לונדון גאה להציג: הצגות לסתיו

למי שיש טענות על הבחירות הרפרטואריות של התיאטרון הישראלי, כדאי לבקר בבירת התיאטרון העולמי, לונדון, ולהיווכח שהתיאטרון האנגלי ממשיך להפיק בעיקר אוסף מהוקצע של מחזות מוזיקליים וקומדיות שנונות, ממש כמו אצלנו. מי שבכל זאת מחפש משהו קצת יותר רציני, יכול למצוא זאת בעיקר באחת ההפקות השקספיריות או בכמה דרמות מקוריות המסתתרות להן בין השלאגרים המוזיקליים של הווסט אנד.

מבחינת שקספיר, אין ספק שהשנה המחזות ההיסטוריים בולטים ומסמנים שיבה לתיאטרון בעל אמירות פוליטיות בצל המלחמה בעיראק. כך, הפקה צינית ואנטי-הרואית של "הנרי החמישי" בנשיונל ת'יאטר, בבימויו של המנהל החדש ניקולס הייטנר ("אמריקן ביוטי"), מציגה את האפוס הפטריוטי של שקספיר כסיפור על מלחמה מלוכלכת המנוצלת לצרכים פוליטיים, ומלך מתוחכם ורב קסם המשתמש בכשרונו הרטורי כדי לסחוף את העם לשדה. הקרב המדהים הוא שהטקסט השקספירי אכן מאפשר אינטרפרטציה חתרנית כזו, באותה מידה שהוא זרם עם האינטרפרטציות ההרואיות של העבר, כמו אלה של אוליביה ובראנה.

מי שמאמין שימיה של ממשלת בלייר ספורים בעקבות פרשת מותו של המדען דיוויד קלי, יכול לקבל לכך חיזוק בעונה המסקרנת של הצגות סביב הנושא של חילופי ממשל בתיאטרון הגלוב המשוחזר. מלבד הפקה מרשימה של הטרגדיה "ריצ'רד השני" בכיכובו של מרק ריילנס, אחד השחקנים השקספיריים הטובים של הדור האחרון, העונה כוללת גם גרסה נשית מיוחדת של "ריצ'רד השלישי" וגירסה הומוארוטית בוטה של "אדוארד השני" של מרלו, בן דורו של שקספיר. איפה המחזאי שיכתוב את הטרגדיה על "המלך טוני הראשון?".

אם התימה המרכזית של ההפקות השקספיריות העונה היא הדחת מלכים, הרי שבווסט אנד ישנה תחושה של נסיכים ששבים הביתה, ובעיקר של כוכבי תיאטרון ידועים, שערקו לכסף ולזוהר של אמריקה, וכעת חוזרים לבמה הלונדונית. כך בשני מחזות של איבסן המוצגים בו זמנית, "בראנד" הפיוטי והמוקדם ו"אלוף הבונים" המאוחר והיותר ריאליסטי, מלוהקים שחקנים שהם בעצם כוכבי סרטים, ראלף פיינס (כבראנד) ופטריק סטיוארט (כהלברד סולנס ב"אלוף הבונים"). סטיוארט אמנם מוכר לרוב הצופים כקפטן פיקארד הסמכותי והשארמנטי בסדרת הפולחן "מסע בין כוכבים - הדור הבא", אבל לפני הקריירה הטלוויזיונית נחשב לשחקן שקספירי מוכר. כעת ב"אלוף הבונים" הוא מוכיח שגם איבסן יכול לשמש במה מצוינת לשחקן רגיש ומגוון כמוהו. בתפקיד אדריכל מזדקן, שחש שהכשרונות הצעירים נושפים בעורפו, מצליח סטיוארט לבנות דמות מרתקת הנעה בין רגעים של גאווה ושחצנות לבין רגעי פגיעות וכאב עמוקים. אמנם הטקסט של איבסן נשמע קצת פלספני בתפיסה של היום, אך בזכותו של סטיוארט זוהי הפקה משכנעת של אחד המחזות האישיים ביותר של הגאון הנורווגי.

