שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המקום שלפני המילים
    "הרגשתי שהמילים מצמצמות את המשמעויות", מסביר אוהד נהרין את הסיבה להולדתה של "גאגא", שפת התנועה של הרקדן והכוריאוגרף, שהחלה כניסוי בין מכרים והפכה לשפה דינמית ומתפתחת. החל מהחודש היא תועבר ארבע פעמים בשבוע בסוזן דלל, וילמדו אותה לראשונה בסמינר הקיבוצים. לא לרקדנים בלבד

    "הקירבה שלי לגוף עתיקה יותר מהמקום שבו למדתי להגדיר את התנועה במילים או להתייחס אליה כאל שפה שבאמצעותה אני יכול לתקשר", מנסה אוהד נהרין להסביר את הולדתה של "גאגא", שפת התנועה שלו, אותה הוא מלמד מזה כחמש שנים בקבוצה של אנשים שאינם רקדנים. מה שהחל כניסוי מעבדה בין חברים ומכרים שהתאספו פעמיים בשבוע בסטודיו בסוזן דלל, הפך לשפה דינמית ומתפתחת, אותה לומדת באופן קבוע קבוצה הולכת וגדלה. קשה למצוא הגדרה מדויקת לשפה, בעיקר כזו שנוגעת בחוויה רב חושית מופשטת, אבל אם צריך אז "גאגא" של נהרין מחזירה את הגוף למקום של לפני המילים, אותו מקום שבו התנועה היא הקיום.

     

    לנהרין לא נוח עם הגדרות, אולי מכיוון שהן מקבעות מחשבה: "תקופה ארוכה נמנעתי מהניסיון להגדיר דברים, בכדי לאפשר להם להשתנות ולהשתכלל. הרגשתי שהמילים מצמצמות את המשמעויות", הוא אומר וזו הסיבה ששפתו מועברת בהוראות מטפוריות, אסוציאטיביות שמאפשרות מגוון אינסופי של פרשנות. "גאגא" תועבר השנה ארבע פעמים בשבוע ללא רקדנים במרכז סוזן דלל, ובמקביל ילמדו אותה לראשונה גם במסגרת מסלולים אקדמיים שונים בסמינר הקיבוצים. בנוסף תפתח בספטמבר קבוצה נוספת המיועדת לנפגעות טרור, שתלווה בפיזיוטרפיסטית ופסיכיאטר.

     

    למרות שמדובר בשפה תנועתית, "גאגא" היא גשר שמחבר בין חווית הגוף לתחושות, ובמובן מסוים מתנייעת השפה בתחום הלא מוגדר של התת-מודע. "השפה הזו מדברת על המקום המשותף שלנו, אם זה רקדנים, נכים, זקנים או ילדים, נשים או גברים . היא מביאה אל מקום שבו הידע שלך, המקצוע שלך, הכוח שלך, המעמד החברתי שלך, הגיל שלך, כל המכלול הזה לא חשוב. אתה לא צריך לבוא עם מטען מסוים אלא להפעיל את החושים", אומר נהרין. על-מנת להפעיל את החושים כל מה שנדרש הוא להקשיב.

     

    חזרה למקום האינסטינקטיבי הזה

     

    שירה ברוקנר, לשעבר מנהלת השיווק של אנסמבל בת-שבע ובוגרת תואר שני בפסיכולוגיה, מלמדת מזה שנתיים את שפתו של נהרין. לפני שנחשפה לשפה מעולם לא רקדה. "זה הביך אותי", היא אומרת, "באתי משנים של התעסקות בנפש והרגשתי שיש משהו מאד מוגבל בטיפול בנפש האדם מבלי להתייחס לגוף. בתיאוריה מבינים את חשיבות הגוף, המגע והשפה החושית, אבל איכשהו בטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונלי לעתים הגוף מושלך הצידה. השפה הזו הפכה לדרך חיים עבורי, אפשרה לי להעיז לעשות דברים, חיברה אותי לחושים, לשימוש באינסטינקטים ובדמיון".

     

    לדבריה השפה עלולה להיות מסע קשה יותר עבור אנשים שמחפשים השגיות: "לא תקבל כאן קוביות בבטן אלא חופש לפרוץ גבולות, תהיה גמיש יותר, אבל

    במובן של הפעלת הדמיון ולא בזה של להניף את הרגל גבוה. זו מסגרת תובענית מכיוון שאין שינויים מהותיים בין השיעורים, אין הכרה מקצועית, אתה לא תלמד תרגילים חדשים, כל המסע הוא חוויה פנימית שבה אדם צריך לעניין את עצמו. זו חוויה פנימית". רק בתקופה האחרונה קיבלה השפה את שמה ובעיני ברוקנר המצלול מאפיין היטב השפה. "גאגא הם הצלילים הראשונים בשפת התינוקות. תינוק נמצא כולו בחוויה הפיזית, מנוטרל מהשפה המילולית ואני חושבת שבאיזשהו מקום השפה של אוהד מנסה להחזיר אותנו למקום האינסטינקטיבי הזה".

