מפלצות התהילה
ז'אנר האימה, שידע ימים קשים בשנים האחרונות, חוזר, ובגדול. "פרדי נגד ג'ייסון", שעולה השבוע לאקרנים, הוא טיול נוסטלגי לשנות השמונים עם שני הרוצחים הגדולים בתולדות הקולנוע. אהרון קשלס מציע שלא תלכו לישון. חארם
"אחת, שתיים, פרדי בא לקחתכם / שלוש, ארבע, נעלו את דלתותיכם / חמש, שש, אחזו בצלבכם / שבע, שמונה, הישארו ערים / תשע, עשר, לא תשובו לישון, לעולם".
קרוב לעשור עבר מאז שמענו בפעם האחרונה את מקהלת הילדות בלבן מזמרת את המנון האימה האולטימטיבי שעה שהן משחקות בחבל. ב-1994, האיש שפניו מעלות בכל פעם מחדש את השאלה "מישהו הזמין פיצה?", נפח את נשמתו בפעם השביעית. אך מה לעשות שפרדי התגעגע, וכפי שהוא עצמו מתוודה ברגעי הפתיחה של הסרט החדש "פרדי נגד ג'ייסון" שעולה בארץ סוף השבוע לאקרנים, הוא היה רחוק מילדיו זמן רב מדי. "זה לא שהייתה לי בעיה עם המוות", אומר קרוגר, "אבל להישכח?!!".
פרדי צודק. אפילו ג'ייסון וורהיס, שחקן ההוקי המתוסכל בעל המוח החד- תאי, ושותפו החדש לפשע, מסוגל להבין את תסכולו וטענותיו של האיש בעל ציפורני הפלדה. שכחנו. שכחנו מה זה סרט "סלאשר" אמיתי. אבל האשמה איננה רק בנו. יש לתלות לפחות חלק ממנה בשניים משלושת היוצרים שביססו את הז'אנר בשנות השמונים, ווס קרייבן ושון ס. קנינגהאם.
הפחד מהפחד
סרט ה"סלאשר" האמריקאי איננו סרט אימה רגיל. את הולדתו מזהים עם יציאתן של שלוש יצירות פולחן: "Halloween" (משנת 1978), "יום שישי ה-13" (1980) ו"סיוט ברחוב אלם" (1984), שבמרכזן שלוש מפלצות: מייק מאיירס, ג'ייסון וורהיס ופרדי קרוגר, שלא מעט חוקרים מזהים כתוצר לוואי מובהק של רוחות שמרניות שהחלו לנשב במחוזותיה של אמריקה בשנות השבעים. אותן רוחות סייעו גם לבחירתו של רונלד רייגן, אבי השמרנים, לנשיאות ארה"ב ב-1981.
עם כניסתו לבית הלבן ביקש הנשיא הרפובליקני לפזר את רוח הנכאים שאפיינה את משטרו של ג'ימי קרטר ולהחזיר את ארה"ב לימיה הגדולים. רייגן ידע כי אין כמו אויב גדול בכדי לאחד את האומה ולכן יצר את המפלצת האולטימטיבית - ברה"מ, ואף כינה אותה בשם "אימפריית הרשע" (תוך התייחסות ברורה לסרט "מלחמת הכוכבים"). לרייגן לא היה די בכך. הוא רצה להחזיר את תרבות הפרברים שהנהיג איינזהאוור בשנות החמישים, ולשם כך יצא נגד רוח החופש המתירנית של שנות השישים וביקש להחזיר את עטרתם של ערכי המשפחה המקודשים. הווה אומר, לא עוד סמים קלים. לא עוד שתייה חריפה. לא עוד סקס לפני נישואין. מה כן? בעל חזק, אישה חלשה, ילדים צייתנים, בית קטן וגדר לבנה שתרחיק ותדחיק את הסכנה האדומה. נשמע לכם מוכר? אין פלא. סרט ה"סלאשר" ניזון מהפחדים ומהאובססיות שהחדיר הנשיא השמרן למוח האמריקאי. וממש כפי שדמותו המיתולוגית של רנדי (ג'ימי קנדי) מ"הצעקה" ידעה לספר, בכדי לשרוד סרט אימה עליך למלא אחר אותם חוקים: "אסור לשתות או לעשן סמים ואסור בשום אופן לקיים יחסי מין".
