מתי בפעם האחרונה..?
רות גולן, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, משיבה על סדרת שאלות של "מתי בפעם האחרונה...?", לרגל צאתו לאור של ספר שיריה החדש, "שיטפון"
מתי בפעם האחרונה ציטטת זיכרון ילדות בשיר שלך?
השיר 'דיוק' שפותח את הספר החדש הוא ממש זיכרון ילדות על עוזרת בית ומטפלת בשם ציונה, שהיתה לנו כשהייתי ילדה, שהיתה מקור חום מאוד גדול בחיים שלי. גדלתי בבית צפוני אשכנזי, והם היו משפחה תימנייה חמה כזאת. כל פעם שההורים שלנו היו נוסעים לחוץ לארץ הייתי גרה אצלה, ובשיר אני כותבת על העוגה והסומסום שהיא היתה מכינה. באמת, הבעל שהתחתנתי אתו אחרי שנים היה תימני. שיר אחר מדבר על זה שכל קיץ מגיל ארבע היו שמים אותי לבד על אוטובוס והייתי נוסעת לסבא ולסבתא שלי בטבריה. בלילות הם היו הולכים לשחק קלפים ומשאירים אותי בבית לבד. פעם, בגיל חמש, התעוררתי והם לא היו. בכיתי, בכיתי, ואז יצאתי לחפש אותם בחוצות טבריה. מצאתי אותם יושבים על איזה מרפסת.
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה מקצועית אמיצה?
כמעט יום יום אני צריכה לקבל החלטות שקשורות בפציינטים. כשבן אדם נכנס לדיכאון מאוד קשה ומאיים בהתאבדות, מה אני עושה? האם אני ממשיכה לעבוד אתו או קוראת לפסיכיאטר המחוזי ומאשפזת אותו? אלה החלטות שלפעמים יש להם משמעות של חיים ומוות. היו מקרים שבחרתי לאשפז או להמליץ על אשפוז. זה לא קרה הרבה, ותמיד הצטערתי אחר כך, הרגשתי שזה היה סוג של ויתור על הטיפול. ההחלטה האמיצה היא להמשיך ולסמוך על הקשר ולסמוך על הבן אדם, ללכת על הקצה.
...סירבת לקבל מישהו לטיפול?
זה לא קרה. זרקתי מישהו מטיפול בגלל גזענות שלו, ואני חושבת שלא הייתי מסוגלת לטפל באנשים מאוד ימניים, פאנטיים.
...נכווית מחשיפה תקשורתית?
לא מזמן, בעקבות הסרט התיעודי על אחותי נעמי ועל אבא שלי. כל החיים מזכירים לי שאני הבת של אבא שלי. היתה תקופה שזה הביך אותי והייתי מסתירה את זה. כי הוא אדם נורא דומיננטי וסוחף. ורציתי לבנות את הזהות שלי. היום אני מוטרדת מהחשיפה בתקשורת. היה לי קשה עם הסרט. לא הלכתי לראות אותו בפומבי, קיבלתי קלטת הביתה. בעייני היה בו סוג של ניצול הבעיות שלה. בשבילה זאת היתה תרפיה, אבל זה לא בדיוק התחשב באנשים אחרים, והתמונה שהתקבלה שם נראתה לי חד צדדית. בעיקר חשבתי שהגיע הזמן שבן אדם בגיל של אחותי ייפרד מהוריו וייצא לדרך עצמאית. הרגשתי שהסרט חושף גם אותי, מפני שאני חלק מהמשפחה. אני חוויתי את הדברים אחרת, אבל היא בן אדם אחר ואני בן אדם אחר. לי יש את הדרך שלי, והיא לא כל כך מצאה את הדרך שלה.
...אמרו לך שאת סובלת מתסביך אדיפוס?
לא צריך להגיד לי, אני יודעת. זה אוניברסלי.
...הלכת לטיפול?
בינואר 2003. אז סיימתי לנצח עשרות שנות טיפול. הרבה פעמים אתה מסיים טיפול ואומר לעצמך, טוב, אני אעשה הפסקה, ואם יהיו לי עוד בעיות אני אחזור. פה באמת היתה החלטה בלב שלם שזהו זה.
...גילית על עצמך משהו חדש?
בפברואר 2000, בהודו, כשעברתי את הסדנה הראשונה אצל אנדרו כהן. כל החיים חשבתי שחרדת הנטישה היא אבן יסוד שמניעה אותי, שאני אף פעם לא אחיה בלעדיה. חרדת נטישה זה משהו שחווים בילדות מאוד מוקדמת, ולמרות שהיא שייכת לעבר, המשכתי לשאת אותה על הגב כמו משקולות. זה הכתיב לי הרבה מהדברים שעשיתי בחיים, אפילו החלטות גורליות כמו חתונה; כן להישאר ביחד, לא להישאר. ופתאום, תוך שלוש שניות, הבנתי שאני לא חייבת להמשיך, ועשרה טון הוסרו לי מהגב, פשוט נעלמו ולא חזרו.
...היתה לך שכחה 'פרודיאנית'?
