שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספר האלף-בית / דן צלקה
    "ספר האלף-בית", שרואה אור בימים אלה (הוצאת "חרגול"), הוא לקסיקון אישי של דן צלקה שערכיו הם אירועים ודמויות מחיי הסופר. להלן קטע מתוכו

     

    קארקטר אֶה אנקדוט

     

    המוראליסטים הצרפתים היו בוודאי רושמים על פתקים את האנקדוטות, קוי האופי והמכתמים המכונפים שכינסו אחר-כך בספרים. הייתי רוצה לראות את הפתקים של לָה בּרוּיֶיר ושל שאמְפוֹר.

     

    מעולם לא רשמתי שום דבר אוטוביוגרפי, פרט לכמה משפטים בנסיעות, ולרעיונות לכתיבה שנולדו במהלך טיולים – מאלה שיש להם נטייה להישכח כשמתחלף משהו באוויר, באור או באווירה. עכשיו, כשאני כותב את האלף-בית, אני מצטער שלא רשמתי דבר.

     

    אני מתיישב על ספסל ליד הירקון. הנחל נראה רדוד למדי, הגדות מטופחות. האם אצליח לרשום כמה קטעים הדומים לאלה של המוראליסטים? על ספרות, פוליטיקה, סגנון, מין?

     

    ומה מידת אמיתותם? אין לי מושג. מיד ראשונה? שנייה?

     

    הנשיא עזר וייצמן בלווייתו של מלך בלגיה, אומר לראש שיירת האופנועים: אתם עושים יותר מדי טורים. (סיפור בבריכת גורדון, מפי טייס.)

     

    לפעמים, בגן-חיות או ברחוב, אני נתקל במבטו של בעל-חיים, מבט שיש לו איזו משמעות, איזה מסר. האם אני מתחיל להשתגע? הנה עוד חתול, כלב... אשרי, המבטים שלהם רגילים. והנה סוס של אלטע זאכען.

     

    מבט מוזר קצת. הייתכן?

     

    הקריאה של העגלון ברמקול: אל תיזחן! אל תיזחן!

     

    לא, לא, הכל בסדר. אני זוכר את המבט הזה, מבט סוסי. זבובים, משהו דלוק מסביב לעין, לנחיר. זה רגיל. מבט רגיל. לא אתבלבל עוד ממבטי חיות.

     

    לא, לא איזחן!

     

    אחרי שפירסמתי ב'ציור ופיסול' ריאיון עם רוּדי לֶהמָן, באתי אליו הביתה עם כמה עותקים של כתב-העת. רודי זעם על משהו, אבל אשתו הרגיעה אותו באומרה כמה יפה בחרתי את התצלומים, וכמה מעניינים דבריו. רודי המשיך לנהום, אבל התרצה. הוא שב והביט בדפי המגזין.

     

    מעניין? מה מעניין כאן? מילמל, אבל היה מרוצה.

     

    ישבנו ליד החלון, ועל האדן הארוך והרחב עמדו כעשרה פסלונים. אחד מהם, דמות ציפור, היה נפלא. ממש לא יכולתי להתיק ממנו את מבטי. רודי, שאשתו ודאי רמזה לו משהו, אמר: קח! קח!

     

    לא נהגתי לקחת מתנות מציירים, בהיותי אדם בעל עקרונות, אבל יש גבול למידות הנעלות; הציפור היתה יפה מדי. הושטתי את ידי והרמתי את הפסלון. הוא היה קל, כמו עשוי עיסת נייר. אכזבה הצטיירה על פני, כי רודי שאל: מה קרה?

     

    זה קל כמו נוצה, עניתי.

     

    עשוי אֶפּוֹקסיד, אמרה אשתו.

     

    פסל כל-כך קל?

     

    אני אכניס לו עופרת בפנים, אמר רודי בזעם.

     

    מ. ב. מעלה זכרונות על יגאל ידין: נאה, קול נהדר, טוב יותר מקולו של אחיו השחקן. אבל הקרחת הפריעה לו, ובייחוד אצבעותיו הקטנות, שנראו קצוצות. הוא גם היה מכרסם את ציפורניו. והיה עיוור צבעים – בשביל ארכיאולוג כמוהו זה היה מביך.

     

    לאוניברסיטת בר-אילן, לשמוע הרצאה של ברוך קורצווייל. הוא שהזמין כמה מאיתנו.

     

    אחד המוזמנים (בהיסח הדעת): חייבים לחבוש כאן כיפה?

     

    קורצווייל (מסיר את כיפתו, משליך אותה לדשא ודורך עליה כמה פעמים): זה מה שאני חושב על סמכויות האוניברסיטה!

