עם הרגליים בקרקע והראש בעננים
אלבום הבכורה של לירן נדל "ועכשיו" מסמן אותו כאחד הכשרונות הבולטים של המוזיקה העברית. אז איך זה כשחלום מתגשם? "אני עדיין אותו לירן", הוא אומר
ללירן נדל היה ברור כבר מגיל צעיר שמוזיקה היא לא תחביב זמני. הוא גדל בפתח תקווה, בילה את מרבית מזמנו בנגינה ושירה במקלטים מוזיקליים, עד שהצטרף ללהקת הנוער "להקת פיקוד מלאבס". אחרי סיבוב הופעות באירופה ובברזיל נדל חזר לארץ עם מסקנה ברורה ומיידית - הרומן שלו עם מערכת החינוך הפורמלית לא יחזיק מעמד.
"לא הצלחתי למצוא את עצמי במסגרת הרגילה", הוא אומר, "הבהרתי לאמא שלי שאני ומתמטיקה לא מסתדרים ביחד ועדיף שאשקיע את כל המרץ שלי בתווים ובנגינה". נדל אזר אומץ ובגיל 17, נרשם ללימודים ב"רימון" שם פגש נער נוסף שחיבתו לניפוץ מסגרות וחוקים כבר הרקיעה לשחקים. "אביב גפן ואני היינו השניים היחידים שלמדו מוזיקה לפני הגיוס לצבא, בזמן שכולם בילו עם הבגרויות באותה התקופה", הוא נזכר.
למזלו של נדל, הצבא איתר את כשרונו המוזיקלי והציב אותו בלהקת פיקוד דרום. "היינו להקה פסיכית לגמרי עם חבר'ה מלאי אדרנלין, כמו גיל ססובר, אפרת רייטן ומירב לוין. בשלב מסויים, אחרי שיצא לנו שם של להקה בעייתית, פירקו אותנו וכל אחד נזרק למקום אחר. את החודשים האחרונים בצבא, ביליתי בעמדת הש.ג. ושם היה לי מספיק זמן לחשוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול...".
מתי הרגשת שהגיע הרגע לפרוץ החוצה עם חומרים אישיים?
"כשהשתחררתי מהצבא נשאבתי באופן טבעי לעניין הפרנסה. עשיתי הפקות מוזיקליות לפסטיבלים, לימי עצמאות וכל הזמן כתבתי לעצמי. בשלב מסויים, תקף אותי געגוע ללימודים, אז הלכתי ללמוד מוזיקולוגיה באוניברסיטה כדי לפתוח את קצת המוח. אפילו חטאתי בניסיון לכתוב פרלוד ומוזיקה אינסטרומנטלית. בגיל 25, אחרי שהצטברו חומרים רבים, דני בושקניץ, חבר טוב שגם מנגן באלבום, דירבן אותי להתחיל להופיע. למרות העיסוקים שלי, דחיתי אותו שוב ושוב, עד שנמאס לו מהפאסיביות שלי והוא הופיע יום אחד עם 5 נגנים אצלי בבית, ברמת השרון. התחלנו בחזרות אינטנסיביות ובמהלך הזמן, עברנו לחדרי חזרות מקצועיים יותר. במשך שנתיים עבדנו על המופע, עד לרגע שהחלטנו לעלות לבמה".
איך זה להיות על הבמה בפעמים הראשונות?
"התחושה מפחידה ומרגשת בו זמנית. הדבר שהכי פחות הלחיץ אותי היה העניין המוזיקלי. איתו הרגשתי מחובר ובבית. אני בן אדם של טקסטים וכשאתה עולה איתם בפעם הראשונה לבמה, אתה כולך רועד. לפעמים נוח יותר להישאר עם הביטחון המדומה שמאחורי הקלעים, הכל זורם ונינוח. קשה יותר להתמודד עם ההצלחה. כשאתה עולה לבמה, אתה בפרונט, כולם בוחנים אותך בזכוכית מגדלת. אנשים ראו 14 שירים שהם לא מכירים וכשאמרתי שאני שר את השיר האחרון, היו צרחות. בהופעות הראשונות, זה עוד איכשהו נסלח, כי מגיע קהל ביתי אוהד, אך ככל שהזמן חולף, הגיעו אנשים חדשים ששפטו אותי רק בזכות המוזיקה. הכמות גדלה מהופעה להופעה, מה שהביא את חברות התקליטים לראות במה מדובר".
מתי נוצר הקשר עם משה דץ שהפיק את תקליט הבכורה שלך?
"בסיומה של אחת ההופעות חבר טוב שלי אמר שהוא רוצה להביא את משה דץ. הסתכלתי עליו במבט המום. לא הבנתי מה הקשר לרוקנ'רול בבארבי ב-12 בלילה ולמשה דץ. לבסוף הוא הצליח לשכנע אותי. דץ הגיע להופעה, בסופה הוא ניגש אלי ואמר שהוא התרגש מהמוזיקה שלי. הוא הציע לי ללכת לעשות סיבוב בחברות התקליטים, בהנחה שאחזור עם תשובה שלילית מכולן, אלא אם כן יקרה נס משמיים וכך היה. נדחיתי על ידי כולן, חזרתי אליו, הוא לקח אותי ל'הד ארצי', הזמין אותם להופעה ומשם הכל התגלגל. הייתי הילד הראשון שלו בתחום ההפקה והוא היה כמו אבא, הגיע, דאג וייעץ לאורך כל הדרך".
כשהתחלתם בתהליך ההקלטות, נשארת עם אותו הרכב שהיה איתך בהופעות?
