ויצמן ומאבקו בחנינות

אחת הסמכויות המזוהות עם מוסד הנשיאות לפי חוק הנשיא היא הסמכות לחון עבריינים, ולחילופין לקצוב את עונשם. אלא שעזר ויצמן, הנשיא הפחות טקסי שידעה ישראל, ביקש באורח מפתיע לוותר על אותה סמכות מעשית שהקנה לו התפקיד.
באפריל 94' נקלע עזר ויצמן לסערה פוליטית, כאשר סירב לקצוב את עונשם של רוצחים שנשפטו למאסר עולם, למורת רוחם של שר המשפטים אז, דוד ליבאי, ונשיא בית המשפט העליון אז, מאיר שמגר.
"אדם אשר רצח בגיל 20" טען ויצמן, "אם נקצוב לו עונש של 24 שנים הוא ייצא לחופשי בניכוי שליש, אחרי 16 שנה. הייתכן שרוצח כזה שביצע פשע נתעב יצא לחופשי בגיל 36? איני חושב שנוהל כזה נכון. מדוע שר המשפטים ואני צריכים להחליט על כך, ולא השופט שיודע בדיוק מה יש בתיק של האדם הזה? האם לא כדאי לבדוק את החוק ולתת לשופט את שיקול הדעת הזה ולא לנשיא?"
ויצמן סבר כי אין בידיו הכלים להחליט בעניינם של רוצחים שעברו עבירות קשות, וכי מוטב שיתוקן החוק כדי ששופטים בישראל יוכלו להמליץ על דרך קיצוב העונש. כל הנשיאים שכיהנו לפניו לא ערערו קודם לכן על חובתם, וקצבו את עונשם של אסירי עולם לאחר שאלה ריצו חמש שנות מאסר. בדרך כלל נקצב העונש ל-21 עד 24 שנות מאסר בפועל.
שר המשפטים ליבאי התנגד להצעת ויצמן לשיתוף שופטים בהחלטה. ליבאי חשש שאם תוצע הצעה לתיקון החוק בכנסת ברוח זו, מייד תעלה תביעה ציבורית להחזיר את עונש המוות לספר החוקים, בנימוק שקיצוב עונשים מקטין משמעותית את עונשם של כל המורשעים מבלי להתחשב בחומרת הפשע שביצעו.
להחלטתו של ויצמן היתה גם משמעות מעשית. על פי החוק עד שלא נקצב עונשו של אסיר הוא אינו זכאי לחופשות. לכן עתר האסיר יונה אברושמי לבית המשפט המחוזי לאחר ריצוי 11 שנות מאסר בכלא ללא חופשות. בית המשפט המחוזי שדן בעתירתו קבע בהחלטה עקרונית, כי החלטת הנשיא לא לקצוב את עונשם של אסירי עולם נוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ויצמן התמיד בסירובו תקופה ממושכת, למרות הביקורות שספג. עניין החנינות קיבל תפנית כאשר ב-1995 הוא סירב לשתף פעולה עם רה"מ אז, יצחק רבין. רבין, שרצה לעשות מחווה לפלסטינים טרם אושר הסכם אוסלו ב' בכנסת באוקטובר 95', היה מעוניין לחנון 28 מחבלות פלסטיניות עם דם על הידיים שהוחזקו בכלא הישראלי. אלא שויצמן התעקש שלא לחתום על טפסי החנינה.
לסערה שקמה בשל העיכוב שחל בשיחרורן השתרבבה גם תקרית דיפלומטית: נשיא מצרים, חוסני מובארק, טען כי קיבל אישור טלפוני מהנשיא ויצמן שהבטיח, כי הוא עתיד לשחרר את המחבלות ללא קושי. השיחה התקיימה לפני שויצמן פירסם הודעת התנגדות לשיחרור האסירות. בתגובה ניסה ויצמן לברוח מההתחייבות בתירוצים שונים, אך לא הכחיש את השיחה עם השליט המצרי.
בפברואר 95' הגיעו הנשיא ויצמן והשר ליבאי לפשרה והנשיא ניאות לקצוב את עונשם של 9 אסירים ישראלים. להתעקשותו של ויצמן שלא לשמש חותמת גומי היו שתי תוצאות מעשיות: האחת: הגדרת סעיף "אחריות מופחתת" לנסיבות נילוות למעשי רצח. במקרים אלה לא ייאלץ בית המשפט להרשיע ברצח – ומאליו כבר לא יחוייב להטיל מאסר עולם. התוצאה השנייה, היא הצעת חוק לפיה תקום ועדת שיחרורים בראשות שופט שתעסוק בקיצוב עונשם של אסירי עולם.
עם שחרורו של השייח יאסין מהכלא לאחר החלטת ממשלה בנושא, החליט ויצמן על קיצוב עונשם של שבעה אסירים יהודים שהורשעו ברצח ערבים ממניעים לאומניים. באוקטובר 97', ערב ראש השנה, החליט ויצמן על קיצור עונשם של האסירים יורם שקולניק, זאב וולף, גרשון הרשקוביץ, נחמיה משבאום, אלי וענונו, ניר עפרוני ונחשון וולס.
במאי 98', שנת היובל לישראל, הודיע הנשיא ויצמן על חנינה כללית של 1000 אסירים ומחיקת הרשעות פליליות. ויצמן התייעץ עם ועדת בלטמן שהציעה קריטריונים למתן חנינה. הנשיא נימק את החלטתו בכך ש"בשנת היובל צריך להיות יותר רחבי לב משנים קודמות".