     

    למסיבת הנישואים של נורית ותומס הגיע נ. אחרי שתייה של שעה וחצי בפאב שהיו בו מאות סוגי ויסקי, רובם לא מבוקבקים. ידידו הסקוטי (לאומן סקוטי
    לפי סגנונו האנטי-אנגלי, רב-המדון) הסיע אותו במכונית המורגן האלגנטית שלו לביתו של המחזאי ארנולד וֶסקֶר, שם התקיימה המסיבה. הרבה מחבריו וחברותיו הצ'כים של תומס הגיעו למסיבה. אשתו של נ. עזרה לנורית להכין כריכים. מישהו נתן לו גביע עצום של פונץ', ואחרי כל הוויסקי ששתה בפאב, חיפש נ. מקום להתיישב. הספות והכורסאות היו תפוסות והוא נחת על שטיח עבה ליד כר-עור גדול שעליו ישבה צעירה יפת רגליים ששמה היה בּוֹזֶ'נָה. היא משכה את החצאית, שעל שוליה התיישב. מתחת לחצאית היתה בוז'נה עירומה לגמרי. נ. נגע בפליאה בקצה בטנה. "את משוגעת, בוז'נה?" מילמל. "לא תמיד," ענתה בנימה עצובה ומסתורית.

     

    אברהם יבין פירסם תרגומים של אריה זקס לשירים אנגליים עתיקים. מתחת לאחד השירים היה סימן-שאלה במקום תאריך הלידה של המשורר. סימן-שאלה, מקף, שנת מותו.

     

    למה לא כתוב תאריך הלידה? שאל גרשום שוקן את יבין בטלפון.

     

    תאריך לידתו לא ידוע.

     

    בשביל זה יש אנציקלופדיות, גער בו שוקן.

     

    בכנס ספרותי נואם מאיר שטרנברג. הוא מדבר על החוקר הצרפתי אֶטיֶין סוֹריוֹ וכל הזמן אומר: היא... היא טוענת, היא סבורה. יהושע ישועה כותב לו פתק: מאיר, אטיין זה שם של גבר. למדתי אצל סוריו בשנת 54'. איש עם ראש גדול של אריה, על קביים. אני זוכר אותו היטב. שטרנברג, שלא מוכן להודות בטעותו, שולח פתק בחזרה: גם אני חשבתי שהוא גבר, עד שהתברר לי שזאת אשה!

     

    שביתה כללית איומה. כתבות טלוויזיה על זקנים מוזנחים הגוססים במחלקות סיעודיות, גלי אשפה ברחובות. הלכתי לבית-קפה להגיה סיפור שלי, ופגשתי את תומרקין עם תיק גדול בידו.

     

    אמנים לא שובתים, מה? אמרתי בחיוך.

     

    גם משוגעים לא, ענה כהרף עין.

     

    פעם כתבתי על היום שבו הפסקתי לקרוא פילוסופיה. היום שבו הפסקתי להשתתף במפגשים יהודו-ערביים היה דומה בסתמיותו. מתי פלד ניהל דיון בבית הגפן, שיער השיבה שלו איתן, תווי פניו מעוצבים. משוררת ערבייה קראה שיר מלא פאתוס, שבו הביעה רצון עז לתלות יהודים על עצי זית. הצטודדתי עם סופר ומו"ל ערבי.

     

    מה אתה מדבר איתו? הוא משתף פעולה, אמר לי אחד הסופרים העבריים.

     

    אתה מתכוון שעלי לדבר רק עם בחורות שרוצות לתלות אותי על עץ זית ולא עם אדם כלבבי?

     

    בדיוק, השיב הסופר העברי. מעניין אותי אם היא מגלחת את השיער שלה.

     

    זה לא מוצא חן בעיני.

     

    זה לא אמור למצוא חן בעיניך, ענה בלעג.

     

    נפרדתי ממישל חדד (שהוצג כמי שקיבל חינוך מנדטורי) ותחת עינו מלאת התמיהה של מתי פלד יצאתי למזנון. החומוס לא היה טוב, הבירה לא ממש קרה. הרגשתי רע מאוד. סיימתי לשתות את הבירה ויצאתי לאבק החיפאי.