בגיל 24, בזמן שהייתי בטיול בדרום אמריקה, חברה קרובה שלי נהרגה. ההורים שלי הסתירו את זה ממני 'כדי לא לקלקל לי את הטיול', וביקשו גם מהחברים שלי לא לכתוב לי על כך. שלושה חודשים לא ידעתי, ואז נודע לי במקרה, בפאב בגוואטמלה, וחזרתי מיד לארץ. באתי בטענות לחברים שלי, ש'מילא ההורים, אבל איך אף אחד מכם לא כתב לי'. ואז חברה אחת אמרה, 'אני כן כתבתי לך', ועניתי לה שלא קיבלתי את המכתב. עברו אולי עשר שנים, נפרדתי מבעלי, עזבתי את הבית, עשיתי סדר במכתבים ומצאתי איגרת אוויר שלא נפתחה. זה היה אותו מכתב. האם זו שכחה פרוידיאנית? שכחתי לקחת את המכתב או לפתוח אותו, כי ידעתי מה יש בתוכו? לא יודעת. אין לי הסבר לזה.
...המלצת למטופל לקחת כדורים?
אני לא שולחת אף אחד לקחת כדורים אלא אם מישהו מאוד רוצה, ואז אני לא מתנגדת. השאלה מה אתה באמת רוצה; להפחית את הסבל שלך, רק כדי שתוכל להמשיך לעשות את כל הטעויות שעשית קודם ולא לשנות שום דבר – אז כדורים זה הדבר הי מהיר והכי יעיל. אבל אם אתה רוצה להיכנס לעומק ולמצוא משמעות בחיים, עוד לא הכרתי כדור שעושה את זה. אני לא פוסלת תרופות באופן גורף, אבל חלוקת התרופות הפכה להיות מגיפה, כמו שהדיכאון הפך למגיפה. מהבחינה הזו, הפסיכואנליזה לא מתאימה לחוקי השוק של היום, היעילות הזאת – להשיג את התוצאה הכי חזקה בזמן הכי קצר, בהוצאה הכספית הכי נמוכה. הפסיכואנליזה היא לא תחום כל כך יעיל.
...נאלצת להכיר באמת כואבת?
כשעמדתי לסיים את הספר 'אהבת הפסיכואנליזה', לקחתי את כל החומר ונסעתי למנזר, לעבוד שם על העריכה הסופית. היתה לי שם חוויה, כמו שתמיד יש לי במקומות כאלה של התנתקות ומלאות ואושר, והטבע נפלא ואני רגועה והגעתי להארה. ביום הרביעי נכנסתי לאוטו לבקר את הבן שלי בצבא. חמש דקות אחרי שיצאתי היה לי טלפון מעצבן מהמשפחה, שאמרו לי שהם מתעכבים ומאחרים. המשפחה זה המקום שהכי מושך אותך למטה, וישר נעלמה לי כל תחושת ההתעלות, והגבתי מהמקום הרגיל של לכעוס ולהתעצבן. בגלל שהייתי מודעת לסיטואציה, אז במקביל התחלתי לצחוק על עצמי שחשבתי שאני כזאת מתקדמת וחופשייה, וכמה בעצם אני מותנית. זה השאיר אותי יותר ענווה.
...איבדת שליטה?
אתמול בערב, כעסתי על הבן שלי. הוא יודע לדרוך לי בדיוק על המקומות הנכונים. בעיניי, איבוד שליטה במובן שמקובל היום, ש'אני עושה מה שבא לי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות', הוא דבר רע, כי אתה הופך להיות עבד לתשוקות ולפחדים שלך. זה לא חופש אמיתי. אני מאוד משתדלת לעשות מה שנכון לי ולא מה שבא לי.
...למדת ביטוי חדש בעברית?
פציינט שלי כתב לי לאחרונה מילון סלנג, כי אני רוצה להיות מעודכנת. למשל, היום יש התפתחות של המושג 'נכנס לסרטים', שזה 'אוכל סרטים': 1. רואה את המציאות בצורה שלילית. 2. עישן או לקח טריפ וכתוצאה מכך נתקף פראנויות.
...היית מאושרת?
היום בבוקר. כל בוקר אני עושה מדיטציה ומתחברת למקום הזה, שבו אני לא רוצה כלום ולא צריכה כלום ושום דבר לא חסר לי – זה בעצם אושר. זה הדבר הכי פשוט והכי מורכב בעולם. כי אם אתה מנסה להחזיק את האושר הזה, שלא ילך ממך, הוא הופך להיות עוד משהו צרכני.
גולן, פסיכואנליטיקאית ומשוררת. בת 50, נולדה וגדלה בתל אביב, בתו של הקולנוען מנחם גולן. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, התמחתה בפסיכואנליזה לאקאניינית ועובדת כפסיכותרפיסטית. הוציאה עד היום שלושה ספרי שירה ואסופת מאמרים בשם 'אהבת הפסיכואנליזה' בהוצאת 'רסלינג'.
בימים אלה יוצא לאור 'שיטפון', ספר שירים בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. לפני כשנתיים וחצי החלה ללמוד אצל המורה הרוחני אנדרו כהן. גרושה ואם לשירלי (25), אורן (22) וניר (16). גרה ביפו.
