שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנוכי במערב וליבי במזרח
    "להתראות לנין", שהפך לסרט פולחן בגרמניה, משקף ומעצים תופעה תרבותית מרתקת הכובשת את הגרמנים: "אוסטלגיה" - געגועים למזרח-גרמניה הקומוניסטית. האם באמת היה שם טוב יותר?

    "האמת מוזרה מכל פיקציה", העיר הסופר האמריקני מארק טווין. המבקרים בברלין בימים אלה יכולים להתרשם פעם נוספת מתוקפה של האמירה. 13 שנים לאחר שחומת ברלין נפלה לקול מצהלות ההמון, נזכרים הגרמנים בגעגוע כמה יפים היו החיים בצלו של המשטר הקומוניסטי.

     

    כל מה שקשור ברפובליקה המזרח-גרמנית (DDR) נמצא בשיא האופנה: חמוצים, קפה ומוצרי קוסמטיקה מזרח-גרמניים, שנעלמו אחרי נפילת החומה, נמכרים

    שוב בחנויות; צעירים באים למסיבות לבושים במיטב הביגוד המזרח-גרמני הישן ומשחקים משחקים שבהם יידרשו לנקוב במחירו של שוקולד ב-DDR או לקשור קשרים שנלמדו בצופים הקומוניסטיים; תוכניות טלוויזיה חדשות, העוסקות במזרח-גרמניה, עולות לאוויר; ספרים על החיים ב-DDR יוצאים לאור והופכים לרבי-מכר; הגלריה הלאומית החדשה מציגה רטרוספקטיבה של אמנות מזרח-גרמנית; יזם הודיע שיבנה בפרוורי ברלין פארק שישחזר את החיים במזרח-גרמניה, ועוד ועוד.

     

    המלה "אוסטלגיה" (בגרמנית: Ostalgie - שילוב של "נוסטלגיה" עם המלה "אוסט", שפירושה "מזרח") הפכה שגורה בפי כל: מדברים עליה בשיחות סלון ובתוכניות טלוויזיה, כותבים עליה מאמרים מלומדים, ומקימים אתרי אינטרנט שחוגגים את גילוייה השונים. חיפוש בגרסה הגרמנית של מנוע החיפוש Google מעלה קרוב ל-17,000 אלף אזכורים של אוסטלגיה.

     

    סרט פולחן

     

    כתבות שפורסמו לאחרונה בעיתונות הגרמנית והעולמית קושרות את פריחת האוסטלגיה עם סרטו של וולפגנג בקר "להתראות לנין!", המציג כעת בבתי-הקולנוע בארץ. בגרמניה הפך "להתראות לנין!" לסרט פולחן: למעלה משישה מיליוני צופים נהרו אליו עד כה, והתפתחה סביבו תרבות פופ מקיפה, שיש הרואים את האוסטלגיה כתוצר המרכזי שלה.

     

    ואכן, נראה כי סרטו של בקר העניק תנופה משמעותית לאוסטלגיה, אבל הוא ודאי לא הוליד אותה, וניתן לומר (אף שבקר מכחיש זאת) כי הסרט בעצמו הוא אחד מתוצריה הבולטים. ההתרפקות על מזרח-גרמניה הקומוניסטית החלה שנים לפני ש"להתראות לנין!" הוקרן לראשונה. שורשיה חודרים עמוק מתחת לתרבות הפופ של הסרט - אל המפגש של המזרח-גרמנים עם הקפיטליזם המערבי שהכזיב תקוות רבות; אל הבעיות החברתיות והכלכליות הקשות הפוקדות כיום את גרמניה; ואל הניסיון הקולקטיבי להמציא מחדש את העבר כאנטיתזה אידיאלית לטעמו המר של ההווה.

