סיאט איביזה TDI - אנרגיה סולרית

אנחות אכזבה לא מעטות נשמעו לפני כשנה וחצי, כאשר הוצגה סיאט איביזה החדשה. כי אחרי ששמענו אין סוף הצהרות אודות אופי מלא בלהט לטיני, רצון ליצור מעין אלפא רומיאו ספרדית, נראתה האיביזה כמו רקדנית פלמנקו יפה, שמלוויה נרדמו באמצע ההופעה. המראה שידר אמנם מסר נכון, אבל המפרט הטכני אמר בדיוק את ההפך.

בסופו של דבר, אתה לא מייצר תחושות, רגש וברק בעיניים, עם מנוע 1.4 ליטר נעים, נכון? ותיקי עדת הספרדים מחו דמעה עת נזכרו בערגה בהשקת האיביזה היוצאת, אי-שם בתחילת שנות התשעים. בהצגה ההיא, שעשתה שימוש לא פחות באמירות הפונות ל"רגש", "ביצועים", שמחת חיים", כיכבה גרסת GTI שהוכיחה עצמה כה טובה, עד כי רבים טענו שמדובר ביורשת אמיתית ויחידה לגולף GTI המקורית.

ומה אנחנו מחזיקים כעת ביד, למבחן שנועד להחזיר לאיביזה את ההילה שהייתה ונעלמה? ובכן, אנחנו נוהגים היום בגרסה ספורטיבית במיוחד, החזקה בהיצע המקורי של המכונית הקטנה הזו. אלא שלמרות גיר ידני ושישה הילוכים, בחרטום מוצב מנוע דיזל. זה לא נשמע לכם חשוד?

הקלף

אבל זה בדיוק הקלף המיוחד של האיביזה TDI ספורט. אותו מנוע עם הספק מרבי של 130 כ"ס, שכבר פגשנו בבנות אחרות של הקונצרן, נדחק כאן לחרטום כדי ליצור את אחת המכוניות המיוחדות בליגת הסופר-מיני. אז נכון, יש גם קטנות אחרות שמסתדרות עם הספק גבוה כל-כך, כזה שנחשב עד לפני שנים ספורות לנדיר במכונית מהקטגוריה הזו.

וגם היום תופס נתון ההספק מקום מכובד, אלא שהוא מתגמד לעומת נתון המומנט. כי עם 31.6 קג"מ של מומנט מרבי, יש לקטנה הזו מומנט גבוה בהרבה מכל "קטנה-חמה" אחרת. למעשה, בדיוק אותו מספר קג"מים דוחפים למשל פורשה בוקסטר S. ועכשיו, תודו שזה נראה קצת פחות מתסכל.

ובדרך למכונית החונה אני מזכיר לעצמי שהיום, אחרי שנה על הכביש, האיביזה עדיין נראית טוב, נאה ומושכת. ובכל מקרה, יפה מאחיותיה לקונצרן פולקסווגן. החרטום המפוסל, יחידות התאורה האחוריות-זוויתיות, קו מותניים נפוח, סמל גדול הפותח את תא המטען. כל אלה יוצרים פשוט רושם ראשוני טוב. אלא שהעובדה כי הקהל עדיין רואה באיביזה הזו מכונית חדשה לחלוטין, מסמנת כי האיביזה עדיין נדירה בשוק המקומי, נדירה מדי.

ועבור אלה, כמו-גם לטובת מחפשי הריגוש האופטי במכוניות המבטיחות ביצועים, נבדלת גרסת החמש דלתות הזו בחישוקי "16 נאים וגדולים וצמיגים רחבים במידה כמעט-מוגזמת של 205/45, יחד עם עוד מספר מדבקות באדיבות היבואן המקומי.

אדום עולה

בפנים העסק קצת פחות מגובש. זה מתחיל כלל לא רע עם קווים מקוריים לסביבת הנהג, קימורים מעניינים ללוח המחוונים ולפתחי האוורור, ושימוש בשני גוונים ומספר מרקמים לפלסטיקה. אבל האיכות אינה אחידה, וגווני האפור-שחור מלמדים כי ההבדל כאן בין "תכליתי" ל"קודר" לא תמיד גדול.

בקרת האקלים נראית פשוטה מדי, ומיקומה הנמוך מקשה על תפעול. אגב, היא גם לא הפגינה עוצמת קירור מספקת, אולי עקב מבחנה הפתחים הייחודי. המחסור במערכת שמע מקורית - לטעמנו פריט-חובה במכונית היקרה במבחר - פוגע אף הוא, כמו-גם חסרונה של תאורת מפות הולמת, או תאורה לתא כפפות הפשוט.