ווס קרייבן, יוצר "הצעקה", ידע מה מסתתר מאחורי סרטיו עוד בשנת 1984 כשיצר את הסיוט הראשון. שלא כמו שון ס. קנינגהאם, יוצר "יום שישי ה-13", לקרייבן יש תשובות לכל השאלות שריתקו את המחקר הקולנועי: מיהו פרדי קרוגר? מדוע הוא לא נפרד מהסוודר הדוחה הזה? מדוע הסרט מתרחש בפרבר אמריקאי? ולמה דווקא ברחוב אלם?
פרדי הוא התגלמותו של הסיוט האמריקאי. זו הסיבה שהסוודר שלו הוא וריאציה חולה ומסואבת במיוחד לדגל האמריקאי. בלילה כשרייגן היה מנסה להירדם, פרדי היה מגיח ושוחט לו את הכבשים. פרדי היה רוצח ילדים, אך משהרשויות הוכיחו את אוזלת היד בכליאתו, נטלו ההורים את החוק לידיהם ושרפו אותו בעודו חי. הפחד ממעשיו העתידיים של פרדי הוא למעשה שיצר את המפלצת העל טבעית ממש כפי שהאובססיות והפחדים מהם ניזון רייגן הובילו למרוץ חימוש גרעיני לא פחות פסיכוטי.
הפחד, הפרנויה, האובססיות, לא פרדי, הוא האויב האמיתי בסרטים הללו. פרדי רק ניזון מן הפחדים.
קרייבן לא רווה נחת מן הביקורת העולמית כשיצא הפרק הראשון של הסדרה האלמותית, אך כיום הוא יודע שהוא יצר את אחד הסרטים הממזריים ביותר בתולדות הז'אנר, תחת אפו של רייגן, כשהוא משאיר אפילו רמז לרגע שבו נוצר הסדק החמור ביותר בחברה האמריקאית ואולי המקום שבו התחיל הסיוט האמריקאי. רחוב אלם אחר. הפעם בדאלאס, טקסס. שם, מהקומה השישית צלף לי הרווי אוסוולד בג'ון קנדי.
כשעושים לפרודיה פרודיה
הסרטים הראשונים בשלוש הסדרות המקוריות היו עוכרי שלווה. בייחוד “Halloween” ו"סיוט ברחוב אלם", לא מעט בשל הסיבה שהם הופקדו בידי במאים דגולים כמו ג'ון קרפנטר וקרייבן. הצלחתם של הסרטים הובילה לאין ספור המשכים, שלמעט מקרים ספורים כמו "סיוט ברחוב אלם 3" המצוין, לא הצליחו לשחזר את תחושת האימה המקורית, וחלקם אף הפכו לפרודיה עצמית לא מוצלחת במיוחד.
ההצלחה של סרטי ההמשך יצרה גל של חיקויים גרועים, מה שהוביל את קרייבן ואת התסריטאי קווין וויליאמסון ליצירת הטרילוגיה שהייתה אמורה לסיים את מסכת ההתעללות במסורת סרטי ה"סלאשר", ולהוות לה טקס אשכבה מכובד. הכוונה כמובן לפרודית האימה "הצעקה". אולם קרייבן, שנשבע לא לעשות עוד סרט אימה בחייו, מיהר להחזיר את הציוד, שכן סרטיו הובילו ליצירת גל חדש של סרטי "סלאשר" בעלי מודעות עצמית וביניהן סדרת "אגדות אורבניות" ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון". אם לקרייבן לא היה די בכך, הרי שהוא נאלץ לחזות בתופעה מדאיגה שטרם נראתה כדוגמתה בקולנוע. פרודיות על סרטי הפרודיה: "מת לצעוק 1, 2" ובקרוב 3 ו-4 ו"אני יודע מה עשית ביום שישי ה-13".
סרטי ה"סלאשר" לא היו הסובלים הבלעדיים, ז'אנר האימה בכללותו ידע ימים קשים בשנים האחרונות.
