ימי הזוהר החדשים?
המוזיקה המזרחית נעצה השנה יתד בלב המיינסטרים. האמרגנים והכוכבים מרוצים. ותיקי הזא'נר מתגעגעים לאיכות שהלכה לאיבוד
אז איך היתה השנה החולפת במוסיקה המזרחית? תלוי כמובן את מי שואלים. בעוד שוותיקי הז'אנר טוענים שחלה התדרדרות בתכנים, זילות ביצירה ורגרסיה ברמת האמנים - בתקשורת דווקא מלטפים ומחבקים את הכוכבים החדשים. הקהל, ברובו, כמעט ללא הבדלי עדה, השקפה פוליטית או מקום מגורים, המשיך להצביע השנה מזרחה. מפיקות טלוויזיה צפונבוניות הגירו ריר על מושיק עפיה, ילדי קניונים מאובזרים סלסלו ביוונית, וקלאברים יצאו מגדרם בפעם האלף מ"בלבלי אותו".
השנה - סופית - המוזיקה המזרחית הפכה לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים הישראלי. אפילו גלגל"צ, המעוז האחרון של הפופ האשכנזי, נכנעה השנה סופית והבינה שאם "אתה חייב למות עלי" של חמסה, הרכב החומוס-גירלז מבית היוצר של אן.אמ.סי, טוב למאזינים של דידי הררי ולמצעד הים-תיכוני של רשת ג', כנראה שהוא טוב גם עבור הפלייליסט הקדוש.
"המהפכה נגמרה", הכריז הגיטריסט הוותיק יהודה קיסר לפני חצי שנה. הפית"ה (הפופ הים-תיכוני המזרחי) ניצחה ובגדול. שרית חדד היתה לזמרת לאומית, שלומי שבת נהנה ממעמד של ראש שבט, סיפור הצלחתו המשותפת של איל גולן והמנהל האישי ישי בן-צור היה למודל. ויותר מכך - הכוכבים החדשים שמקורם בד"כ בז'אנר הטורקי - קובי פרץ ומושיק עפיה (ושלומי סרנגה ה"יווני"), והחדשים פחות - ליאור נרקיס ורון שובל, השאירו השנה מאחור את כל היתר.
"השנה האחרונה היתה שנה של חילופי משמרות, כי הדור הוותיק סובל מעייפות החומר", אומר ממרום 30 שנות ניסיונו ו-35 האמנים שניהל עד היום אשר ראובני, מנהלם האישי של סרנגה ושובל. "הם מיושנים, שבעים, רוויים, מסודרים כלכלית ואין להם עוד אתגרים לרוץ לאולפנים, להפעיל מרפקים ולהיאבק על הופעות או טלוויזיה. הם ממשיכים להתקיים אבל מפנים את הבמה לדור הצעיר שחושף שיניים ורוצה את הנתח שלו. זמר צעיר ירוץ לכל הופעה, טלוויזיה או רדיו כדי לקדם את עצמו. בשנה האחרונה הדור החדש והרעב השתכלל, פרץ גבולות, ונכנס למקומות שלפני שש-שבע שנים נראו לנו כמו המאדים".
אולם לצד הפופולריות הגואה מגיעות גם הביקורות. "יש איזשהו תהליך של קיפאון בהתפתחות של המוסיקה המזרחית, וקיפאון מבחינתה שווה רגרסיה", טוען שמעון פרנס. "דווקא כשהיא בשיא הפריחה והפופולריות, בשעה שהיא קונצנזוס, היא התמסדה והתברגנה, שמנה ועבתה, הפסיקה להתפתח, והפכה לתעשייה של להיטים שהרגה את המוזיקה. בתהליך מואץ של פופיזציה מערבית היא הגיעה מהר מאוד לבנאליה והכוכבים הפופולריים קופאים על השמרים. אין היום כמעט זכר למרכיבים הייחודיים שהפכו את מוזיקת הקסטות של שנות השבעים והשמונים לתופעה ישראלית ייחודית שאין לה מקבילות במקומות אחרים. בשנים האחרונות לא צמחו כאן מאורות גדולים. אני לא רואה כרגע את הזוהר, היואב יצחק, החיים משה או האייל גולן החדש. אין היום אף רץ מרתון, אלא רק כוכבי שביט. מושיק עפיה הוא בעיני תופעה קיקיונית לחלוטין, זמר מאוד בינוני של להיט אחד או שניים".