עם זאת, סביבת נהג נקייה ונטולת מיתוג מיותר, מביאה להתמצאות מהירה ותפעול קל, למעט חיווי פנסי הערפל, נוכחות שעון הזמן רק במחשב הדרך או מיקום מתג בקרת האחיזה. עם מושב שמתכוון גם לגובה והגה שנע גם למרחק, קל מאוד להגיע לתנוחת נהיגה טובה, אם כי מיקום הדוושות אינו טוב מספיק. גם תמיכות המושב, בצדדים ובגב התחתון, טעונות שיפור. היינו גם מוותרים על רעש הרוח בגג הנפתח (תוספת, הרכבה בארץ), וצמצום מרווח הראש בגללו.

המרחב לנוסעים מאחור סביר, אך מציע רק שתי משענות ראש, עם חגורת בטיחות מרכזית בעלת שני עוגנים בלבד. ושוב, כמו במקרים קודמים, אנחנו לא חושבים שזה הולם למצוא התייחסות כזו במכונית היקרה ביותר בהיצע. תא המטען נדיב למדי בנפח, אך מעט צר לשימוש.

הרגלי השתייה

התנעת בוקר קרירה מביאה עמה צלילי מונית מוכרים. כן, זה מנוע דיזל שעדיין לא התחמם. מאוחר יותר תפגין האיביזה יכולת בידוד רעשים טובה יותר ממכוניות אחרות בקונצרן. והמצב משתפר ככל שעולה המהירות. וזו, כפי שמספר דף הנתונים - 207 קמ"ש מרביים, 9.4 שניות בלבד מ-0 ל-100 קמ"ש - עולה מהר. בעיקר אם "תברחו" כל עוד נפשכם מ"התחום המת" במנוע, מתחת ל-1,800 סל"ד.

אבל למרות שהמכונית הזו מהירה, היא עושה הכל באופן שונה ממה שהורגלנו. ראשית, לפחות בהילוכים הגבוהים, היא מאיצה ללא כל תזזית, עצבנות או תגובה חדה למצערת. במקום, היא מזכירה יותר מכל קטר חשמלי, הדוחף ודוחף לפנים, ללא הספקה. ואגב, גם פס-הקול - חלק מהתענוג במכונית ספורטיבית - אינו משתנה. זו מעין נהמה אחידה ואנמית משהו, במקום הזעקות והלחישות של מנועי בנזין. עכשיו לך ותסביר לשפוט איך הגעת למהירות שוללת-רשיון.

לחלק מהרוגע היחסי הזה אחראית תיבה ידנית, נעימה בדרך כלל לתפעול. אך למרות שמדובר בשישה הילוכים, בחרו סיאט ביחסי העברה ארוכים. כך שאפילו מומנט עצום ומשקל ממוצע כמו כאן, לא מצליח לנתר מעל "חורים" מיותרים. אגב, הילוך שישי כמעט ומיותר בארץ הקודש, אם מתכוונים לשמור על המהירות החוקית. שיוט נינוח בעזרתו, באזור תחילת הכוח (כ-2,000 סל"ד), יעמיד את מחט המהירות על כ-130 קמ"ש.

ואז, אחרי מספר ימים של שימוש ונהיגה נמרצת, יתנוסס לפתע חיוך גדול במיוחד על פני הנהג. זאת, כאשר יבין כי מד הדלק אינו מקולקל, וכי הוא נוסע במכונית חסכונית באופן שכמעט אינו אפשרי, בהתחשב בקצב שהיא מאפשרת. 10.5 ק"מ לליטר סולר, בקצב בו נהגנו, הוא נתון מעולה. ואפשר הרבה-הרבה יותר טוב בקצב יומיומי רגוע.

נוקשה ונוקשת

כזכור, האיביזה עושה שימוש באותו בסיס המשמש את סקודה פאביה ופולקסווגן פולו. אלא שבקונצרן ניסו בכל זאת להקנות לה תחושה ספורטיבית יותר. חלק מזה נעשה באמצעות הקשחת מתלים, חלק הושג תודות לצמיגים רחבים. ולא מפתיע על כן לגלות כי היא מייצרת אחיזת כביש מרשימה.