     

    האיש שברמזור

     

    החנות התיירותית-באופיה Ampelmann בברלין מוקדשת כולה לדמות נערצת אחת: דמותו של האיש שברמזור. הרמזורים להולכי רגל ברפובליקה המזרח-גרמניה הציגו בפני העוברים ושבים דמות בעלת חן שאינו מצוי בדרך כלל בחוגי הרמזורים: דמותו של איש קטן, חבוש מגבעת, שפסע נמרצות כאשר הרמזור אותת בירוק בעת שהחצייה מותרת - ועמד דום, כשידיו פשוטות לצדדים, כאשר הרמזור אותת באדום שהחצייה אסורה. איש הרמזור מככב על חולצות, מחזיקי מפתחות, ספלים ואינספור פריטים אחרים הנמכרים בחנויות שמתמחות בחפצי קיטש ובמזכרות לתיירים. הוא גיבורה של תרבות רטרו-קיטש, שהיא אחד מגילוייה הבולטים של האוסטלגיה.

     

    אופנת הקיטש הקומוניסטי מילאה את שוקי-הפשפשים והחנויות לאספנים בחפצים אותנטיים מהרפובליקה המזרח-גרמנית, החל מפסלים של לנין ועד טוסטרים - פריטים שאנשים השליכו מבתיהם אחרי נפילת החומה, וכעת הם נרכשים בסכומים לא-מבוטלים ומעטרים את בתיהם של צעירים יאפיים; אלה עשויים גם ללבוש את החולצות הכחולות של תנועת הנוער הקומוניסטית ולפקוד מסיבות אוסטלגיה - שבהן מתנגנים להיטים מזרח-גרמניים, מסתובבים סדרנים במדי צבא ומשטרה של ה-DDR, ומוגשים משקאות הנושאים שמות מזרח-גרמניים. מי שמבכר אופנתיות על-פני מהירות עשוי אפילו לנהוג ב"קופסת הקרטון" המזרח-גרמנית - מכונית הטרבאנט הקטנה והפרימיטיבית, שהייתה נושא לבדיחות ב-DDR, ועכשיו יודעת ימים של עדנה.

     

    תופעה פוסט-מודרנית

     

    מסיבות אוסטלגיה ופטישיזם של חפצים מהעידן הקומוניסטי נפוצו בגרמניה כבר באמצע שנות התשעים; מה שהתחדש לאחרונה הוא ממדי התופעה: מזירת התרבות האלטרנטיבית נדדה אופנת האוסטלגיה ללב המיינסטרים, נישאת על גלי ההערצה לסרטים כגון Sonnenallee של ליאנדר האוסמן מ-1999 (בתרגום מילולי: "שדרת השמש"; באנגלית הוא נקרא Eastie Boys), וכמובן, "להתראות לנין!" של בקר – כנראה הסרט הגרמני הפופולרי בכל הזמנים, שהפיץ את בשורת האוסטלגיה בקרב מיליוני צופיו.

     

    "הייתה אוסטלגיה גם לפני הסרט", אומר ל-ynet פלוריאן לוקאס, המשחק בתפקיד משנה בסרטו של בקר, "אבל היום זה הפך לתרבות פופ - לא מעט בזכות הסרט, שיצר תחושה חדשה, קשר רגשי לעבר, שלא היה שם קודם-לכן". לוקאס (המשחק בסרט את דניס, חברו של הגיבור אלכס), גדל בעצמו במזרח-גרמניה, והוא טוען: "לא הזדהיתי עם המורשת שלי בשנות התשעים, ועכשיו אני מזדהה אתה יותר, בעיקר דרך הסרט". לדבריו, "הקשר לסמלים של העבר הפך נינוח יותר - לאנשים מהמזרח ומהמערב כאחד".

     

    עדות נוספת למקום המרכזי שתופסת כעת אופנת האוסטלגיה בתרבות הגרמנית היא שני מופעי טוק-שואו שצפויים לעלות לאוויר בקרוב: בתחילת ספטמבר ישיק ערוץ RTL את "מופע ה-DDR" (ראשי התיבות של הרפובליקה המזרח-גרמנית), ואילו ערוץ ZDF יעלה לאוויר עוד לפני-כן תוכנית מתחרה בשם "מופע האוסטלגיה". שתי התוכניות אמורות לספק לצופים "מבט קליל" על החיים במזרח-גרמניה. את "מופע ה-DDR" תנחה קתרינה ויט, שזכתה פעמיים במדליה אולימפית בהחלקה על הקרח, נחשבה לכוכבת-על ב-DDR וזכתה לכינוי "הפנים היפות של הסוציאליזם". אחרי נפילת החומה פורסמו טענות שויט שיתפה פעולה עם השטאזי, המשטרה החשאית הנודעת לשמצה, אבל למי אכפת עכשיו?

