סופר צריך לכתוב , לא להשפיע

"הכתיבה היא עניין מסוכן", אומר הסופר היהודי-אמריקני מייקל שייבון (Chabon), "היא פוגעת באורח בלתי נמנע באנשים סביבך, משום שהם חלק בלתי נפרד מהחוויות ומהזיכרונות שלך, המזינים כל כתיבה. דלקת בשורש כף היד היא סכנת נוספת". הסכנה האחרונה אינה מפתיעה בהתחשב בתפוקת המילים הבלתי נדלית שלו. הרומאן המשעשע שלו 'ההרפתקאות המדהימות של קאוואליר וקליי' (תירגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אלינוער ברגר) עומד להופיע בעברית (עם עובד, ספריה לעם), ומחזיק לא פחות מ-725 עמודים. הוא מבוסס על תולדות גיבורי הילדות שלו: אמני הקומיקס באמריקה. "קראתי בשקיקה ספרי קומיקס מגיל שש", מספר שייבון, "אהבתי את הציורים, את הצבעוניות הדינאמית. בשלב מאוחר יותר התפעלתי מהעלילות המפתיעות ומלאות האבסורדים. אך יותר מכל משכו אותי גיבורי הסיפורים, שהיו בעלי חוש צדק והבחנה בהירה בין טוב לרע".

ההיקסמות מחוש הצדק של גיבורי הקומיקס מהדהדת ברומאן, שעיקרו מאבקם של שני נערים יהודים נגד הרוע, והצלחתם לחמוק מפניו. הנערים הם דודנים: ג'ו קאווליר, פליט מפראג, וסם קליי האמריקני. הם מתוודעים זה לזה בשנות השלושים של המאה שעברה, מאחדים כישרונות – סם את הכתיבה וג'ו את הציור – והופכים לאמני קומיקס מצליחים. הגיבורים הפנטסטיים שהם יוצרים ממגרים את הרוע: היטלר, קפיטליזם דטרמיניסטי, שינאת הזר וכו'. הספר רב הציטוטים והאיזכורים מהקולנוע, מהספרות ומהאמנות, הוא מחווה לתרבות האמריקנית הפופולארית. הדמויות ודמויות המישנה הרבות מזכירות בחד ממדיותן את גיבוריה.

איך נולד הרעיון לספר? - אני שואלת את שייבון בראיון שאנו מקיימים בדואר אלקטרוני.

"לפני כמה שנים, במהלך מעבר דירה, נתקלתי בארגז שהכיל את ספרי הקומיקס שאספתי בילדותי וגררתי איתי לכל מקום. הוא היה סגור כבר שנים, כי התבגרתי קצת. פתחתי את הארגז, ובחדר הורגש ריח של נייר ישן, ואיתו צפו זיכרונות הילדות שלי, שהיו נעולים עד אז. באותה עת קראתי מאמר בשבועון 'סמית'וניאן' על 'סופרמן', הדמות שיצרו סיגל ושוסטר ב-1938. זו תקופה שתמיד סיקרנה והקסימה אותי. רציתי מאוד לכתוב ספר שעלילתו מתרחשת באותה תקופה. מהצירוף של שני האירועים נולד הרעיון לכתוב על יוצרי הקומיקס בשנות השלושים והארבעים, שהיו תור הזהב של האמנויות באמריקה. יוצרי הקומיקס היו ברובם צעירים יהודים, בני מהגרים מהמעמד הבינוני הנמוך".

את החוב על ההשראה פורע שייבון במחווה בת שני משפטים בספר: "ב-1938 הופיע סופרמן. הוא נשלח בדואר מקליבלנד על ידי צעירים יהודים, שהחדירו כוח של מאה גברים מעולם רחוק ואת מלוא עוצמת התקווה והייאוש של נעוריהם הממושקפים".

הספר רצוף איזכורים מפתיעים מההיסטוריה, מההווי ומההומור של יהודי מזרח אירופה. יש אפילו תיאור של יהודי וילנה כ'שכלתנים אך חובבי גלמים'. מהיכן הבקיאות הזאת?

"הורי הם בעלי זהות יהודית מוצקה וגאה. כמו הוריהם, שבאו לארה"ב מלודז', ממינסק, מאודסה ומווילנה, הם גאים מאוד בהישגיהם של יהודים בכל העולם ובמיוחד באמריקה. היינו משפחה מסורתית, לא דתית. אני אומר 'היינו', כי הורי התגרשו כשהייתי בן 12. למדתי בבית ספר עברי דתי פעמיים בשבוע, מגיל שבע עד הבר מצווה. כמובן שהרבה מהידע היהודי שלי מבוסס על דברים שקראתי ועל תחקיר שערכתי במיוחד לספר הזה".

איך זה להיות יהודי באמריקה כיום?

"אני מוטרד מזרמי ה'צייטגייסט' (רוח הזמן) האנטישמיים בעולם, במיוחד בצרפת, המנשבים גם אצלנו. ביסודו של דבר, אני סבור שאין מקום שהיטיב עם היהודים יותר מאמריקה. עם זאת, אני מבקש להבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת על מדיניות ישראל, הנשמעת גם בחוגי היהודים, וטוב שכך. אני חושב שביקורת כזאת צריכה להישמע גם באוזני 'הגויים'. זה הרי פירוש היציאה מהגיטו, לא? אני בטוח שהביקורת על מדיניות ממשלת ישראל וחלק ממהלכיה לא ממעיטה מגאוותם של יהודי אמריקה ביהדותם. לא לבקר את שרון בגלוי על כך שהוא מתיר הקמת התנחלויות בלתי חוקיות, פסול בעיני בדיוק כמו ההימנעות מביקורת גלויה על רוזוולט, שנעל את שערי ארצות הברית בפני יהודים שנמלטו מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה".

