הנה אני מתחילה / יהודית קציר

אנה יקרה, קיבוץ אשדות יעקב, 24.10.79

זהו, אתמול בלילה זה קרה, ואני מרגישה גדולה וחגיגית וחדשה. כהרגלי, אספר לך לפי הסדר. בלילה, אחרי שהשירה דעכה וכולם התפזרו לשינה, קמנו שנינו והתחלנו ללכת יחד, בלי לדבר, עד שהגענו לבריכה. נשכבנו על הדשא והסתכלנו בשמיים, שכאן הם הרבה יותר נדיבים בכוכבים מאשר בעיר, ואבשלום הראה לי את הדובה הגדולה. סיפרתי לו שהחבורה שהקמת עם ארבע מחברותייך נקראה 'הדובה הגדולה פחות שתיים'. אבשלום אמר שרבים מהכוכבים כבר לא בחיים, ורק האור שלהם עוד חי, ואני אמרתי שיש גם אנשים כאלה, שהאור שלהם ממשיך הרבה זמן אחרי שהם כבר נגוזו. ואז אבשלום קם פתאום ושאל אם בא לי להיכנס למים, ולפני שהספקתי לענות כבר פשט את החולצה וגילגל בתוכה את המשקפיים, ותוך שניות הוא היה עירום לגמרי, ארוך ובהיר, וזינק אל הבריכה האפלולית והתחיל לשחות בתנועות חתירה קצובות ויפות, כמו דולפין לאור הירח.

התפשטתי גם אני, ואבשלום נופף לי וצעק, בואי, המים נהדרים. טבלתי בהם בזהירות, קודם כפות-הרגליים, להתרגל לקור, ואחר-כך החלקתי פנימה וחטפתי מכת כפור בכל הגוף, ולרגע לא יכולתי לנשום. שחיתי מהר-מהר כדי להתחמם, והגעתי לגדה הנגדית, שם רבצו להם האבובים כמו עדר של היפופוטמים שחורים. טיפסתי והשתרעתי על אחד מהם, ואבשלום השתרע על אבוב אחר, וככה שטנו לנו זה לצד זה בחושך, והאבובים מתנגשים מדי פעם, ואנחנו מתרחקים ומסתחררים סביב עצמנו, ושוב מתקרבים. הסתכלנו זה בזה וחייכנו, ואבשלום לקח לי את היד, ואני עצמתי את העיניים ורציתי שהרגע הזה יימשך ויימשך, אבל אז הוא משך אותי פתאום מן האבוב אל המים, ונצמדנו גוף אל גוף והתחלנו להתנשק, והרגשתי את הזין שלו בין הירכיים, ולחשתי, בוא נצא, ויצאנו, והתנגבנו מהר-מהר בחולצה שלו, ואבשלום ניער את התלתלים והתיז מים, כמו דולצינאה כשהיא יוצאת מהים, והשתרענו על הדשא, והמשכנו לחקור זה את זה עם השפתיים, והיד שלו מיששה לי בזהירות את השדיים ואת הפטמות שהתקשו מהקור, והידיים שלי טיילו על החזה שלו ועל הבטן החלקה משיער ועל הגב ועל התחת, ואז היד שלו החליקה למטה, ופתחתי קצת את הרגליים כדי לתת לה מקום, והאצבעות שלו ליטפו ורקדו שם, חם ובמתיקות, וזה היה כל-כך מגרה, שהייתי מוכרחה להיצמד אליו ולגמור בהתנשפויות שקטות, כדי לא להעיר את כל הקיבוץ;

ואז, כשכבר הייתי לגמרי רטובה, הוא נשכב עלי וחדר אל תוכי, וזה היה נעים ולא כאב, כאילו שבכלל לא היה שם קרום-בתולים, רק הדשא דקר לי קצת בגב, וכל הזמן הסתכלנו אחד לשני בעיניים ברצינות, והיה לי כל-כך טבעי לשכב ככה, פתוחה לגמרי ונחדרת, ומעלי השמיים השחורים עם כל הכוכבים החיים והמתים. הרגשתי שאבשלום משתדל לנוע בתוכי לאט-לאט, כדי להאריך את התענוג ולמשוך כמה שיותר את הפעם הראשונה שלנו, ולקחתי את הפנים היפים שלו בידיים ותחבתי את האגודל לפה שלו, כמו שאני עושה לפעמים למיכאלה והיא עושה לי, והוא ינק אותו, והרגשתי שהוא מתגרה, כי התחת שלו התחיל לעלות ולרדת יותר ויותר מהר, וכרכתי את הרגליים סביב הירכיים שלו להצמיד אותו אלי הכי קרוב שאפשר, וככה המשכנו דבוקים, בלי לדעת איפה האחד מתחיל והאחר נגמר, עד שאבשלום עצם את העיניים חזק, וכל הגוף שלו התקשה מעלי.

