הטכנולוגיות החמות: מיחזור מחשבים

כשאתם יושבים מול המחשב אתם רואים את התוצר של תעשייה שהושקעו בה מאות מיליארדי דולרים. עלות ההקמה של מפעל שבבים חדיש נעה בין מיליארד ושלושה מיליארד דולר. מפעל ליצור שפופרות CRT או פנלים של LCD עולה רק מעט פחות. הדיסק הקשיח והכונן האופטי צועדים לא הרחק מאחוריהם.

עדיין לא אצלנו

מיליארדים הושקעו בפיתוח החומרה והתוכנה, בעיצוב המארזים ובשיווק. ואפילו אגורה אחת לא "בוזבזה" במטרה להקטין את הנזק הסביבתי שהמחשב יגרום אחרי שהוא ימצא את עצמו בגל האשפה, מתפורר ברוח ומרעיל את מי התהום. בכמה ארצות תרבות, גרמניה ויפן למשל, כבר קיימים חוקים המחייבים את היצרנים לבנות את המחשבים בצורה המאפשרת מיחזור - ומאלצים אותם לנהל פעילות מיחזור יזומה ואפקטיבית. לא אצלנו. לנו הרי יש מרחבים אינסופיים כדי לפזר עליהם את אשפתנו ודאגות חמורות יותר מאיכות המים והאוויר שאנו נושמים.

אי אפשר לדבר על טכנולוגיות עתידיות בלי לעסוק בשאלה, איך אותה טכנולוגיה תדאג לנקות אחריה ולא להשאיר עולם מזוהם ומורעל לדורות הבאים. רוב בעיות המחזור הן Low-Tech מובהקות. צריך לאסוף, להוביל, לפרק, לטחון, להתיך ולהפריד חומרים מורכבים, על מנת שהם יחזרו למצב של חומרי גלם שימושיים לתעשייה.

לא שווה כלכלית

אבל במציאות הנוכחית התוצר של כל המאמץ אינו שווה כלכלית לעלות המיחזור. תהליך המיחזור הוא עתיר עבודה, עוסק בקטנות ופרטני להחריד בהשוואה לתהליכים רגילים של הפקת חומרי גלם. כדי לקדם את נושא המיחזור על הממשלה לכפות את חובת המיחזור על היצרנים, שהרי הם אלה שנהנו הכי הרבה מהבאת המוצרים לעולם ומכירתם. שימו לב שליצרן מחשבים אין מה לעשות עם הזכוכית של ה-CRT או הנחושת של המעגלים המודפסים, בעוד יצרני השפופרות ולוחות-האם לא רואים את עצמם אחראיים על איסוף האשפה בארצות שמעבר לים, כך שלא ברור על מי להטיל איזו אחריות.

הדילמה הכלכלית קשה, אבל אנו נאלץ להתמודד איתה לפתור אותה. בגרמניה אסור למכור מחשבים "בלתי פריקים", כלומר שאי אפשר לפרק אותם לכמה ערמות של אשפה מוגדרות היטב: זכוכית, מתכות ברזליות, מתכות לא-ברזליות, פלסטיק בר-מיחזור, פלסטיק לא בר-מחזור וחומרים מסוכנים הדורשים טיפול מיוחד.

מוטיבציה לפרק

מאחר והיצרנים חייבים לקבל את המחשבים המשומשים, על כל אבזריהם, ולפרק אותם לצורך מיחזור, יש להם מוטיבציה ברורה לפשט ככל האפשר את תהליך הפרוק. הם כבר ידאגו לכך שאפשר יהיה להפריד את החומרים (החלק היקר ביותר במיחזור) ללא צורך בכלי עבודה תוך דקות ספורות. הם גם חייבים לארוז את המחשבים בקרטונים ממוחזרים ולרפד אותם בחומרים ידידותיים לסביבה.

האמריקאים מתייחסים לבעיות מיחזור דרך פריזמה קפיטליסטית יותר והם רוצים ליצור מודל כלכלי, שיתמרץ את התהליך בשיטת המקל והגזר. הרעיון הבסיסי הוא, שיצרנים צריכים לשלם (לקופה הציבורית) תמורת הזכות ליצר אשפה בפוטנציה והממחזרים זכאים לקבל כסף (מאותה קופה ציבורית) תמורת העבודה שהם עושים במניעת הצטברות אותה אשפה.

הפרס והבירוקרטיה

די דומה להיגיון מאחורי דמי הפיקדון על בקבוקים, שהונהגו גם אצלנו. הבעיה היא איך לחלק את "הקנס" לאורך שרשרת האספקה, מצד אחד, ואת "הפרס" לאורך שרשרת המיחזור, מצד שני. החשש הוא מיצירת מנגנון בירוקרטי מנופח שינהל את ההתחשבנות - בניגוד גמור לרוח הקפיטליסטית, שנוטה להשאיר את הפרטים האלה לידי כוחות השוק. הלוואי שאלה יהיו הדאגות שלנו.