     

    לצדה של ברוקנר מעביר את השיעורים גם רקדן להקת "בת-שבע", ארקדי זיידס. בעיניו מדובר בשפה שמיועדת לכולם דווקא מפני שהיא בנויה על אימפרוביזציה ויכולותיו של כל גוף נתון על מגבלותיו: "יש מלא שפות תנועה שמפגישות אותך עם הגוף, אבל בניגוד לשיעורים קלאסיים אין פה סיבה ותוצאה, אין מבחנים והישגים, זה גם לא שמחר מי שלומד את השפה יופיע איתה או ידבר אותה. היא פשוט שמה דגש על החיבור עם הגוף ולא מתמקדת בהפעלה שלו", אומר זיידס. נהרין עצמו מדגיש שהמקום שבו נולדת התנועה שלו כיוצר שונה מאד מהשפה התנועתית שהוא מלמד, למרות שקיימות מקבילות בין האימונים של רקדני להקת בת-שבע לבין שיעורי "גאגא". "אין כאן תחרותיות אפילו לא ברמה של בינך לבין עצמך. אמביציה בתוך השפה הזו היא משהו שלילי ובמקום מסוים זה עומד בהיפוך למה שנדרש מהרקדנים שלי".

     

    מבוכה משתלמת

     

    מרקם המשתתפים בשיעורים מגוון ומשתנה, והמסע שעובר כל אחד מהם שונה אף הוא. "כל השיעור הוא תהליך שמאפשר לי לעזוב את הלכלוך שאיתו אני מגיע ופשוט לצוף, להשתחרר, להיפתח ולפתח תנועה משלי", אומר דני מירב, מעצב גרפי בן 30 שמשתתף כשנה בסדנה. "בזכות השיעורים פתחתי קשב לגוף ולמדתי להרגיש כל תנועה קטנה בו, לזהות דפוסים שמלווים אותי כל החיים ולהתנתק מהם. השפה הזו החזירה לי במתנה את הגוף על מנת שאוכל לפתח אותו ועכשיו כשאני רוקד, אני מרגיש". מירב מדבר על הפחדים שליוו את ההתנסות ואומר: "שיא הפחד שלנו, בני האדם, הוא התחושה שאנחנו צריכים להיות אוהד נהרין – הכי מושלמים, הכי מדהימים – ובהתחלה באמת, בשיעורים שאוהד העביר, אני זוכר שפחדתי להסתכל לו בעיניים. לאורך השנה הבנתי שמה שהפחיד אותי, השם שלו ומה שהוא מייצג, זה בעצם ההיפוך המוחלט ממשמעות השפה עצמה שמציעה פשטות והיעדר שיפוטיות. אני חושב שמשפט המפתח בשפה הוא לתת לעצמך".

     

    גם אנה דוברז'ן, 56, מנהלת מחלקת יצוא מערכות בחברת "מוטורולה" במקצועה המשתתפת מזה 7 חודשים בסדנה מדברת על תחושות דומות. בניגוד למירב, שאינו מגיע מרקע תנועתי, דוברז'ן היתה בעברה רקדנית באופרה הישראלית. "נטשתי לפני הרבה מאד זמן את המחול המקצועי, אבל בעקבות מחלת הסרטן והשתלת מח עצם שעברתי, חיפשתי להגיע למצב של שלום עם הגוף ומצאתי את השפה של אוהד. בשום שלב של השיעור אתה לא נדרש ללכת בניגוד לגוף, מה שקיים בבלט הקונבנציונלי שדורש ריסון הגוף והתאמתו לתבניות. השפה הזו זורמת ומתאימה את עצמה אליך. היא החזירה לי את השלווה והשלמות הפנימית ודווקא כמי שיצאה ממחלה קשה והתמודדות עם בגידת הגוף וכאבים, אני חושבת שאת השפה הזו צריך להציע לאנשים שחוו טראומה גופנית. השפה הזו מתחילה מתנועה ונכנסת פנימה, היא מחזירה את ההרמוניה לתוך המערכת והיא בפירוש החזירה לי את החשק לחיות".

     

    דנה דורון, 22, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת ת"א מדגישה גם כן את האפשרויות שטומנת השפה מבחינות טיפוליות: "קשה לי להבין איך לא מיישמים את השיטה הזו בכל בתי הספר לרפואה, בבתי החולים ובהוספיסים. זו שיטה שמפרגנת לגוף ומכשירה אנשים לחיות עם הגוף שלהם בדרך של חיפוש יומיומי שאין לו גבולות. משום מה אנשים נוטים להיות נורא רציניים עם הגוף שלהם – לעשות דיאטות, להתלבש יפה – חלק מרגישים חובה להיות בשליטה חלק מכיוון שהם בכלל לא מכירים את האופציה של חיפוש מילון תנועות שונה. השפה הזו היא תרומה אדירה לביטחון העצמי, בזכותה אתה הופך למגלה עולמות. אני הפכתי מאדם לא רוקד לאדם רוקד".

     

    את אותו התהליך עברו גם הוריה של דנה, ליזי ודני דורון שבגיל 50, גילו את התנועה. "אחרי השיעור הראשון הרגשתי שאני רקדנית, ובעלי, איש עסקים מכור לעבודה אמר 'זזה לי אבן מהלב שלא נתנה לי לזוז כל השנים'. אחרי 45 דקות הוא ידע שזו שפה שממנה הוא יכול לרקוד", מספרת ליזי דורון סופרת במקצועה. "אני אישה של מילים, ובעבר הרגשתי שהתנועה היא משהו שחסום בשבילי. הרגשתי שהתנועה שלי מונוטנית שאני לא מחדשת בה לא יצירתית ולא שמחה. המפגש הזה הראה לי שיש עולם שלם של עוצמות רגשיות, עולם סדוקטיבי ובעיקר עולם של תקשורת שהיה בחזקת טאבו עבורי ופתאום נפתח. זה דורש אומץ וישנה מבוכה, אבל אני ממליצה להתגבר עליה. זו מבוכה משתלמת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ברוס לונג
    נהרין. להפעיל את החושים
    צילום: ברוס לונג
    צילום: לסלי ספינקס
    לתת לעצמך
    צילום: לסלי ספינקס
    הטבות למנויים
    מומלצים