אולם זהירות נדרשת בעת ניתוק בקרת האחיזה. עם כל כך הרבה מומנט ובהילוכים נמוכים, תהפוך יציאה מפניה תמימה, איטית ויבשה, להחלקה ארוכה מהצפוי בתת-היגוי מאד לא מתוכנן. הכוח האדיר מתפרץ באופן פתאומי יחסית, ועלול לתפוס את הצמיגים הקדמיים כלל לא מוכנים.

מלבד זאת, תגובות השלדה טובות למדי ואותו תת-היגוי מדובר אינו מטריד, בדיוק כמו לוחמת ההגה, כל עוד המצערת מתופעלת עם הראש ולא עם שום איבר אחר. הרפיה מאותה דוושה סוררת תביא גם את האחוריים לפסיעה קלה, המהדקת את קו הפניה ופותרת את הבעיה.

חבל רק שההגה החשמלי מפריע כאן לחגיגה נעימה. יחסית לבני משפחתו הוא אמנם סביר, אך הוא מתקשה בהעברת תחושות, ובמהירות גבוהה ניכר חופש מוגזם במרכז, כולל תזוזות קלות לצדדים. זה לא מעורר ביטחון.

מערכת הבלמים במכונית המבחן - שכבר עברה בחייה לא מעט - לא הרשימו בפעולה ראשונית, ובוודאי לא הפגינו דיוק והיזון חוזר הולם. אלא שגם תחת עומס מתמשך וכבד עשו את העבודה. מעניין, אך לעיתים נראה היה כי ה-ABS אינו אחיד בתגובותיו, ונכנס לעיתים מהר מדי לפעולה.

נוחות?

הסיאט איביזה בה נהגנו אינה חדשה. למעשה, ביחס למכוניות מבחן, היא עברה כבר דרך ארוכה במיוחד - קרוב ל-30,000 קילומטרים. ומדוע חשוב להזכיר זאת? כי יש לכך השפעה על מספר נקודות, כמו למשל הפלסטיקה בתא הנוסעים. יש יותר מדי רעשים, נקישות מכיוונים שונים, בעיקר מאזור התקנות מקומיות שונות. זה אומר משהו על האיביזה, אך גם על הידיים הישראליות שהתערבו בתא הנוסעים.

מלבד זאת, צריך לזכור כי מדובר במכונית "המבקשת" כמעט לקפץ על כל בור עם כיול מתלים נוקשה, צמיגים רחבים ובעיקר בעלי דופן מזערית. השילוב הזה פוגע אגב גם בכבישים שאינם סלולים באופן מושלם, עליהם מוצאת עצמה האיביזה מקפצת מצד לצד, מאבדת אחיזה ומייצרת הרגשה לא נעימה.

אותה נוקשות מורגשת כמובן גם בתנועה עירונית. מוטב לנוסעים במכונית הקטנה להכין עצמם לקראת גילויים חדשים של אוזלת יד הסוללים ומתחזקי רחובות הערים. וזאת, למרות שניסינו גם לנהוג עם לחץ אוויר שאינו הגבוה המומלץ. זכרו גם את רעידות מנוע הדיזל המורגשות יותר, שהביאו עמם במכונית המבחן גם רעידות בורר הילוכים מוגזמות.

ייחודית

בניגוד לגרסאות חלשות של האיביזה, המתקשות לבלוט בחבורת הסופר-מיני, ב-TDI המצב שונה לחלוטין. כאן מסתערים הספרדים על נישה קטנה ומיוחדת, שם אין להם אף מתחרה. על הנייר נראית הרי הנוסחה הזו כטוב מכל העולמות. יפה, ספורטיבית, מהירה ואפילו חסכונית. נראה טוב מכדי להיות מציאותי?

אתם צודקים. כי למרות שפע המומנט והביצועים הטובים, האיביזה אינה מסוגלת להתחרות בסופר-מיני חמות באמת כמו נניח רנו קליאו ספורט או 206 GTI, בוודאי שלא מבחינת הנאה ותחושות. הוסיפו לכך תג-מחיר עסיסי של 136,000 שקלים, ותראו כיצד לקוחות נוספים המחפשים קניה הגיונית, ולאו דווקא אופנתית, נוטשים את האופציה הזו. כך שבאמת צר לנו על מכונית כה מיוחדת, בעלת פוטנציאל להציע אלטרנטיבה ספורטיבית ש"אין לאף אחד". כי לפחות כיום, הם עושים בצדק.