שכבנו ככה איזה זמן, מתנשמים בשקט, ואבשלום החליק לידי ולחש לי באוזן, את יודעת, זאת היתה הפעם הראשונה שלי, ובקול עמום אמרתי, גם שלי, והוא התרומם על המרפק ואמר, באמת? וחשבתי שלא מגיע לו שאני אשקר לו, ואמרתי, כן, בערך, ואבשלום חייך ואמר, לבערך אין ערך. ואפילו שאני עוד לא ממש מכירה אותו, ידעתי שאני יכולה לבטוח בו ולספר לו על מיכאלה, שברגע ההוא נראתה לי רחוקה, ובכל-זאת הרגשתי צורך לפרוק מעלי את הסיפור שלנו, את משא האהבה והפחד והאשמה, ואמרתי, אני אספר לך אם תישבע ביד ימין שלך שלא תגלה, כי חשבתי שהוא לא יעז לסכן את היד שהוא מצייר בה, ואבשלום הרים את ידו בשבועה צופית ואמר, "תשכח ימיני ותדבק לשוני לחכי, שאני ייהפך לטרומפלדור אם אני יגלה".

סיפרתי לו הכל, מההתחלה, איך התאהבתי במיכאלה בתחילת כיתה ח', וכל השנה אהבתי אותה בלי שהיא ידעה, ואיך בדרך נס, בתחילת כיתה ט', היא התאהבה בי בחזרה. סיפרתי על הנסיעות שלנו ברוסיננטה, ועל מקומות המסתור בכרמל, ועל החשדות של אמא והשקרים, ועל יואל ועל ההיריון והלידה של עידו, שבחודשים האחרונים הרחיק בינינו, ועל החשש שאני אהיה לסבית כל החיים, ועל הכישלון עם עמוס לב-ארי.

אבשלום לעס גבעול של דשא והקשיב, ומדי פעם הניד בראשו ואמר, זה לא-ייאמן, איזה סיפור מדהים. הוא מכיר את מיכאלה. בחטיבת-הביניים היא לימדה גם את הכיתה שלהם. והוא אמר שאהב את השיעורים שלה, את החוכמה והעומק וההתלהבות, ובזכותה התחיל לקרוא יותר, אבל תמיד חשב שהיא מרובעת כזאת, מסתובבת עם הבטן הגדולה כמו ברווזה מדושנת, ובחלומות הכי פרועים הוא לא היה יכול לנחש שהיא משכיבה תלמידות.

"לא תלמידות", נעלבתי, "רק אותי, ואם כבר, אז אני השכבתי אותה, היא בכלל לא ידעה שהיא אוהבת נשים".

אבשלום השתרע על הגב, עם הידיים מאחורי הראש, ואמר, "תמיד נראית לי תמימה כזאת, משקפופרית עם שתי צמות, מי היה מאמין שבגיל ארבע-עשרה, כשאני פוצצתי חצ'קונים ועשיתי ביד, לך היה רומאן סוער עם המורה לספרות".

הוא שאל אם מה שעשינו הלילה פוגג לי את הפחד, ואמרתי שכן, עכשיו אני יודעת שאני יכולה ליהנות גם עם אנשים ממין זכר. הוא צחק וקירב אלי את הפנים והתנשקנו, ואחר-כך הביט בי ברצינות והתוודה שלפעמים יש לו חלומות אירוטיים ופנטזיות על בנים, והוא חשש שאולי הוא הומו, אבל היה לו כל-כך טוב אתי, שגם הוא נרגע. אמרתי שווירג'יניה ולף כתבה פעם שהנפש האנדרוגינית היא הנפש הכי עשירה, וכדאי לו לנסות פעם גם עם בן, כי חבל לוותר על חצי מהאנושות. אבשלום אמר שהוא אף-פעם לא חשב על זה ככה, אבל אני צודקת, מי שיכול לאהוב גברים וגם נשים יש לו חופש עצום.

בחמש בבוקר התלבשנו וחזרנו לצריפים, וכמה חברה שכבר התעוררו זרקו לנו, "חוזרים מא"ש לילה?" וכאלה. בטח כבר מרכלים עלינו. הספקתי להתקלח ולהתלבש, ולקחו אותנו לקטיף. כשעמדנו על הסולמות סיפרתי לרחלי, והעיניים הכחולות שלה נהרו אלי מבין הענפים.

בצהריים ישנתי שלוש שעות, ועכשיו אני כותבת לך מתחת לדקל 'שלי'.

מה יהיה אתי ועם אבשלום? אני אוהבת אותו, אבל לא מאוהבת. את חושבת שאנחנו יכולים להיות זוג? ומה יהיה עלי ועל מיכאלה? אני מוכרחה לספר לה, ומקווה שהיא תשמח בשבילי ולא תקנא.

את חושבת שאני אצליח להיות עם שניהם? החיים מסובכים. חבל שאת לא כאן, בטח היית נותנת לי איזו עצה חכמה.

ומחר, אחרי הקטיף, אנחנו נוסעים הביתה. חבל.

נכון שאבשלום זה שם נורא יפה? אני מגלגלת אותו בפה, אבשלום, אב-ש-לום אב-שלום.

להתראות בבית, קיטי שלך.