מפגש בינלאומי בפארק

זהו זה. נשברנו מהגשם. קניתי כרטיסי טיסה ללוס-אנג'לס.

בשכונה שבה גרה אמא שלי יש פארק קטן. ילדיי משחקים יחפים בחול. צריך להשגיח עליהם, כי כאן לא הודו. כאן הילדים לא בטוחים לרגע וקורים להם דברים איומים ואסור להסיר מהם אף פעם את העיניים (ואחר כך, באותו טון: "מה פתאום הודו? מה, את לא מפחדת לגדל שם ילדים?")

אתמול היתה שם עוד חבורה של ילדים יחפים (אסור לשחק יחפים בפארק ב-L.A), ששיחקו בחופשיות, בשמחת חיים. חיפשתי בעיניים את אמא שלה ומצאתי: צעירה יפה בלבוש מאוד צנוע ובכיסוי ראש.

"סאלאם עלייכום", בירכתי אותה. בהודו מברכים את ההינדואים ב"נמסטה", ואת המוסלמים, שאפשר לזהות לפי הלבוש, מברכים ב"סאלאם עלייכום", מה שתמיד מזכה בברכת "ועלייכום סאלאם" לבבית.

"את מוסלמית?" שאלה האישה, וחשבתי שאם היא לא מוסלמית הודית, אולי היא פאקיסטנית. "לא, אני ישראלית", עניתי לה בשובבות שתמיד מתלווה לי למפגש עם המוסלמים בהודו (הישראלים מסתדרים מצוין עם המוסלמים בהודו, ובדרך כלל יוצרים איתם קשרים קרובים יותר מאשר עם ההינדים). כבר פגשתי בלוס-אנג'לס הרבה הינדים מהודו, אבל זו לי המוסלמית ההודית הראשונה פה.

"אני מפלסטין", היא מפתיעה. "אהלן וסהלן" אני מעלה ברכה מן האוב, והיא צוחקת. התחלה טובה.

"למה עברת להודו אם יכולת להישאר באמריקה?" היא תוהה, אחרי שסיפרתי שעברתי מישראל להודו.

"אני אוהבת את השלווה בהודו ואת תחושת הביטחון שלא היתה לי בארץ ולא פה".

שמה סוהא. היא מסתכלת סביב, על השדרות הרחבות והנקיות, המדרכות הטובלות בדשא, הפארק המסודר והנקי עם הנדנדות הצבעוניות. "בגלל זה אני לא יכולה לחזור הביתה", היא אומרת, ומספרת לי על חייה בעזה, על היריות באמצע הלילה, החיפושים, על אחיה שנפגע קשה בעמוד השדרה מכדור תועה, על כך שהיא ומשפחתה הגיעו לעוני קשה, כי בעלה לא מצא עבודה אחרי שלא יכול היה להמשיך להגיע לתל-אביב.

בעוד אנו משוחחות, מגיע פתאום איש מתולתל ונאה, לבוש מדים כחולים של חברת 'בוב, תיקון מזגנים ומקררים'. בידיו הוא מחזיק קופסה גדולה של 'פיצה האט' ומניח אותה על השולחן בינינו.

"נעים מאוד, אני שמח להכיר אותך", הוא אומר בעברית, במבטא חצי-פלסטייני חצי-אמריקני. שמו ג'מאל. הוא מספר לי ששנים חי ביפו ועבד בתל-אביב. "היינו אז כמו אחים", הוא אומר, "ותראי מה קרה. כולם השתגעו".

סוהא ממלמלת בערבית משהו על שרון, על אי כיבוד הפסקות אש. ג'מאל עונה לה שלא תשכח לתת פיצה גם לילדים שלי. הוא מתנצל וממהר בחזרה לעבודה, למרות שכבר מחשיך.

סוהא ממשיכה לנדנד את התינוקת, שמנמנה ובריאה. מונה בת השבע מטפסת במומחיות על מתקן כושר. הבנים שלי ושלה, ברגע של חוסר תשומת-לב מצדנו, נעלמו. חיפוש מהיר ומודאג במקצת מוצא אותם על הגבעה לצד הפארק, משחקים בהתלהבות בשוטרים וגנבים. "מי מכם השוטרים? מי הגנבים?" אנחנו שואלות. "לפעמים ככה, לפעמים ככה" עונים הילדים, ובאים בריצה לחסל פיצה אמריקנית עצומת ממדים.