חיים חדשים ברבדים

את הבעיה הדמוגרפית של הזדקנות האוכלוסייה והעדר כוחות צעירים ורעננים שיבטיחו את עתיד המקום וימלאו את בתי הילדים – מנסות לפתור השכונות הקהילתיות שמוקמות בשולי הקיבוצים. בין הקיבוץ לשכונה, נוצרים גם "מודלים" חדשים – כמו זה של קבוצת "שבע", שלפני חודשיים קבעה את ביתה בקיבוץ רבדים.

עשרת חברי הקבוצה הם, למעשה, "משפחה מורחבת" – הכוללת את ליבי רם (52), מייסדת "שבע", המרכז לאמנות הריפוי ביפו תל-אביב; את אחותה ובעלה; אחותו של הבעל, בעלה, וילדי המשפחות. בעתיד, כך הם מקווים, יצטרפו "חברים-מטפלים" נוספים שיראו ב"קומונה המודרנית" דרך חיים בריאה ונכונה יותר.

למרות ההצלחה הכלכלית של המרכז התל אביבי, שממשיך לפעול על ידי בוגרי הקורסים האלטרנטיביים, דבקים ליבי, דובי גניש ושאר החברים בעקרונות הקיבוץ טרם הפרטתו: קופה משותפת, תפקיד ציבורי לכל אחד מהשותפים, בנייה עצמית, חינוך בשיטה חדשנית ומרכז לימודי-טיפולי.

חברי "שבע" משלמים שכר דירה חודשי על הקרקע שהקצה להם רבדים, והם מתגוררים בבתים מוכנים מבנייה קלה אותם רכשו במשותף. במו ידיהם הפכו גן ילדים ישן למרכז חווייתי שישמש לטיפולים אלטרנטיביים ולסדנאות, עם דגש על פעילות מתמשכת ו"חינוך ברוח אחרת" שיועבר לגננות, למורים, ולעובדי הוראה.

לפני שקבעו את מושבם ברבדים, בדקו אנשי "שבע" קיבוצים אחדים, אליהם הופנו על-ידי אגף המשימות של התנועה. בתחילה ביקשו לחיות ולעבוד בסביבה של מים, טבע ירוק, הרים, לשם כך ביקרו בקיבוצים שונים בגליל. אחר כך הבינו שהנוף האנושי חשוב יותר מהפיזי. "חברי רבדים העניקו לנו את החיבוק החם ביותר", אומרת ליבי רם. "מאד חשוב היה לנו למצוא קיבוץ קיים, עם ראש פתוח, שיברך על המגמה שלנו להקים בית ספר אלטרנטיבי ויהיה מחובר לדברים לא שגרתיים. אנחנו מאמינים בעקרונות של אחריות אישית ובחירה, הבנת טבע האדם מתוך עולם הרוח, פתיחת דלתות להתנסויות חדשות. גם אם היו השגות מסוימות כתוצאה מאי הבנת התהליכים, זה בא ממקום טוב ולא קנטרני. אנחנו רק בתחילת הדרך כאן, יש עוד עבודה רבה לעשות, אבל לא מן הנמנע שנהפוך בעתיד לחברים מהמניין".

דובי גניש מסביר את השיקול הכלכלי-חברתי: "לקיבוץ קשיים בתזרים המזומנים, והוא משווע לדם חדש כי חסר לו הון אנושי. היזמות החדשה שלנו מנצלת, מחד, את משאבי הקיבוץ תוך שיתוף פעולה הדוק עם הממסד הקיבוצי, ומאידך – מפיחה חיים במקום. אנחנו מעוררים כאן התיישבות צעירה. המוטו של הקבוצה הוא לעשות רק את מה שאוהבים".

ניתאי קרן, רכז המחלקה להתחדשות בתנועה ומזכיר רבדים: "מיד עם תחילת הקשר בין הקיבוץ לקבוצה, היתה כימיה. החלטנו להקצות להם שתי משבצות קרקע, בשולי הקיבוץ, ואיפשרנו להם להביא את בתיהם המוכנים. נציגי הקבוצה הגיעו לאסיפה, הגיעו גם חברים לא מעטים, ושם הם פרשו את משנתם. גם הצוות המלווה מטעם הקיבוץ וגם הוותיקים מאד התרשמו.

"בשוליים עלו תהיות אחדות של 'נשמות טובות': האם הקיבוץ הקצה להם משבצות שאמורות בעתיד להיות רשומות על שמות חברים? האם פיתוח הנוי על ידם מקבע את עובדת היותם 'בעלי הבית'? אפילו גן הילדים, אותו הפכו למרכז טיפולים, זכה לתגובה על 'השתלטות עויינת'. לכל אלה הסברנו שההתקשרות נעשית על בסיס עסקי, ואמרנו שאם נפתח בהליך שיוך דירות, הם יוכלו להפנות בקשה להתקבל לחברות. קבלת הקבוצה מהווה עוד נדבך בתהליך גדול יורת של קליטה וצמחיה. במקביל אל עזרנו את נושא קליטת הבנים והקמת שכונה".

יואל מרשק מטפל באחרונה בשלוש קבוצות נוספות שמחפשות קיבוץ להתיישב בו. "פתחתי בפניהם את מפת הקיבוצים, וכך יגיעו בקרוב – אל מלכיה, לוטן, אפיק – צעירים שלא מבקשים להתעשר תוך ניצול נדל"ן זול, אלא דבקים ברמה כלשהי של שיתוף ובמעורבות איכפתית ואיכותית".

ארנה כבירי, מנהלת הקהילה במלכיה, עדיין לא רואה סימנים בשטח למתיישבים החדשים: "ועדת הקליטה של המועצה האזורית סיירה במלכיה, כמו גם ביישובים נוספים באזור, ודובר על הבאת קבוצה לדירות הפנויות, אולם מאז לא חזרו אלי. אשמח מאד לכל קבוצה אקולוגית שתרצה לבוא ולהתיישב כאן".