הבִצה מול בלפוריה

בילדותי הכריחו אותי לשיר "עמק עמק עבודה-ה, עמהק אוהורה". וזה מה שידעתי על עמק יזרעאל.

על פי האתוס הציוני, 'בצות' הוקדשו במערכת החינוך לחדרה ולחולה, 'כיבוש חולות' לתל אביב, 'מצור' לירושלים ו'פרעות' לחברון וליפו. חוץ מזה, על הכל היה משוך חוט של 'גבורה' שאי אפשר בלעדיה לקיים אתוס לאומי ומיתוס לאומני, וממילא זו ישטשה את הגבול בין המציאות להמצאות, וכך חלחלה ה'גבורה' גם ל'בצות' וכמעט שאי אפשר היה להפריד בין המושגים.

מאוחר יותר נחשפתי לוויכוח שהתנהל לפני כמה שנים - האם היו באמת בצות בעמק יזרעאל או לא, ואם באמת הן היו גורם בעל משקל בסאגת ההתיישבות היהודית, כמו שבצות חדרה היו. הוויכוח על הבצות בעמק הסתיים מבחינתי ביום שבו תפסתי שחשוב מן הבצה היה הבוץ, שעל כן מי שמכיר את העמק יודע כי מצב בוץ הוא אומנם מושג בן כ-60 שנה, אבל הוא תקף בחורפי העמק גם היום.

וכה כתב מרדכי אמיתי משריד בעיתון 'משמר' באמצע שנות ה-40: "צא ולמד, כמה כתרים שכבר קשרו להם לאנשי העמק: כובשי שממה, מייבשי בצות וכיוצא בזה. כתר אחד לא זכו בו עד היום: בוץ אינו ניתן לא לכיבוש ולא לייבוש. אפילו אסרנוהו, כדברי הפייטן, ב'עבותות המלט', וברתמת המדרכות - עדיין הוא פורץ ועובר על גדותיו, חודר לכל פינה ונדבק לכל נעל, נתלה כעין זר בשולי המעילים ונעשה אסקופה נדרסת לכל רצפה ואין ממנו מפלט.....

"בדרכים אלה, תמצא כל שני וחמישי עגלה שנשארה תקועה במקומה וצמד פרדות המתחבט ברתמותיו ואינו יכול להמישה, אוטו ששקע וטראקטור הסוחב אותו כדי לחלצו מצרה, ושיירת גמלים המובילה את מטענה מאין כלי הובלה אחרים..."

ואז מה? אין בצות? כל הסיפורים הם רק כאלה שמכניסים את היסטוריית התיישבות לבוץ? מסתבר שנותרה עוד עדות אחת ואחרונה לבצות שהיו בעמק. מול בלפוריה, שגם היא סיפור כבד ואפוף מלים וזוהר, מתרומם תל יפאר, שהוא גבעה של כלום, בשולי חורשת אקליפטוסים קטנה, אשר יש המעזים לקרוא לה "יער". כיוון שפעם נמצאו שם שרידי פסיפס של ישוב קדום, היא נקראת 'גבעת הגלריה'. עליה ניצבת אנדרטת סלעים יפהפיה, לזכר מייסדי בלפוריה ואלה ממנה שנפלו במערכות ישראל.

למרגלות הגבעה משתרעת בצה אמיתית, מן הפתעה שמזומנת לכל מי שנוסע בכביש בין עפולה לנצרת ולא רואה דבר וחצי דבר מן הבצונת, ולכל מי שדוהר בשבילי העמק וגם הוא לא רואה בדל שלולית. ובכל זאת, זו בצה, כלומר שרידים למה שהיתה פעם, וסביר להניח שבימות החורף, משכורתת היא ברית עם הבוץ, מתרחב שלטונה מעבר ל-45 הדונמים שמדינת ישראל הקצתה כדי לשמר את זכר המארה, אשר בה נלחמו פעם מתיישבי העמק.