הבחירה של הדור החדש
גם מי שהאבחנה של פרנס נראית לו מוגזמת לא יתקשה להבחין שהגיבורים החדשים של הפית"ה מהווים חוליה נוספת באחד התהליכים האבולוציוניים המרתקים ביותר המתרחשים בשנים האחרונות בתרבות הישראלית הפופולרית - הפיכת המוסיקה המזרחית למוסיקת פופ ישראלית לכל דבר ועניין.
"המוזיקה המזרחית העכשווית איבדה לחלוטין את הזהות שלה ואת הקשר שלה לשורשים ולערכים", אומר סימון דואק, עורך המצעד הים-תיכוני של רשת ג' מזה שלוש שנים וחצי, "מבחינת הלחנים, כלי הנגינה והעיבודים - הם ניתקו כמעט לגמרי את הקשר עם המוזיקה המזרחית האותנטית, עם המוזיקה הערבית, והולכים על כסף נטו, על מה שפופולרי, ומחקים אופנות מהאמ.טי.וי. בקצב הזה זמרת כמו שרית חדד, כמה שהיא צעירה, תיגמר בעוד שנתיים ותתחיל לעשות קאמבקים כמו זהבה בן. דווקא מי שינסה להחזיר עטרה ליושנה ויחזיר את הרוח של זוהר ארגוב וחיים משה ישחק אותה בגדול, כי הוא יחזור לשורשים".
על השאלה אם יש מקום היום לרוח חלוצית נוסח ארגוב ומשה ענו השנה זמרי הפית"ה בשורת גרסאות כיסוי, באמצעותן המשיכו לנכס לרשותם עוד ועוד קלאסיקות ישראליות. שרית חדד עם "היום היום", אייל גולן עם "חלומות", רון שובל (יחד עם יעל בר-זהר) עם "את ואני", והגדילה לעשות זהבה בן, עם שני פרוייקטים מקבילים של גרסאות לקלאסיקות דוגמת "בית אבי" ו"הנסיך הקטן".
"דודו טסה, למשל, לו היה מחדש את 'היה לי חבר היה לי אח' לפני חמש-שש שנים היה מתויג מיד כ'מזרחי משתכנז', בגלל המוצא שלו", אומר מפיק המקורב לתחום, "כיום הוא מתויג כאמן פופ ישראלי מהשורה". "גם ליאור נרקיס של השנה האחרונה עם ההשתתפות באירוויזיון וכל ה'קדם' שעשו לו ברשות השידור, שנה אחרי ששרית חדד היתה שם, הוא כבר זמר פופ ישראלי מהשורה", טוען אותו מפיק. "הוא אולי נכשל בתחרות אבל עצם ההתקבלות שלו אליה מעידה על חוסר זהות אותנטית, שאפשרה לו השתלבות מהירה בקונצנזוס, ועיצוב אימג' ידידותי למשתמש ממנו נגזרו הלבוש, השיער, האיפור, התאורה וזוויות הצילום. מה שמעניין היום את החבר'ה החדשים זה להצליח בכל מחיר, גם אם זה רק בידור בלי אמנות, פרסום ומכירות, הערצה ובחורות, סמלי סטאטוס מנקרי עיניים, והופעה חיצונית. אין ספק כי מבחינה עסקית חוקי המשחק של הז'אנר התחדדו והמסחריות הפכה להיות ערך עליון, הרבה מעל לאמנות, כי המאסות הגדולות של הקהל נמצאות במרכז, בצליל המעודכן, המשתכנז".
להרים את האולפן
המדד המובהק ביותר בעשור האחרון לבחינתה של תופעה תרבותית הוא מדד הטלוויזיה. בשנה שעברה הוצבה בפני הפית"ה מראה שאין שניה לה בדמות קוקו וסטיב שטשטשו את הגבולות בין המקור לפארודיה. השנה החולפת, עם סגירתו של ערוץ 'בריזה' והשתדרגותו של ז'אנר הטברנה לז'אנר השירה בציבור, סימנה את התאוששותה המהירה של הפית"ה מההלם - אתם שם בטלוויזיה יכולים לצחוק עלינו כמה שבא לכם, אנחנו נשתלט על הפריים-טיים ובכך נביא לסגירתם של הגטאות. כי מי צריך גטאות דוגמת 'בריזה' כשאין היום פריים-טיים בלי להיט תורן שמרים את האולפן.