     

    איזו הקלה! צעדי נשאו אותי ממש עד לתחנה המרכזית. אני חופשי! חופשי! אבל האדם אינו מכיר את עצמו כפי שהיה רוצה לחשוב. מול התחנה הרגשתי לחץ בחזה. נתקפתי ייסורי מצפון מרים, תחושה של חרדה, אכזבה וריק. איך איכנס לאוטובוס סגור ואסע זמן רב כל-כך לתל-אביב? לו רק יכולתי ללכת ברגל, לפחות עשרה או חמישה-עשר קילומטר! אבל לא ידעתי איך לצאת מחיפה שלא בשולי הכביש הראשי. עמדתי זמן רב. אנשים הביטו בי בתמיהה. אני מניח שנראיתי מוזר למדי. לבסוף קניתי בוטנים ושוקולד אגוזים ונכנסתי לאוטובוס.

     

    זמן רב עבר עד שנרגעתי, לועס את הבוטנים והשוקולד.

     

    דירה תל-אביבית. מקרר חדיש עם מיתקן חיצוני שנמזג ממנו משקה. אנשי רוח. יגאל אלון, חולה. חייו אוזלים. מחזיק את כוס הוויסקי שלו עטופה בשלוש מפיות מקופלות. הוא מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה. סיכויים לעלייה, התבוללות בגלויות השונות, מצב הביטחון, מצב המשק. רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת – מתבדות.

     

    אוּנגַרֶטי בא לביקור. קשה לומר שזכה בסוּמָה-קוּם-לַאוּדֶה על מאבקו בפאשיזם. הביקור בארץ היהודים לא יזיק לסיכוייו לפרס נובל. אונגרטי דומה לאשה זקנה מאוד, חכמה מאוד ורדומה מאוד. ראשו על השולחן, שערו כענפי אלון בכות עתיק, עיניו עצומות. אולם אגודת הסופרים מלא. בשם סופרי ישראל פותח מיכלי בנאום ברכה בצרפתית.

     

    "איתנו," הוא אומר, "נמצא הערב אדם דגול, משורר מהולל, אחד מגדולי המשוררים של איטליה ואירופה והעולם כולו..." חור בזיכרון? אמנזיה רגעית? מיכלי מחוויר. הראש המונח על השולחן נע, העיניים נפקחות וקרן-אור חדה ושחורה נשלחת אל הנואם. מיכלי מביט בניירותיו: "ג'וזפה אונגרטי!"

     

    יש לפעמים הגדרות מדהימות בדיוקן. שנאת חינם, מונח שהומצא על-ידי חכמי בבל, מאפיין צביון של תכונה זו בעמנו, שנקראה אצל היוונים שנאה לא-מוצדקת. הרומאים הכירו את השנאה הזאת של היוונים, הנולדת ממאבק על תהילה, וקראו לה החולשה היוונית. ובאיזו חברה, באיזה זמן אין היא קיימת? אבל המונח שנאת חינם שיפד את נחש הצפע הזה בחניתה המכונפת של העברית.

     

    אני עומד להיפגש עם רוברט לוֹאֶל שאת שירתו אני מעריץ. אני מחפש שעות, ומוצא טבעת בדואית נהדרת.

     

    איך ידעת שאני אוהב טבעות? שואל לואל בחיוך.

     

    אני נבוך. לא ידעתי שלואל אוהב טבעות.

     

    אני מדבר ברדיו ואומר, נניח: העלה הוא ירוק. צלצול מאוחר בלילה: זה הסופר דן...? רציתי להגיד לך ששמעתי אותך ברדיו. אמרת שהעלה הוא אדום, ואמרת זאת במבטא בולגרי כל-כך מתוק! הצלת את חיי. רציתי להתאבד הלילה.

     

    אנגלייה כותבת לי שהיא נעשתה נוצרייה חדשה. היא נצטוותה לקרוא רומן שכתבתי, ספר על המכבים! לשווא ניסיתי לשכנע אותה בעדינות שאין דבר ברומן שיכול להצדיק צו שכזה, שהספר הוא על מתאגרפים, על מכבייה ולא על מכבים, שהוא מתורגם לא טוב ומודפס במכונת כתיבה, שהוא דהוי... היא מצלצלת כמה פעמים. שלחתי את הספר. משפט תודה קצר.

     

    דן צלקה נולד בשנת 1936 בוורשה. במלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לברית-המועצות, גורש איתה לסיביר ועבר אחר-כך לקזחסטאן. בגיל עשר חזר לפולין וגר בעיר ורוצלב. למד מדעי-הרוח באוניברסיטה של העיר, ובשנת 1957 עלה לארץ.

     

    זכה בפרס ברנר (1976), בפרס היצירה (1972, 1991, 1997), בפרס אלתרמן עבור הרומן 'אלף לבבות' (1992), בפרס אקו"ם עבור 'עננים' ו'דפים מהודקים באטב' כספרי הפרוזה הטובים של שנת 1994, ובפרס אקו"ם על מפעל חיים (2000).

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים