שתף קטע נבחר

פרשת קו 300: התקדים לחנינה כללית לאנשי ביטחון

ההצעה לחנינה כללית של אנשי משטרה בעקבות דו"ח ועדת אור, נשענת על תקדים קו 300. מה בדיוק קרה בשנת 1986 - וכיצד זה הוביל להחלטה של בג"ץ, השנויה במחלוקת עד היום?

פרשת קו 300, שהסעירה את המדינה בשלהי שנות ה-80, היתה למעשה האירוע שבו נקבע תקדים של חנינה ללא משפט לאנשי מערכת הביטחון. תקדים זה איפשר למפכ"ל המשטרה הנוכחי, רב ניצב שלמה אהרונישקי, לבחון את הרעיון  להעניק חנינה לאנשי המשטרה שעלולים להיפגע מחקירת מח"ש שנפתחה בעקבות המלצות ועדת אור.

 

כמו בפרשה ההיא בשנת 1986, גם כאן הסוגייה המשפטית העקרונית היא - כיצד מתיישבת הענקת חנינה לאנשים שטרם הועמדו לדין, ואיזה טעם יש בהמשך החקירה כאשר הנחקרים כבר אוחזים מבעוד מועד בידיהם מסמך שייחלץ אותם מכל סנקציה משפטית אם יימצאו אשמים?

 

תחילת פרשת קו 300 בהשתלטות כוחות הביטחון על אוטובוס שחטפו מחבלים פלסטינים. בתום ההשתלטות העקובה מדם, הצליח צלם עיתון "חדשות", אלכס ליבק, לצלם את אחד המחבלים הפלסטינים כשהוא מובל על ידי אנשי השב"כ. אולם מאוחר יותר נטען כי האיש מת.

 

התהיות הקשות בעניין גורלו של המחבל הובילו לפתיחת חקירה, ממנה עלה כי אנשי השב"כ, ובהם אהוד יתום, כיום חבר כנסת, רוצצו את גולגלתו של המחבל והרגו אותו (יתום אף הודה בכך בפומבי בראיונות מאוחרים יותר). במקביל, נרקמה קנוניה להפליל בפרשה כולה את אלוף פיקוד המרכז דאז, יצחק מרדכי כ"מי שנתן את ההוראה".

 

אולם בתום בדיקה וחקירה ממושכת טוהר האלוף מרדכי לחלוטין מכל החשדות נגדו, והאצבע המאשימה הופנתה לעבר אנשי השב"כ, שבראשו עמד אז אברהם שלום. שורה ארוכה של בכירי שב"כ, ובהם שלום, יתום ויוסי גינוסר, ניצבו בפני אפשרות של כתבי אישום פליליים.

 

אז הציעו עורכי דינם של החשודים, ובהם יעקב נאמן ורם כספי, הצעה לפיה תינתן חנינה כללית על ידי נשיא המדינה לכל החשודים בפרשה. הדעות המשפטיות בנושא היו חלוקות: מספר גורמים, ביניהם עורכי דין, משפטנים מהאקדמיה, ראשי תנועת רצ וקרובי משפחות המחבלים עתרו לבג"ץ נגד מתן החנינות. בעתירות טענו הגורמים כי הענקת חנינה טרם הרשעה מנוגדת לחוק יסוד נשיא המדינה.

 

בהחלטת חבר השופטים, בראשות הנשיא דאז, מאיר שמגר, נקבע כי ניתן להעניק "חנינה מראש", אולם נקבעו סייגים דקדקנים ומחמירים. הנשיא שמגר כתב בהחלטתו: "רק נסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולה אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פיתרון סביר אחר - יכולות להצדיק התערבות מוקדמת כמתואר במהלך הרגיל של סדרי המשפט... "השימוש בסמכות החנינה לפני הרשעה אינו אלא אמצעי נדיר וקיצוני אשר הושאר בידי הנשיא כסמכות חוקתית שיורית בעלת אופי של שסתום ביטחון".

 

לדעתו של שמגר היתה שותפה השופטת מרים בן פורת. אולם נכתבה גם דעת מיעוט - שאותה חיבר השופט אהרון ברק, החבר השלישי בצוות השופטים.

 

השופט ברק, היום נשיא בית המשפט העליון, קבע כי אין מושג כזה כ"חנינה מראש" במערכת החוק, ולפיכך על כל נאשם לעבור הליך משפטי, שבסופו פסק דין - ורק לאחר מכן ניתן להכריע האם ייחון או לא.

 

בעקבות הכרעת בג"ץ, העניק נשיא המדינה, חיים הרצוג, בשנת 1987 חנינה לכל המעורבים, שלא כולם אגב, ששו לה. יוסי גינוסר למשל, התלבט ארוכות האם לחתום על הסכם החנינה, ושקל האם להישפט בפרשה. בסופו של דבר נכנע לדעת חבריו וחתם. בעקבות הפרשה עבר השב"כ טלטלה קשה, שכללה חילופי בכירים רבים. 


פורסם לראשונה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: סבסטיאן שיינר
נשיא בית המשפט לשעבר שמגר. רק בנסיבות קיצוניות
צילום: סבסטיאן שיינר
צילום: אתר הכנסת
אהוד יתום. רוצץ את גולגולת המחבל
צילום: אתר הכנסת
צילום: גלי תיבון
מרדכי. הופלל וטוהר
צילום: גלי תיבון
מומלצים