"אין לנו היום בעיה להיכנס לטלוויזיה", אומר אשר ראובני, "ריבוי הערוצים מאפשר למדיה לתת לכולם במה". בסוגיית הטברנה טוען אביה מולידה, שמעון פרנס, ש"הטברנה הגיעה למיצוי טלוויזיוני, אבל לא מאותן סיבות שהביאו לסגירתו של 'בריזה', אלא משום שקמו לה חקיינים, שהביאו לאינפלציה של טברנות ובשלב מסוים התופעה המאיסה את עצמה על הקהל. המהילה הים-תיכונית של תרבות ישראלית עם הדגשים מזרחיים הפסיקה לעבוד ומיצתה עצמה בעיני הקהל, שחיפש ריגושים חדשים. מבחינה טלוויזיונית הטברנה היא פורמט שעוד עשויים להתגעגע אליו".
חלום מתוק
ההתמקצעות בתחום ניהול הקריירות של כוכבי הפית"ה, כתוצאה מההצלחה וכתנאי לקיומה, הביאה לביצוע מהלכי קריירה מתוכננים, דוגמת "חלום מתוק", הדואט בין סרנגה ה"יווני" לעפיה ה"טורקי". חיבורים דומים זה בוצעו בעבר ("לכל אחד יש", "קטורנה מסאלה"), אולם הטריק של "חלום מתוק" (שהוא למעשה להיט יווני מהקיץ הקודם), המושר חציו ביוונית וחציו בעברית, היווה שלב חדש בהתפתחות הקרוס-אובר.
"מתישהו מגיע המנהל האישי לזמר שיש לו פוטנציאל להמריא, עוצר את הטורקית והמרוקאית, ומנצל את הכישורים כדי להפוך אותו לכוכב. צריך בעל מקצוע עם כסף שיעשה את זה נכון ובמקצועיות", אומר ראובני. "לא התבססתי עד היום על אמנים ששרו בטורקית, אבל הם למדו להבין שאי אפשר לבנות קריירה על חומר לא מקורי, על לחן טורקי, יווני או מרוקאי. הם השקיעו כסף, מאמץ, יוזמה ועבודה כדי למצוא את הלהיטים האלה. 'חלום מתוק' נתן דחיפה בעיקר למושיק שהיה עד אז די אלמוני".
"מאחורי כל קובי פרץ שעשה את הקרוס-אובר מהטורקית לים-תיכונית עומדים עוד מאה שרוצים, ורק מחכים שאיזה אמרגן יגלה אותם", אומר סימון דואק, "הזמרים של היום לא זזים מטר בלי האמרגן שלהם, שמחליט עבורם על הכל. הם לא אמנים בפני עצמם, אלא מריונטות שמופעלות על ידי המנהלים האישיים, שבאים לזמר מהז'אנר הטורקי או היווני עם קול בעל פוטנציאל, משכנעים אותו שהכוכבות נמצאת מעבר לפינה ותלויה ביכולת שלו לעשות את ה'שיפט' מזמר של מוסיקת גטאות לזמר של להיטים לכל המשפחה, ומכאן ואילך שולטים ומכתיבים לו את המשך הקריירה. השלב הבא הוא עבודה בסרט-נע של ייצור להיטים, שתפורים לפי טעם המכנה המשותף הרחב ונכתבים על ידי הכותבים המתמחים של הז'אנר. השם החם בשנה האחרונה הוא גלעד מסאמי, העומד מאחורי 'בלבלי אותו', כשיחד אתו מככבים יוסי גיספן, האהוד מנור של המזרחיים, ודוד זיגמן, הקמע של שרית חדד".