מייקל שייבון, 39, נשוי לאיילת ולדמן, סופרת ומשפטנית ילידת ישראל. יחד איתה ביקר בישראל ב-1992. "לאיילת יש יחסי אהבה-שינאה עם ישראל, שהשפיעו מאוד על הרשמים שלי מהביקור בארץ", הוא אומר. בני הזוג מתגוררים עם ארבעת ילדיהם בברקלי, קליפורניה. ולדמן כותבת ספרי מיסתורין. לפני שהיתה לסופרת למדה משפטים באוניברסיטת ייל ועבדה בסנגוריה הציבורית. כיום היא מרצה באוניברסיטה בשתי פקולטות שונות: משפטים וכתיבה יוצרת. כזוג סופרים הם מעורבים זה בעבודתו של זו. "אין יום שבו אנחנו לא דנים לפחות פעם אחת בכתיבה שלנו", אומר שייבון, "אנחנו מסתייעים זה בזו בטוויית העלילה, בעיצוב הסיגנון ובעריכה". לדבריו, אשתו היתה מעורבת בכל תהליך הכתיבה של הספר החדש. לאחר שהספר זכה ב-2001 בפרס פוליצר לספרות, הוזמן שייבון לכתוב על פיו תסריט, שהושלם בימים אלה בסיועה ובעצתה של רעייתו. הוא מעורב לא פחות בכתיבה שלה ומלווה אותה במיפגשיה עם קוראים.

מתי ידעת שתהיה סופר?

"כשהייתי בן עשר. את הסיפור הראשון כתבתי במכונת הכתיבה הישנה של אמי. ניסיתי לכתוב בסיגנון של ארתור קונן דויל. למדתי ממנו לברור את המילים כדי למצוא את הקול הנכון. נהניתי מההרפתקה, אבל זה לא עשה אותי לסופר. למדתי כתיבה יוצרת באוניברסיטה, וזה היה ניסיון חשוב ומועיל מאוד. כל סופר, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, יפיק תועלת מלימוד. זה אומנם לא יעשה סופר בינוני לסופר גדול, כי למרבה הצער, גאונות אינה עניין נרכש, אך זה יסייע לבעל יכולת ספרותית לשכלל את היכולת שלו ולהתגבר על מכשולים שגורים, כפי שטוען סטיבן קינג ב'על הכתיבה' (ראה אור השנה בעברית, מודן). מוזר שאיש לא מפקפק בצורך ללמוד ציור, פיסול ומוסיקה. גם בכתיבה יש טכניקות שלעולם לא תלמד, אלא אם מישהו ילמד אותך כיצד להשתמש בהן. אנשים יכולים לקרוא את מיטב הספרות העולמית, ועדיין אין זה דומה לשעה שבה מורה מיומן ממחיש כיצד להשתמש בטכניקה של סופרים מעולים".

הקריירה הספרותית של שייבון אכן ממחישה את התועלת שבלימוד כתיבה. את הרומאן הראשון שלו, 'מיסתרי פיטסבורג' (1988), סיפור התבגרותם ואהבותיהם הראשונות של שלושה בוגרי אוניברסיטה בעת חופשת קיץ, כתב עוד במהלך הלימודים והגיש אותו כעבודת גמר. הפרופסור שלו אהב את הספר, הציע אותו לסוכנו וזה דאג לפירסומו מייד. הספר היה לרב מכר, שהתקבל בהערכה רבה גם בחוגי הביקורת הספרותית. שייבון היה אז בן 23 וכבר התחיל לכתוב רומאן חדש, שתפח לממדים בלתי צפויים. הוא השקיע בו חמש שנות עבודה ולבסוף החליט לגנוז אותו. קשיי הכתיבה היו מקור השראה לספר אחר, 'נערי הפלא' (1996).

בנוסף לרומאנים, כתב שייבון שני קובצי סיפורים, ספרי ילדים ותסריטים לטלוויזיה. "זו לא פיסגת שאיפותי", הוא אומר, "אבל זה יעיל לצורך הסדר ביטוח בריאות משפחתי".

מהי, אם כן, פיסגת שאיפותיך?

"לכתוב רומאן שאני, כקורא, אוהב. זה לא יהיה בהכרח רב מכר. אני אומנם רוצה לשמח את הסוכן ואת המו"ל שלי, אך מותר לי לייחל לכך שאשמח גם את עצמי. שמחתי, כמובן, ש'מיסתרי פיטסבורג' זכה להצלחה ספרותית וגם מיסחרית, אך כיום, מ'מרומי' בגרותי, אני מודע לכמה מחולשותיו. אני מרשה לעצמי להתיחס אליו בסלחנות מסוימת, כמו אל אח צעיר ולא מושלם".

לסופר יש, לדעתך, יעוד נוסף זולת הסיפוקים שהזכרת?

"אם את מתכוונת להתגייסות למען מטרות פוליטיות וחברתיות נעלות, התשובה היא: לא. תראי מה קרה לספרות הצרפתית. הבינוניות וחוסר הרלוואנטיות שלה כיום הם המחיר על מעורבות יתר ממושכת מדי. סופרים צריכים לכתוב, לא להשפיע".

האם אתה מכיר ספרות עברית?

"כקורא אינני אוהב ספרות שמורה לי מה 'נכון' או 'לא נכון'. אני אוהב ספרות שמגלה לי עוד פן של הנפש האנושית. מבחינה זאת אני חש קירבה לספרות העברית החדשה, ובמיוחד לדויד גרוסמן ולאתגר קרת. יצירותיהם זכו לתרגום מעולה באנגלית ואני נהנה לחזור ולקרוא בהן".