איך מספרים על היטלר?
האם הקורא הישראלי צריך עוד ביוגרפיה של היטלר? האם אפשר לגמד את התופעה הזו לסיפור אנושי? אריאנה מלמד סבורה ש"היטלר - היבריס" שיוצא בימים אלה הוא נדבך חשוב במחקר המעמיק, אך עדיין דמותו נשארת בלתי ניתנת להבנה
שתי שאלות לפתיחה: האם באמת נחוצה לנו עוד ביוגרפיה של אדולף היטלר? ואם כבר יש אחת חדשה כזו ומחליטים לתרגמה לעברית, מדוע מוציאים לאור רק את החלק הראשון, "היבריס", שדן בחיי אדולף היטלר מרגע לידתו ועד לארועי שנת 1936, במקום להגיש לקורא את כל מלאכתו של איאן קרשו בשני חלקים: הרי, במחילה, אין כאן מקרה של "המשך יבוא". סוף הסיפור ידוע.
איאן קרשו עצמו מתקשה להשיב על השאלה הראשונה באופן משכנע, אך הוא בהחלט נדרש לה בפתח הדברים ומבהיר שהוא עצמו, כהיסטוריון ותיק ומנוסה של הרייך השלישי, כפר מלכתחילה בנחיצותה של ביוגרפיה חדשה כמו גם בהתאמתו לתפקיד הכותב. הכפירה נובעת מהכרה המשותפת לזרם גדול של היסטוריונים, לפיה כל הסבר כרונולוגי-ביוגרפי של הארועים בגרמניה בשנים 1933-1945 הוא נסיון נואל למדי לגמד את הסינגולריות של התופעה לכלל "סיפור אנושי". קרשו מסכים, אבל מבהיר שהביוגרפיה שלו שונה, כי במרכזה עומדת תיזה חדשה, למעשה כפולה: לא היטלר עצמו כי אם המיתוס של היטלר הוא שאחראי (במידה מסויימת. יש גם גורמים פוליטיים וחברתיים כבדי משקל) להשתלשלות הארועים בשנים הרעות.
המיתוס הזה, טוען קרשו, הוטמע בצורה כה משכנעת ומוצלחת במוחו של כל פונקציונר גרמני, עד כי המכונה השלטונית על כל ברגיה פעלה מתוך התכווננות מתמדת לדעתו של הפיהרר, גם במקרים שבהם לא הביע את דעתו או רצונו בפומבי. כך, הדוגמא הקיצונית ביותר של הפתרון הסופי, שהיסטוריונים חיפשו לשווא אחרי מסמכי שרשרת-הפקודות שחוללו אותו. קרשו טוען כי לא היה צורך במסמכים כאלה, גם לא בשורה של פקודות מסודרות, כי התחוללה קונוורגנציה בין מה שנחזה להיות רצונו של הפיהרר לבין הסכמתו-בדיעבד למצבים שיצר "השטח". אבל לו זה היה הכל, באמת שלא היה צורך בביוגרפיה חדשה.
כל הפנים של היטלר
נסקור לרגע את המצאי בשוק הספרים המיועדים לצריכה פופולארית: הביוגרפיה של יואכים פסט נחשבת עדיין לאחת הטובות, למרות הותק שלה ולמרות העובדה שפסט לא נהנה מגישה לארכיונים סובייטיים, למשל, או למסמכים כגון ספרי זכרונות של בכירי המפלגה הנאצית שנתגלו או שוחררו לציבור אחרי שכתב. בעיקר היא קריאה מאד, אבל הנחת היסוד שלה – נבין את חייו של היטלר וכך נבין מה קרה בגרמניה – כבר לא עומדת בשיני הזמן.
הביוגרפיה של אלן בולוק היא המרתקת ביותר, אם כי רצוי מאד שלא להתאהב בהנחה העומדת בבסיסה, על אודות אופיו הדמוני של אדם טרוף דעת שעלה לגדולה בתערובת נסיבות פוליטיות מובהקות – אבל גם נסיבות כמעט מיתיות. הדמוניזציה לא תורמת דבר להבנה, אבל ודאי שהיא יוצרת סיפור מעניין יותר.