     

    בהכללה גסה ניתן לומר שהאוסטלגיה כאופנה מאפיינת בעיקר מערב-גרמנים וצעירים ממזרח-גרמניה, שלא הכירו מקרוב את החיים במשטר הקומוניסטי. ד"ר ג'ונתן באך, חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת קולומביה, מגדיר אוסטלגיה אופנתית כזו כ"נוסטלגיה של סגנון" - תופעה פוסט-מודרנית שאינה מבטאת קשר לעבר, אלא דווקא ניתוק מהעבר. במאמר שפרסם בכתב העת Public Culture כותב באך כי צרכניה של אוסטלגיה מסוג זה אינם נכספים לחזור לעבר אמיתי או מדומיין, אלא פשוט משחקים בחופשיות בסמלים של הרפובליקה המזרח-גרמנית בניסיון לבדות בעזרתם זהות אישית וחברתית חדשה.

     

    אלרגיה למערב-גרמניה

     

    "כאן אין אוסטלגיה", קובעת מריאנה קוס, בעלת החנות Ost Produkte (מוצרי המזרח), השוכנת במנהרות הרכבת התחתית שמתחת לאלכסנדרפלאץ - פעם הכיכר המרכזית של מזרח ברלין. כאילו כדי לערער על דבריה, מציצים מכל עבריה משקאות מזרח-גרמניים, חפיסות שוקולד מזרח-גרמני, ובעיקר הרבה מוצרי קוסמטיקה מהימים הטובים של הקומוניזם. אם אין אוסטלגיה, מדוע היא מחזיקה רק מוצרים שנמכרו ברפובליקה המזרח-גרמנית? "הם פשוט טובים יותר", היא טוענת, "אחרי נפילת החומה נעלמו מהמדפים הרבה מוצרים טובים. אנשים השתמשו במוצרי קוסמטיקה מערב-גרמניים, והם לא התאימו לעור שלהם; הם סבלו מאלרגיות. בהדרגה נוצר שוב ביקוש למוצרים המזרח-גרמניים".

     

    ספק אם אלרגיות-עור אכן נפוצו אחרי נפילת החומה, אבל תגובה אלרגית לקפיטליזם המערב-גרמני אכן פשטה במזרח-גרמניה, והיא הביאה לעלייתה של אוסטלגיה מסוג שונה - פחות מתוחכמת ומודעת לעצמה, לא מתעטפת בקיטש צעקני, אלא נחבאת בחנויות כמו זו של מריאנה קוס, שבה מזרח-גרמנים לשעבר יכולים לרכוש חמוצי שפריוולד ולהתרפק על טעמם של ימים אחרים.

     

    האכזבה וההתרסה

     

    הסיבה המרכזית לאוסטלגיה המזרח-גרמנית היא פשוט אכזבה. עם נפילת החומה נדמה היה ששחר חדש עולה על מזרח-גרמניה, אבל השמש עדיין אינה מבצבצת מבעד לעננים של מיתון כלכלי עמוק ואבטלה כבדה (19% במזרח-גרמניה – כמעט כפליים משיעור האבטלה במערב המדינה). "החיים ברפובליקה המזרח-גרמנית לא היו כל-כך גרועים", "הביטחון הסוציאלי ותנאי המחיה היו טובים יותר במשטר הקומוניסטי" – משפטים מעין אלה חוזרים ונשמעים בכתבות שנכתבו על גרמניה בשנים האחרונות. סקר שנעשה בסוף שנות ה-90' מצא כי 40 אחוזים מהמזרח-גרמנים סבורים שהיו מאושרים יותר תחת המשטר הקומוניסטי. "לא סבלנו כל יום", אמר ליאנדר האוסמן, הבמאי של Sonnenallee, באחד מהראיונות שהעניק לאחר צאת סרטו, "השנים המאושרות ביותר של חיי עברו עליי במזרח-גרמניה".