בראשית המאה שעברה היו כאן - ברובע א-נאצרי - מאות דונמים מוצפים. על אף בעלותם של אנשים מנצרת על השלוליות ישבו כאן בדואים משבט בני-צקר הגדול ועסקו במרעה ג'מוסים ובקר דל מראה; מעת לעת אף גידלו תבואות וקראו לכל סביבתם אלמג'אחייה, כלומר - מקום לשבת בו.

זו גם היתה דעתם של מתיישבי בלפוריה, שלא זו בלבד שייבשו כאן את הבצה הגדולה, אלא אף מצאו בשוליה את הבאר שחפרו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה עבור צבאם שישב בעפולה. היום גם הבאר היא חלק משמורת בלפוריה - זה שם השלולית - ליד מכון המים של המושב.

ג'מוס פליט או ג'מוס אקולוגי

הנחת האמיתית, למי שייצא מצל 'יער האקליפטוסים' ויעלה אל גבעת האנדרטה כדי לראות תחתיו את שרידי הבצה, היא מראה בריכת המים הזכים המוקפים באחו הירוק תמיד של קנה, וורבנה, גרגר, עדשה ואפילו לוטוס ואגמון. ביניהם רוחשים בדממה מפתיעה ג'מוסים שחורים כזפת ונוגים כמו שכל הבקר בעולם נראה. אלה מריאי בצות אמיתיים, שהובאו לכאן על ידי 'רשות שמורות הטבע והגנים' כדי להשלים כאן את המעגל האקולוגי המופלא של הבצה. הופעתם המגושמת והכהה היא רקע נהדר למסדר של לבניות ואנפיות, שמנקרות בנחת את גבותיהם השחורים של התאויים ומרחפות באלגנטיות מאחד לשני.

אחרי ייבוש החולה, בשנות ה-50 של המאה שעברה, הועברו לכאן כמה ג'מוסים כפליטים מן הכרת שנכפה עליהם שם בצפון הרחוק, אלא שבינתיים חלו אי אלו שינויים גם שם וגם בתפיסת העולם של הרשות, ואין לדעת היום מיהו ג'מוס פליט ומיהו ג'מוס אקולוגי מן האוכלוסיה החדשה, והעצב המטומטם הנסוך על פרצופי מריאי הבצות, הם הג'מוסים, הוא טבעי לחלוטין.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון שבילי הגליל התחתון (מס' 3), מול בלפוריה, ממערב לכביש 60. עוד בסביבה: גבעת המורה - הר געש כבוי מכוסה יער באמצע עמק יזרעאל. אם החום לא רצחני, אז בבוקר ולפנות ערב שווה לערוך ממנה תצפית על העולם; נצרת - רק העתיקה; הר תבור - כנסיות בפסגה, נוף מסביב, יער כמעט על כולו. נהדר.

טריוויה

1. הקטע המצוטט ברשימה לקוח מן הספר 'עמק עמק' (פרקי הווי) שיצא בשנת 1945 בהוצאת ספריית פועלים וההנהגה העליונה של ההסתדרות העולמית, 'השומר הצעיר'. איפה, איפה הם היום?

2. בלפוריה נקראת על שמו של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שבמלחמת העולם ה-1 היה שר החוץ של בריטניה והצהיר את הצהרתו המעורפלת והמתחמקת, אשר אנו נטלנו ועשינו ממנה מסמך יסוד להקמת המדינה כ-40 שנה מאוחר יותר.

המושב נוסד בשנת 1922 על אדמות שנרכשו ב-1919 על ידי חברת 'קהילת ציון' מארצות הברית. בראשונה עלו למקום חיילים משוחררים מ'הגדוד העברי' והם נכשלו בכינון המקום. מאוחר יותר, אכן התווספו גופים מיישבים נוספים לגרעין ומאז המקום קיים וחי, ואפילו יפה.