דווקא הביוגרפיה ההגונה מאד של ג'ון טולנד, שראתה אור בשנת 1976, משום מה לא זכתה לתהודה של השתיים שהוזכרו לעיל – אולי מפני שאין בה תיזה מרכזית, גם לא להט של כתיבה שמאפיין את שתיהן, אבל יש בה עבודת-נמלים מחקרית, עקב בצד אגודל.
לטעמי, הנסיון המעניין ביותר ליצור "ביוגרפיות" של היטלר – ולמעשה לבטל בכך את אפשרות ההסבר הביוגרפי – שייך לרון רוזנבאום בספרו "היטלר: מסע אל שורשי הרשע", שבחר בצרור סיפורים ביוגרפיים מזוויות שונות כדי להבהיר היטב כי אין אפשרות אחת להסביר את היטלר – במקור, הספר קרוי "Explaining Hitler" – ומאידך, המוח האנושי אנוס להמשיך ולחפש הסברים, באשר הפרסונאליזציה של הזוועה פשוט בלתי נמנעת. אנחנו חייבים להצמיד לרשע פנים וזהות, אחרת איננו יכולים לעמוד בפחד שהעמימות ואי הידיעה מעוררות.
על המדף שלי גרים לפחות עוד תריסר כותרים, טובים פחות וטובים יותר, שהם נסיונות ביוגרפיים לתעד את האיש, התקופה, המלחמה, הפתרון הסופי, המיתוס. אחד מהם שייך לאיאן קרשו, שכבר כתב את "המיתוס של היטלר" לפני שהתמסר לביוגרפיה.
היטלר בלי הפרעות מיניות
מטבע הדברים, קיימת חפיפה משמעותית בין שני הספרים של אותו מחבר. היתרונות של "היטלר", הביוגרפיה, שואבים בדיוק מנסיונו המוצלח של קרשו לתאר את תהליך המיתיזציה של הפיהרר, שהחל כבר בראשית שנות העשרים, ועוד לפני שהלה ישב בכלא הנוח בעקבות הפוטש הכושל וחיבר (כמובן, לא בעצמו) את "מיין קאמפף".
התמונה שעולה מתוך החלק הראשון של הביוגרפיה היא בעיקר תמונה של שאלות גדולות, לא של תשובות מניחות את הדעת. גם קרשו אינו מצליח להסביר לנו – אולי אף לא לעצמו – כיצד ארע, שלא-יוצלח חסר השכלה פורמלית, איש שאפילו לא הצליח לנגוע בהילה של בינוניות, הפך בתוך שנים מעטות למנהיגה הרודני הלא-מעורער של אחת האומות המפותחות בתבל – וזה עוד לפני שדנים באידאולוגיה של מנהיגותו ובהשלכותיה ההרסניות. קרשו, כמו ביוגרפים קודמים, נתלה בכושר הרטורי העצום שהצעיד את היטלר לפסגה הפוליטית, אך הוא נזהר יותר מקודמיו מהעצמה או מיתיזציה של הכושר הזה, וצעד צעד הוא מתווה את התפתחות דמותו של היטלר לצד הנסיבות ההיסטוריות-פוליטיות שיצרו את הדמות הזאת כהוויתה.
קרשו נמנע עד כמה שניתן מפסיכולוגיזציה של היטלר, וכך אנו פטורים מלהיכנע שוב להסבר, שהפרעה מינית רצינית חוללה את הקריירה של הפיהרר. עם זאת, הוא רק בן אנוש, ולפיכך אינו יכול להימנע מן החטא המשותף לכל הביוגרפים עד כה, למעט רוזנבאום: חוסר ההבחנה בין שרשור שמות תואר לבין הסבר.
הטעם היחיד שאני רואה בקריאת ביוגרפיות של היטלר הוא נסיון להבין כיצד יכולה האנושות למנוע את יצירתו של היטלר נוסף. עד כה, במדף הספרי שלי, הצטברו רק כותרים מתסכלים. היטלר של קרשו הוא תוספת הגונה למחקר, אבל לא להבנה. וכן, קראתי גם את החלק השני של הביוגרפיה באנגלית, ומחמת הנימוס אדווח כאן רק, כי הרושם המצטבר של העדר ההסבר מלווה גם אותו.