     

    "לאנשים ב-DDR לא הייתה חירות פוליטית, לא הייתה להם חירות תנועה - אבל הייתה להם דירה והייתה להם עבודה", אומר ל-ynet ד"ר גרגור גיזי, שהיה אחד ממנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במזרח-גרמניה (PDS), ונחשב לאחד מהדוברים השנונים בפוליטיקה הגרמנית, "עכשיו יש להם חירות - אבל אין להם דירה, ואין להם עבודה. רוב האנשים אינם רוצים לחזור לחיות תחת משטר קומוניסטי, אבל הם רוצים יותר ביטחון סוציאלי, והם מחפשים את תחושת הזהות שאבדה להם".

     

    בעיית הזהות היא סיבה מרכזית נוספת לגל האוסטלגיה במזרח-גרמניה. אחרי שנפלה החומה, הקפיטליזם המערבי השתלט במהירות עצומה על הכלכלה במזרח המדינה; האליטות המזרח-גרמניות הישנות נעלמו; כלי התקשורת תיארו את העבר בצבעים קודרים, ועוררו תחושה של דיסוננס בקרב אנשים שימיהם היפים עברו עליהם ברפובליקה המזרח-גרמנית; תושבי המזרח חשו שהמערב משתלט עליהם ומנסה למחוק את זהותם. על הרקע הזה התפתחה התרסה נגד המערב, שאפשר למצוא לה הד בפרסומות שנפוצו בשנות ה-90', כגון "קלאב קולה, הקולה שלנו" או "אני מעשן (סיגריות) ג'וול משום שכבר טעמתי את המערב". אכזבה שנמהלת בהתרסה היא מתכון חזק לאוסטלגיה. 

     

    ממציאה מחדש

     

    העובדה שזועקת לעיני כל מתבונן חיצוני היא שהאוסטלגיה ממציאה את העבר מחדש: במקום גדרות תיל וסוכני שטאזי, מזרח-גרמנים רבים זוכרים ביטחון סוציאלי וסולידריות. הם אינם מתרפקים על העבר כפי שחוו אותו באמת בימי המשטר הקומוניסטי, שהרי באותם ימים חלמו על הארץ המובטחת שבמערב, ואף הפגינו נגד החירויות שניטלו מהם; הם שואפים "לשוב" לעבר אידיאלי, שמתקיים בעיקר בדמיונם. ד"ר באך מאוניברסיטת קולומביה טוען שהם חולמים על הימים שבהם היה להם עדיין על מה לחלום - על עתיד אוטופי שהסוציאליזם הבטיח להם, ועל המערב כארץ פנטסיה שנשקפה אליהם מבעד למסכי הטלוויזיה.

     

    כאשר מתבוננים היטב בתופעת האוסטלגיה ששוטפת את גרמניה, עשוי להתעורר הרושם שמה שמופלא באמת בסרט "להתראות לנין!" הוא המידה שבה האירועים הפנטסטיים המתוארים בו קרובים למציאות, ואולי אף מחווירים לעומתה. הצופה הזר עשוי לחייך בהנאה מהולה באי-אמון כאשר גיבור הסרט, אלכס, כותב את ההיסטוריה מחדש בשביל אמו החולה, וממציא את הרפובליקה המזרח-גרמנית כפי שהיה רוצה שתהיה. אבל אומה גרמנית שלמה חיה כעת בסרט דומה. "ה-DDR מוגדרת מחדש", כינתה זאת לאחרונה, בלשון עדינה, מהדורת האינטרנט של העיתון "דר שפיגל".

     

    התערוכה האלטרנטיבית

     

    עד כמה מורכב וטעון התהליך הזה ניתן לראות בתערוכה חדשה שנפתחה בגלריה הלאומית החדשה (Neue Nationalgalerie) בברלין: זוהי הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה של אמנות במזרח-גרמניה (כ-400 תמונות של 145 אמנים), והיא מעוררת חילוקי דעות נוקבים. אוצרי התערוכה, אויגן בלום ורונלד מארץ, בחרו להציג רק מעט מהריאליזם הסוציאליסטי שזכה לברכתו של המשטר הקומוניסטי, ובמקום זאת העלו מהאבק תמונות רבות של אמנים מתנגדי המשטר - יצירות שהוצגו רק בחצרות אחוריות או לא הוצגו כלל. בכך הם יצרו היסטוריה "אלטרנטיבית" של האמנות במזרח-גרמניה.