שב לבמה

עוד כוכב-על ששב לבמה הלונדונית בהפקה מרשימה הוא קנת בראנה, שמופיע בנשיונל ת'יאטר בפעם הראשונה מזה שנים לא באיזו קומדיה שקספירית, אלא דווקא ב"אדמונד", מחזה קצרצר ואכזרי של דיוויד מאמט האמריקני. גיבורו של מאמט הוא גבר במשבר קיומי המחפש להשתחרר מחייו הבורגניים המשעממים ומגלה שהדרך אל מימוש העצמי יכולה גם להוביל לתא עוד יותר קטן וצפוף - תא הכלא. מאמט כתב את המחזה לפני 20 שנה, אבל דווקא היום הוא נשמע רלוונטי יותר מתמיד, בשל התעסקותו הבוטה במיסחור המיניות ובפולחן המימוש העצמי.

בתכנייה יש ראיון עם שלושה מחזאים בריטים צעירים, המסבירים כיצד השפיע מאמט עמוקות על סגנון כתיבתם בשל יכולתו להציג דרמה אורבנית רצינית וכואבת בתמונות קצרות ומצחיקות, ובשפת רחוב פיוטית. בראנה מגלם את האנטי-גיבור המבולבל של מאמט בדיוק ריאליסטי ובעוצמה מרשימה, ללא שום ניסיון להעניק לו נופך רומנטי מיותר. ההפקה הדינמית של אדווארד הול משלבת בהצלחה יותר מ-20 דמויות משנה על במה מסתובבת כמעט ריקה, ויוצרת הצגה קצבית ומרתקת עם רגעים חריפים, שמשאירים הרבה רושם.

מי שמחפש דרמה אנגלית יותר אנינה ומנומסת יכול ללכת למחזה האינטימי של ניקולאס רייט, "וינסנט בבריקסטון", שחוזר לסוף המאה ה-19 ומשרטט מפת יחסים עדינה ומרומזת בין האמן בפוטנציה, וינסנט ואן גוך, לבין בעלת הבית האנגליה שלו, אורסולה לויאר, במחזה המבוסס על פרק נשכח בחייו של ואן גוך הצעיר. זה מסוג המחזות הפסיכולוגיסטיים המתבססים על יכולתם של השחקנים להקרין את מה שלא נאמר במילים. צוות נהדר של שחקני הנשיונל ת'יאטר בראשות קלייר היגינס המוכשרת והשחקן ההולנדי הצעיר יוכום תן-האף, מעניק ממשות לסיפור העדין - על התבגרותו הרגשית של האמן כתהליך של חניכה נשית ברזי האהבה והרגישות.

יצירה סוחפת

גם ההפקה החדשה של להקת Experience Shared ("חוויה משותפת"), אחת מלהקות התיאטרון הניסיוניות הוותיקות באנגליה, היא יצירה סוחפת ומרשימה העוסקת בהיווצרות האמן מתוך פצעי הביוגרפיה שלו. "בעקבות גברת רוצ'סטר" הוא השם שהעניקה פולי טיל לעיבוד שלה לסיפור חייה של ג'ין ריס, הסופרת האנגליה שנולדה באי דומיניקה באיים הקאריביים, והתפרסמה בעיקר בזכות ספרה "ים סרגאסו הרחב", שניסה להציג את הסיפור של ג'יין" אייר" מנקודת המבט ה"אחרת" של גברת רוצ'סטר הראשונה, המשוגעת, שהוחזקה בעליית הגג ברומן של שרלוט ברונטה. גם חייה של ריס, כך מתברר, היו מלאי תהפוכות והתמודדויות קשות עם עולם שלא ידע איך לקבל אישה עצמאית, ענייה אך בעלת אמביציות, שסירבה לשחק לפי כללי החברה המקובלים.

הדרמה של טיל אמנם סובלת מבעיות של הז'אנר הביוגרפי, הרבה דמויות משנה וקפיצות בעלילה, אך בבסיס זוהי הצגה אנושית וחזקה בזכות הביצוע הנהדר של הלהקה המיומנת, והשפה הבימתית המיוחדת, שמשלבת עבודת גוף וטקסט עם הרבה אווירה תיאטרלית. הבימוי היצירתי מדגיש את ההזדהות העמוקה שבין ריס לבין דמות המשוגעת, שייצגה עבורה את הקול המושתק של האישה החושנית, הזועמת והבלתי מרוסנת. זו בהחלט מאותן הצגות המשכנעות אותך שיש קסם אמיתי לתיאטרון האנגלי, ששווה בשבילו לעלות לרגל ללונדון.