מחזירים את האימה לסרט האימה
אין צורך להיות פסימיים. אם להאמין לעיתונות האמריקאית ואם נביט לרגע על היבול המתקרב של סרטי אימה, הרי שיש סיבה להיות מעודדים. האימה חוזרת, ובגדול. הסיבה להתעוררות נעוצה ראשית בהצלחת הסרטים הבריטיים, "28 Days Later" של דני בויל ו-"Dog Soldiers" המופלא של ניל מרשל ויותר מכך בגילויה של אמריקה קולנוע אימה חדש, מלהיב ומקפיא דם, קולנוע האימה האסיאתי, שהוביל כבר לרימייק אחד, "הצלצול", ובקרוב לרימייק נוסף ל"The Eye" התאילנדי, בפיקוחו של טום קרוז.
הוליווד לא מסתפקת רק בהעברת תכנים, ופועל יוצא נוסף מהחגיגה האסיאתית הוא מעברו של הבמאי רוני "The Bride With White Hair" יו מהונג-קונג לארה"ב, מעבר שהוביל ליצירת הקאמפ ההיסטרית "כלתו של צ'אקי", שבה הבובה הרצחנית מקיימת יחסי מין לראשונה (אין מה לדאוג, הגומי בפנים), וכעת ללהיט הקופתי "פרדי נגד ג'יסון", שמקיים את כל מה שכותרת מן הסוג הזה מבטיחה.
בסרט החדש, פרדי מבקש לחזור, אך הוא איננו יכול. העיירה ספרינגווד שכחה אותו. היא הדחיקה את קיומו ושלחה את המעטים שזכרו את שמו למוסד סגור שבו הם מקבלים גלולת היפנוסיל שאיננה מאפשרת להם לחלום. אין חלומות. אין פרדי. לא לדאוג. לפרדי יש תכנית שטנית, הוא יעיר את ג'ייסון וורהיס משנת היופי שלו, ישלח אותו לשחוט כמה ילדים ברחוב אלם, השם "קרוגר" יחזור להפיל אימה וכך יושב לו כוחו. אבל וורהיס הוא חזיר לא קטן כשזה קשור לביתור ילדים, והוא מתקשה לחדול גם לאחר שהתכנית הצליחה ופרדי חוזר. מאחר וספריגנווד קטנה מדי בשביל השניים שיאו של הסרט הוא קרב בין שתי הדמויות המיתולוגיות, קרב שנותן משמעות חדשה למושג "מרחץ דמים".
"פרדי נגד ג'ייסון" הוא טיול נוסטלגי נפלא, בסוגו כמובן, בשנות השמונים, עם שתיים מהדמויות הרצחניות ביותר שידע הקולנוע. הסרט מציית לכל החוקים של סרטי המשך המנוסחים ב"צעקה 2". יותר גופות (ואכן הסרט נותן פרשנות מעניינת למה שמכונה “Full Moon Party”), סצינות מוות מעוותות, הפרסומת "מיטה וחצי. אפשר לישון באלכסון" מקבלת משמעות חדשה לגמרי, וכמובן שגם בסרט הזה אסור להניח שהרוצח, באיזשהו שלב, כבר מת. בייחוד כשמדובר בשני רוצחים שכיכבו במשותף כבר ב-17 סרטים.
שני דברים לפני סיום (כולל ספויילר קטנטן):
1. אם במודע ואם לא במודע, מבעד לערמת הגופות, מבצבץ לו מסר חתרני וממזרי. במלחמתה באוסאמה בן לאדן ובסדאם חוסיין, אמריקה פתחה חזית קשה ועקובה מדם, וכעת לא יעזרו גם אלפי כדורי היפנוסיל, בכדי להדחיק ולהשכיח את שמו של אוסמאה בן קרוגר.
2. שיעורי פיתוח הקול שלקחה קלי רולנד מ"דסטיני'ס צ'יילד" השתלמו סוף סוף. יחד עם זאת, לא הייתי בונה על כך שהיא תשוב לשיר בקרוב את הלהיט “I’m a Survivor”.