     

    מבקרי התערוכה טוענים שהיא מייפה את העבר הקודר ומתעלמת מהעובדה שהאמנות המזרח-גרמנית הייתה מכשיר נוסף של שליטה וחינוך מחדש בידיו של המשטר. בשיחה עם ynet משיב מארץ שהקריטריונים לבחירת התמונות היו אסתטיים בלבד: תמונות גרועות, ובהן רבות מהיצירות המוכרות של הריאליזם הסוציאליסטי, נותרו בחוץ. "אנחנו רוכבים על הגל השטחי של אוסטלגיה", מודה מארץ בהתייחסו לאלפי המבקרים שמציפים את התערוכה אפילו בימי השבוע, "אבל זה תירוץ בשבילנו לבחון מחדש ברצינות את האמנות שנעשתה במזרח-גרמניה באותן שנים. התמונה מורכבת הרבה יותר מכפי שנהגו להציג בעבר".

     

    מארץ, בן 63, בעצמו תושב מזרח-גרמניה לשעבר, טוען כי דווקא הציורים ששלף מן המחסנים מציגים גרמניה "אמיתית" יותר מזו שהוצגה באמנות "הרשמית". ואכן, דוק של עצב או קדרות משוך על רוב הציורים שמוצגים בתערוכה, בשונה מהאמנות "הרשמית", שחגגה את החיים במשטר הקומוניסטי.

     

    מציאות ובדיון

     

    אז האם הרטרוספקטיבה בגלריה הלאומית החדשה מציגה תמונה היסטורית מסולפת או דווקא מפזרת את ענני השקר שכיסו על החיים במשטר הקומוניסטי? ככל שמנסים להשיב על שאלות מעין זו, מתברר עד כמה מורכבת מלאכת כתיבת ההיסטוריה, ועד כמה מטושטשים הגבולות בין מציאות לבדיה. למעשה, בבחינה מעמיקה נדמה שמתמוססות כמה מההבחנות שנעשה בהן שימוש במהלך כתבה זו: כיצד אפשר להפריד בין מציאות לפנטסיה בתרבות שבה הקולנוע והטלוויזיה מייצרים פנטסיות שהן חזקות וממשיות יותר מרכיבים רבים של המציאות? כיצד אפשר להפריד בין אוסטלגיה "של ממש" לבין אוסטלגיה "אופנתית", כאשר גם האופנה משחקת תפקיד של ממש בעיצוב זהות?

     

    ספקנים עשויים אפילו לתהות האם יש דבר כזה ששמו "אוסטלגיה", ועליו הגרמנים מדברים, כותבים וחולמים; אולי זוהי רק מלה קליטה ואופנתית, שמאגדת בצורה רופפת מגוון של תופעות חברתיות ותרבותיות שונות - המצאה של כמה עיתונאים ומארגני מסיבות? ואף על פי כן - בין אם היא המצאה, מציאות או יצור-כלאיים - האוסטלגיה היא התופעה התרבותית המרתקת ביותר בגרמניה כיום. דרך הפריזמה המשונה שלה ניתן לראות כיצד החברה הגרמנית מגדירה ומעצבת מחדש את ההיסטוריה שלה, את הזהות שלה - ואת עתידה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יפתח אלעזר
    לוקאס מ"להתראות לנין". תחושה חדשה
    צילום: יפתח אלעזר
    רמזור מזרח-גרמני. דמות נערצת
    חנות למוצרי המזרח. כאן אין אוסטלגיה
    צילום: יפתח אלעזר
    מוצרים מהמזרח. התרסה כלפי המערב
    צילום: יפתח אלעזר
    ד"ר גיזי. מחפשים את הזהות שאבדה
    צילום: יפתח אלעזר
    מארץ. רוכבים על הגל השטחי של האוסטלגיה
    צילום: יפתח אלעזר
    תמונה מהתערוכה בברלין. היסטוריה אלטרנטיבית
    צילום רפרודוקציה: יפתח אלעזר
    7 לילות
    מומלצים