, אלא שהתלמידים, שמעולם לא ראו מגדלים, מתקשים לדמיין אותם ולהזדהות עם האסון.

בסרטו הנוגע ללב של אידריסה אודראוגו מבורקינה פאסו מזהה ילד שאמו גוססת את אוסאמה בן לאדן משוטט בשוק בעירו. הוא וחבריו מפנטזים על הפרס בסך 25 מיליון דולר שהציעה ארצות הברית על ראשו, ומתכננים מבצע לתפיסתו. בכספי הפרס הם מתכננים להציל את אמו של הילד וחולים אחרים. הסרט מעורר שאלות לגבי מידת המוסריות שבהפניית מיליוני דולרים לפרסים בסגנון המערב הפרוע, ולגבי יכולתה של ארה"ב לממן אותם בעולם שבו בני אדם במקומות אחרים מתים ממחלות שניתן לרפא. הסרט גם עוקץ את מדיניות ניהול המשברים של ארצות הברית. לאחר שבן לאדן מצליח להתחמק מציע אחד הילדים כתוכנית חלופית לחטוף את הנשיא בוש, שמתכונן לביקור באפריקה, ולדרוש עבורו כופר. ההצעה נדחית על ידי הילדים האחרים, שטוענים שהדבר יוביל מייד להפצצה של ארצות הברית.

הבמאי המכסיקני אלחנדרו גונזלס אינריטו והבמאי היפני שוהאי אימאמורה בוחרים להביע אמירות כלליות לגבי מוראות המלחמה והאמונות הפנאטיות המובילות אליה. אינריטו מציג מסך שחור, הנקטע מדי פעם בהבזקי תמונות של בני אדם הנופלים ממגדלי התאומים. התמונות מלוות בפסקול של צלילים ודיווחים מהאסון, ההופכים לבליל של קולות בערבית, ספק מדברים ספק מתפללים. האפקט הרגשי של הסרט חזק אך המסר המובע בו פשטני במקצת, מה גם שאינריטו דואג לציינו במפורש בסוף הסרט, באמצעות כיתובית: "האם האור האלוהי מנחה או מסמא אותנו?".

סרטו האנטי מלחמתי של אימאמורה, היחיד מבין ה- 11 הממוקם בעבר, עוסק בחייל יפני החוזר לכפרו לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר שחווה את מה שבני אדם עושים זה לזה בעת מלחמה, הוא אינו מעוניין או אינו מסוגל יותר לראות את עצמו כבן אנוש, ומאמין שהוא נחש. הוא מגורש מביתו לאחר שתפס ואכל עכברוש בשיניו, אך מועצת הכפר מחליטה שיש לסייע לגיבור אשר לחם את "מלחמתו הקדושה של הקיסר". בדומה לאינריטו, גם אימאמורה דואג

למתקשים; הכיתובית המופיעה בסוף הסרט מסבירה לצופים כי "אין מלחמות קדושות".

רגשנות גובלת בקיטש

הסרטים היחידים המציגים סיפור אנושי ללא אג'נדה פוליטית הם אלה של הבמאי הצרפתי קלוד ללוש וסרטו של שון פן(שדווקא התפרסם באחרונה בשל פעילותו הנמרצת נגד המלחמה בעיראק). סרטו של ללוש עוסק במריבה בין בחורה חירשת אילמת ובן זוגה בבוקר ה- 11 בספטמבר ובפיוס בין השניים, עם שובו של הגבר הביתה כשהוא מכוסה אבק. סרטו של פן מציג אלמן קשיש החי בצילם של התאומים. האלמן, המסרב להכיר במותה של אשתו, ממשיך לדבר אליה, לבחור עבורה בגדים ולטפל בפרחיה שנבלו בשל מחסור באור. נפילת התאומים, שהקשיש אינו מודע אליה, יוצרת אור הגורם לפריחתם הפתאומית של הפרחים אך גם גורם לו להכיר במציאות ובחסרונה של אשתו. שני הסרטים לוקים ברגשנות הגובלת בקיטש, אך הם היחידים שמביעים מידה של חמלה ועוסקים באובדן כחוויה אנושית אוניברסלית, נטולת הקשרים פוליטיים.

סך כל הסרטים מייגע למדי. עם זאת, בחירתם של הבמאים להתייחס לאסון התאומים דרך אסונות מקומיים, תוך ציון חלקה של ארצות הברית באסונות אלה, מהווה נקודת מוצא לדיון חשוב על כוחה ומקומה היחסי במערכת הבינלאומית. הנתק בין ארה"ב, התופסת את עצמה כמרכז העולם ואת ערכיה כאוניברסליים, לבין מדינות אחרות רק הלך והתרחב בשנה שחלפה מעשיית הסרטים. חלק מהם, לפיכך, רלוונטיים כיום עוד יותר ממה שהיו במועד עשייתם. בחירתם של הבמאים לעסוק בטרגדיות מקומיות או בסיפורים אישיים גם מעלה את השאלה העקרונית, העומדת בבסיסו של הפרויקט כולו: האם יש ביכולתנו כבני אדם להרגיש אמפתיה לסבל הזולת, שלא באמצעות השוואה לסבל האישי של כל אחד מאיתנו.