תראו מי מתלונן
"פרט למקרים בודדים אין היום בזמר הים-תיכוני אמנות של עשייה", טוען אביהו מדינה, שיוציא לשוק תקליט חדש בעוד כחודשיים. "האמנות הרצינית, השורשית, העמוקה, התרבותית, נעלמה כמעט לגמרי ובמקומה נשארנו עם המכנה המשותף הנמוך ביותר, עם שירי רחוב ושפה מדוברת בשירה, עם שלאגרים שנעשו בחפיפניקיות, שבעוד שנה כבר לא יהיו קיימים, שנוצרו לשם הכסף המהיר, המכירות והרייטינג. הרחוב השתלט על התרבות, יש היום בעיקר פאסט פוד, וכבר כמעט ואין ארוחות טובות. מה מכל זה יישמר בקטלוג האלבומים בעוד עשרים שנה? על אילו יסודות נישען? כבר לא מתאמצים ויוצרים כאן קלאסיקות דוגמת 'שבחי ירושלים' ו'אל תשליכני לעת זקנה' כי מפחדים שזה לא יתקבל. הפופ צריך להיות ביחס ובקנה מידה נכון, אסור שישתלט וידחק את כל השאר. המוסיקה הקלה צריכה לקבל תקציבים מהממסד התרבותי כדי לשמר ולפתח תופעות יפות דוגמת עמיר בניון, שירלי צפרי, עידן רייכל ושמעון בוסקילה".
"גם עכשיו הם מתלוננים?", תוהה מפיק מתעשיית המוזיקה, "הרי שנים על גבי שנים הם בכו שיש קיפוח, אז גם היום, כשהחבר'ה שלהם בשיא הפופולריות הם מוצאים על מה לבכות? הרי זה מה שהם רצו, לא? לכבוש את הרדיו, הטלוויזיה, התקשורת והאירוויזיון. זה רק מראה מה האופי האמיתי של האנשים האלה, שהקיפוח הפך אצלם לדגל, לסמל, וכל פעם הם מחפשים סיבה חדשה לצאת לג'יהאד".
"מה לעשות שלא כולם משחרים לפתחו של אביהו מדינה ויש מלחינים נוספים", אומר בתגובה אשר ראובני. "הזמרים גם למדו להביא את השירים בעצמם, ולצערי לא כולם תמיד ברמה גבוהה. יש הרבה מאוד חומר שיוצא לשוק, אז יוצא גם הרבה זבל. אפשר להתווכח על הרמה של הלהיטים, אבל זה לא חוכמה לעורך או עיתונאי להצביע על הזבל. צריך להתאמץ ולמצוא את הדברים הטובים, כי יוצאים הרבה דברים שהם איכותיים ועל רמה. בסופו של דבר מהזבל צומחים זמרים ונהיים כוכבים. צריך להבין שאין הרבה כותבים ויוצרים על רמה שמוכנים לכתוב לכל אחד".
איפה ויקי קנפו?
העיסוק במחאה חברתית כמעט ונעלם כליל מהז'אנר. "ככל שהמורל הלאומי ירוד והמצב יותר קשה, הטקסטים במוסיקה הים-תיכונית יהיו יותר שמחים, מעודדים ורדודים", אומר ניסים דואק בצער. "שירים באמות המידה של 'בלבלי אותו' ו'אני לא זמין' משחקים על אותן 6-7 מילים משפת היום-יום, ופונים לפלח השוק הגדל והולך שמזדהה ואוהב, אבל לא בבריט-פופ ולא בהיפ-הופ לא מגיעים לרמות כאלה דלות של טקסטים".
"קובי אוז התחיל את הגל הזה עם 'יאללה לך הביתה מוטי' ו'תלך כפרה עלי', וגרר אחריו ז'אנר של כותבים שמחפשים היום את סיסמת הסלנג שתביא להם את הלהיט הבא", מסכים שמעון פרנס. "לכאורה החיבור בין מחאה חברתית למוסיקה מזרחית היה צריך להיות חיבור אינטגרלי. אבל המזרחית הולכת עם החתונות והחפלות ומשאירה את המחאה החברתית בצד. אף אחד מהם לא יסתכן במחאה חברתית או פוליטית ויכתוב למשל שיר על ויקי קנפו. בניגוד לרוק הישראלי, המוזיקה המזרחית נשארה בידור נטו של חפלות ועינטוזים על רחבות הריקודים, אפילו לצילום המצב ולכאב עליו נוסח יהודה פוליקר הם לא מסוגלים. המוסיקה המזרחית היא האסקפיזם המוחלט".
