בצער תאהבו גברים
האם אשה מאוהבת משמעו דמעות, דכאון וכאב לב? וגבר שאוהב באמת נורא כיף לו? ככה זה לפחות נשמע באוסף שירי האהבה החדש של NMC לרגל ט"ו באב
"מה זו אהבה?", שואלת ריקי גל באחד הרגעים המצמררים של הרוק הישראלי. שואלת ולא עונה, שהרי לשאלה הניצחית יש אלף תשובות - כולן טובות ואף אחת מהן אינה מספקת. "אהבה", צריך להבין, היא מושג, וכדרכם של מושגים, משמעותה חמקמקה, משתנה תדיר, אנחנו מבינים אותה מספיק כדי להשתמש בה, אבל לא כדי לכלוא אותה.
"לנסות להבין מה זו אהבה, זה כמו לצוד ענן עם רשת של פרפרים", אמר פעם סיני אחד חכם. אבל חכם אוסטרי אחר אמר פעם ש"אם ברצונך להבין משמעותה של מילה - צא וראה איך משתמשים בה". דיסק האוסף הכפול שהוציאה NMC לכבוד חג האהבה נותן לנו הזדמנות ללכוד במבט רוחבי את הדרך שבה משתמשים ב"אהבה" מיטב היוצרים שלנו, שימוש שמשפיע במידה לא מעטה על הדרך שבה אנו תופסים את המילה ואת המשמעות שלה.
עורכי הדיסק בחרו לחלק אותו לשניים: שירים ששרות נשים (גם אם את המילים כתבו גברים) ושירים ששרים גברים. החלוקה הזו מספקת תשובה קשה לשאלה של ריקי גל (למילותיו של מתי כספי). אם את אשה, האהבה היא מנת מרורים בלתי פוסקת, סידרה של אכזבות, ציפיות בלתי מתגשמות וגברים בלתי מושגים ונגישים. אם אתה גבר לעומת זאת, האהבה היא בדרך כלל נפלאה.
מי מחכה למי?
"מחכה לו שיבוא, מחכה לו שיבוא ויציל אותך מכל המכשפות והשדים", שרה דנה ברגר בשיר הפותח את הצד השני. "מחכה לי שאחזור בלילות", עונה לה בפתיחתו של הדיסק השני מיקי גבריאלוב. "אחכה לך בסוף הדרך, קח את הדמעה את הכאב", שרה ג'וזי כץ בהמשך למילים של דודו ברק, ואריק סיני מבטיח לקיים ("את חכי לי ואחזור"). ההתכתבות הזו יוצרת את התימה המרכזית שמלווה את עריכת האוסף: הנשים בודדות, עצובות, מתגעגעות, מחכות, נבגדות - הגברים לעומתם אנושיים, אוהבים, מלטפים, קשים - בקיצור מורכבים.
מיד לאחר דנה ברגר מתייסרת לאה שבת ("אוהב אותך, שוכב איתך, פתאום הוא יחליט הוא רוצה לירח, שמה אין מקום לשניים, מה יהיה עכשיו?"). מזי כהן כבר ממש מיואשת ("אם זו אהבה אז למה היא לא טובה, גם כשהיא קרובה אין רגע שקט אין שלווה", מילים: אהוד מנור), רונית שחר מתגעגעת ("אהוב יקר, לא השארת גם לא זיכרון שיהיה בלילה קר"), נורית גלרון בודדה ("ואולי אתה פה חסר לי, אתה כאן אתה שם ובכל זאת אתה פה חסר לי", מילים: אביב גפן), אפרת בן צור כועסת ואוהבת ("אתה איש רע אבל סימפטי, מה אתה עושה לי, מה אתה עושה"), זהבה בן בוכיה ("האם האם נגמרה האהבה, בוא אהובי תן לי יד", מילים: ישי אמיר) וכו'.
בצד הגברי לעומת זאת, האהבה כמעט תמיד פורחת ומשגשגת. למעט בעז שרעבי המתאבל על הבוגדת ("כה זרה את לי ולמה, הלכת עם מישהו אחר"), אנו פוגשים אותם בעיקר מפתים ומתענגים כמו למשל אצל מתי כספי ("אני רוצה לישון איתך, לנשק אותך לאט לאט, אותך", מילים: אהוד מנור), או אצל יזהר אשדות ("מה תאמרי אם אלחש על אוזנך, ואשק על לחייך, מה יאמר אז ליבך", מילים: שמוליק צ'יזיק) ואלון אולארצ'יק ("בוא נגיד שאני שלך, שאני אוהב אותך"), ג'וני שועלי ("אל תחפשי משמעויות בשמיים, בלילה כזה אני שלך"), יוסי בנאי ("את איתי, את איתי, את איתי, אני פתאום איתך, כבר לא לבדי"), או ערן צור ("יש לנו אהבה היית מאמינה, אחרי כל המדבר הזה איזו נחמה").
אז נכון, העריכה של האוסף היא זו שמציגה את התמונה הזו, ואולי היה אפשר לבחור שירים אחרים, שיציירו תמונה אחרת. ובכל זאת - ערב יום האהבה תשס"ג, מותר לקוות שאוסף דומה שייצא בעוד כמה שנים, ייצייר תמונה תרבותית אחרת של המושג "אהבה" כפי שלוכדים אותנו התמלילנים שלנו: מורכבת יותר, עשירה יותר, קלישאית פחות. בחיים שאני מכיר, מה לעשות, הגברים סובלים לא פחות מהנשים, והנשים מאושרות לא פחות מהגברים. לפעמים יותר, לפעמים פחות - אבל ללא קשר לחלוקה מגדרית. האהבה איננה דרמה שבהם הגברים מפתים ונוטשים, והנשים מתאהבות ומחכות. האהבה היא משהו אחר. "מה זו אהבה", אתם שואלים. "מה שנעשה ממנה", אשיב ואסתפק בכך.