"כמובן, החינוך שספגתי בפתח תקווה דוגל בנאמנות ואהבת האדם. לפני שנכנסים להגדרות של כישרון מוזיקלי, אנחנו קודם כל בני אדם ומאוד חשוב לי הפן האנושי. לכן הלהקה שאיתי, ניגנה באלבום בזכות העובדה שהם מוכשרים ושולטים בחומר. היה ברור לי שאחרי שעשינו דרך כל כך ארוכה בהופעות, ידענו כיצד השירים צריכים להשמע. הם נוסו ונבדקו היטב. בדרך כלל התהליך הוא הפוך. קודם עושים תקליט ואז יוצאים להופעות. אני שמח שהיתה לי את ההזדמנות לבדוק מה עובד ומה לא".
רציתם להביא את הצלילים והאנרגיות של ההופעה לאולפן?
"בתפיסה שלי, מבחינת הסאונד, רציתי הפקה בסגנון של סטינג, צליל מאוד נקי, רגיש וחם. אבל במהלך ההקלטות, גילינו שאין כוח באולפן שיכול לשחזר את האנרגיות שיש בהופעה. אלו שני עולמות שונים לגמרי, לכן התמקדנו בעיקר בהפקה המוזיקלית והשתדלנו לשמר לפחות את העניין האקוסטי, שהוא מרכיב די בולט בהופעות החיות. אפילו שיש המון מקומות עם לופים ותכנותים, התקליט הוא מאוד אקוסטי וחם בצליל שלו".
אז אתה שלם עם העובדה שיצא לך תקליט רך וחמים, גם מבחינת הלחנים והטקסטים?
"האלבום נשמע כמו שהוא נשמע בגלל שאני בן אדם רך. אין באלבום רוקנ'רול בועט, למרות שמאוד נהניתי לגדול בתקופת המטורפת של הגראנג' והגיטרות החשמליות. אני לא מקבל את העובדה שאנשים מתייחסים לרומנטיקה בצורה שלילית ופחות מעניין אותי להתעסק עם הגדרות מוזיקליות. במדינה שלנו יש סוג של קהות חושים. אנשים רוצים שיאכילו אותם עם הכפית לפה ואם זה לא נופל על איזו משבצת שהיא מאוד ידועה וברורה, אז מאוד קשה להם לקבל את זה. כולם מנסים להגדיר אותי. אחד אומר שזה מזכיר לו מבחינת ההפקה את עברי לידר, השני אומר שמבחינת הרגש זה מזכיר לו את ארקדי דוכין".
ההשוואות מעצבנות אותך?
"לא. אני לא בטהובן. אני לא ממציא משהו חדש. אני בסך הכל כותב שירים. יש אנשים שהשירים שלי עושים להם טוב על הנשמה, יש כאלו שמתרגשים עד כדי דמעות, יש כאלו שהמוזיקה שלי בכלל לא מדברת אליהם וזה בסדר גמור מבחינתי. זאת רק מוזיקה. אחד יקרא לזה רוקנ'רול, השני פאנק והשלישי מיינסטרים. זה לא חשוב בעיניי".
אתה מרגיש שהכתיבה שלך השתנתה מאז שיש לך בת זוג?
"בהחלט. כל השירים באלבום נכתבו כשהייתי לבד. אני אדם שצריך הרבה אהבה וחום, כמו כולם. זהו האוכל של הלב וכשאין אוכל ללב, אז החוסר הזה יוצא החוצה באמצעות השירים.
היו תקופות של בדידות שהשירים עשו לי נקודתית רגע שהוא מאוד טוב שהיה לי כיף איתו. כשהחברים הקרובים מגיבים ליצירה שלך בחיוב, זה מחזק אותך לעשות משהו שאתה אוהב ולהצליח בו. את השיר 'לכבודך', כתבתי כשהייתי באחת התקופות היותר בודדות בחיים שלי והוא נכתב לכבוד זאת שתבוא בעתיד. היום אני יכול לומר בחיוך שכתבתי אותו לאשתי, קרן, אבל לא הכרתי אותה לפני חמש שנים. אני בסך הכל נשוי טרי ומאושר במשך שנה".
היתה לך תחושה ששיר הנושא של האלבום "ועכשיו" יהיה להיט כה גדול?
"ממש לא. כתבתי את 'ועכשיו' ממקום כל כך תמים ופתאום גיליתי שהוא מושמע הרבה ברדיו. זה היה מוזר מבחינתי, כי דווקא השיר הזה יצר בי חששות ופחדים. אני אוהב את הסאונד והמרקם של האלבום עצמו, אבל עד לרגעים האחרונים של ההקלטות, לא הייתי סגור ושלם מאיך שהשיר יצא. אני חושב שזה קשור לחוויה בהופעות. 'ועכשיו' היה שיר היסטרי בהופעות, אנשים מאוד התחברו אליו וכשתרגמתי אותו לתקליט, ציפיתי להביא את אותו הכוח, אבל הוא לא היה שם. הכל השתנה, בנסיעה שגרתית עם אשתי במכונית, הפלאפון צלצל ומי על הקו? עידן רייכל, בכבודו ובעצמו, שהתקשר להחמיא לי על הסאונד של האלבום. אני מאוד מעריך אותו כאמן והוא נתן לי את הביטחון שאני יכול לישון בשקט בלילה, השירים כבר יעשו את שלהם בלעדי".
כבר עיכלת את העובדה שהגשמת לעצמך חלום?
"לאט לאט זה מחלחל פנימה. אתה כל החיים מדמיין ומדמיין ואז כשזה קורה במציאות, זה פתאום לא בדיוק כמו שרצית, אבל עדיין אתה מרגיש עם זה נפלא. כולם שואלים אותי אם זה החלום שלי, האם דמיינתי אותו בצורה הזאת ואני אומר להם שלא, אבל זה גם לא רחוק מהחלום. אני עדיין אותו לירן, עם הרגליים בקרקע והראש בעננים".
מומלצים