"זה הפופ העכשווי, אז כמו שהכל כאן סיליקון, גם זה סיליקון", אומרת מרגלית צנעני, שהוציאה השנה את 'לעולם', תקליט שהוחמא על ידי הביקורת אבל לא הצטיין במכירות. "ממרומי גילי אני מעדיפה ביקורת טובה על מכירות. המקום שלי בפנתאון הישראלי שמור, כך שאני לא צריכה את זה. אני לא מבקרת ולא מתנגדת לחילופי הדורות, כי מי שמתנגד לזה הוא מטומטם. זה דור אחר, צעיר, ששוטף את העין ואת האוזן ועושה לאנשים שמח עם חומר שמתדלדל והולך ליותר ויותר נמוך. כולם רוצים מהר, קליל באוזן, מתוק, סכריני וחארטות. גם לסילי סונג יש מקום, אבל אני מעדיפה שיר שנוגע, ולכן לא מתלהבת מלהיטי הסרט הנע. לכל אחד היום יש את הרצון לעשות להיט מתאהבל שיכבוש את המדינה, ולא שאני מלכת הטיב או משהו, אבל זה מביך אותי ולכן גם אם אני אנסה זה לא ייצא לי".
יאללה כפיים
כך או אחרת - עם ההצלחה המסחרית קשה להתווכח. "אנחנו המדינה עם הכי הרבה אירועים והופעות בשנה - חגים, מועדים, אירועי קיץ, שמחות ואירועים המוניים, ושני האמנים שאני מנהל היום עסוקים מאוד, מופיעים בלי הפסקה, כי הים-תיכוני נכנס משולי הבידור לאמצע של האמצע של הקונצנזוס הישראלי", אומר אשר ראובני, מנהלם של רון שובל ושלומי סרנגה. "בז'אנר הים תיכוני הזמר מקבל עבור התקליט את הפיקס שלו, סכום חד-פעמי, לא משנה מה היו המכירות של התקליט, לעומת חברות התקליטים ששם זה עובד לפי אחוזי מכירה לא גבוהים. כך יוצא שרוב הכסף מגיע לזמר מההופעות, שמחיריהן נעים בין 1,000 ל-6,000 עד 7,000 דולר להופעה של שעה, כולל נגנים והגברה. מדובר בכסף זמין באופן מיידי".
"בתקופה האחרונה עלתה מאוד רמת ההפקה בהופעות", ממשיך ראובני, "החל מנגנים, תפאורה, הגברה ותאורה, דרך תלבושות ותסרוקות עם ג'ל וצבע לשיער, ועד לנהג, יחצנית צמודה ומנהל הופעה אישי. בהופעות גדולות כמו זו שהיתה לסרנגה בימי סטודנט הוא עולה עם שמונה נגנים ועם זמרות ליווי, אבל גם החלטורות השתכללו והתקדמו מבחינת איכויות ההופעה, ואנחנו נהנים גם מהזמנות להופעות במתנ"סים, ימי כיף של ועדי עובדים, במות בידור, הפקות מוסדיות של עיריות ומועצות, ימי סטודנט ועוד כהנה וכהנה. גם חתונות אנחנו ממשיכים לעשות, והנה, גם האשכנזים למדו מאתנו ולא בוחלים בזה. כבר לא מפריע להם להופיע אחרי המנה העיקרית ושאוכלים בזמן ההופעה, כי ההופעה מתקיימת על רחבת הריקודים ולא לפני השולחנות".
"לכל זה צריך להוסיף את המועדונים, שמתפקדים כהיכלי התרבות שלנו. יש 500 מועדונים בכל הארץ, מתוכם 100-150 בגוש דן, אבל רק 3-5 מהם באיזור תל-אביב ועוד 3-5 מחוץ לתל-אביב מתאימים ויכולים לספק במה נאותה בקריטריונים שאני מציב. לכל היתר אין את מה שאנחנו רוצים. פתחתי גם קופות בצוותא, ובאו לצוותא לראות את סרנגה, שהופיע גם במלון הילטון לחברת היי-טק מפורסמת. אפילו במועדון ה'דום' מהסצינה של הטראנס הפיקו ערב מזרחי פעם בשבוע וזה מפוצץ ומלא. אם פעם היינו מסתפקים במועדונים ושמחות יש בשנים האחרונות רצון עז לפתוח קופות עם הרכבי נגנים גדולים, לעמוד מול קהל פרונטלי ולתת קונצרט, מילה שכבר לא נחשבת אצלנו גסה", מסכם ראובני.
