שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בואי, תן לי יד ונלך

    דיוויד בואי מוציא דיסק חדש ויוצא למסע הופעות ענק. בראיון מיוחד הוא מספר על החיים משנות השבעים ("רוק שהתייחס לרוק היה דבר חדש. זה היה מרגש ומסעיר"), השמונים ("תקופה שהיתה רעה מאוד, שחלק ממנה היה רע מאוד מבחינה יצירתית") והתשעים ("12 או 14 השנים האחרונות היו באמת הכי חיוביות בחיי")

    "מאפרת?" שואל טוני, או מארק, או טים, מנהל יחסי הציבור החלקלק, "מעולם לא הבטחנו. המאפרת של מיסטר בואי מאפרת רק את מיסטר בואי. תמיד". בפקס החתום שבתיקי הם מתחייבים לספק מאפרת, אבל אני מחליט לא לשלוף אותו. אין טעם. בסדר. אני אראיין את בואי לא מאופר. אם אני זוכר נכון, הוא די יפה בשביל שנינו. כשאני צועד אל החדר - חדר זעיר במלון בוטיק ניו יורקי סמי מתוחכם - אני חושב לעצמי שזהו, כנראה, גורלו של אליל רוק: כשהוא גדול באמת, יש בסביבה יותר מדי סמים וכסף, והבלגן חוגג. כשהוא איכשהו מעבר לשיאו, הכסף כבר לא מספיק למנגנון יעיל, והבלגן חוגג. לגבי הסמים אני לא מוכן להתחייב.

     

    לא מחשבה מאוד מפרגנת, אני מודה, אבל לזכותי ייאמר שהיא באה בעקבות מסכת מתמשכת של התעללויות קטנות, שאת מרביתן לא אמנה מתוך התחשבות ברגשות הקהל. שינויי מועדים, הודעות מוטעות, כאלה. ככלל, כל הסיכומים המוקדמים החזיקו מעמד כמו תדמית ממוצעת של בואי.

     

    ניחא, דיוויד מיד יגיע. אני מתיישב בכורסת המראיין, לחוץ בין המצלמות של הצוות הניו יורקי הקריר, ויש לחץ באוויר, כי תיכף ייכנס דיוויד. ואין פנאי, וצריך להתחיל ברגע שהוא יתיישב. ואז, שנייה לפני שכבודו נכנס, אומרת לי הבחורה שמנהלת את הצוות: "אני אסמן לך חמש דקות לפני הסוף, כלומר אחרי רבע שעה". אהה. בפקס ההוא שלא נשלף, הובטח לי ראיון של שלושים דקות.

    "כן, אבל החלטנו לקצר", היא עונה בנימוס צונן לייאוש השקט שלי. ואז הוא נכנס, והתאהבתי.

     

    מה היה בואי בשבילנו בשנים הרחוקות ההן? כאב היה מצרך מבוקש על מערכות הסטריאו שסחבנו מבתי ההורים לדירות השכורות. אצל לאונרד כהן, למשל, הכאב היה הסוס שעליו רכוב הזמר הנודד, המאוהב בעצמו ובסוסו. אצל לנון, למשל, הכאב בצבץ, בקצרה ובעוצמה, בתקליט הירוק ההוא עם הצעקה הראשונית לאמא שתחזור ועם האכזבה מהגורו ההודי ומהחיפושיות ומהעולם. ובואי? אצלו הכאב התחפש לעוצמה משונה של מישהו מכוכב אחר, כוכב שבו אין כאב. וגם זה התאים - כאב מאופר בכבדות ורוקר היה בהחלט חידוש.

     

    ועכשיו הוא יושב מולי. יופי על-גילי, מוזר. חולצת הוואי משודרגת. שידפון נערי. ואחרי עשר שניות בערך אני מבין שהאיש רוצה לדבר. אולי הוא

    התעייף משאלות כתבי המוזיקה על ההבדלים בסאונד, אולי הוא פשוט שחקן מושלם, אבל האיש שותק ארוכות לפני שהוא מתחיל לענות, מחפש את המילים המדויקות, משרטט קשתות ארוכות של חשבון נפש ומתעקש להשלים. כשאנחנו מדברים על בתו, אלכסנדריה בת השלוש, החיוך שלו מתחמם, הגוף שלו נמס. כשאני שואל על השנים הרעות, בשנות השבעים, שבהן כמעט כורסם בסם, הוא מזדקף ומעיר בבריטית: "או, נדמה לי שהעניין תועד בהרחבה, וזה כל כך רחוק".

     

    אבל האיש מרואיין מושלם, או שאני לא מבין כלום בבני אדם. בסוף, כשאנחנו לוחצים ידיים, הצוות הניו יורקי הצונן נעמד ומוחא כפיים. אולי גם הם התעייפו משאלות של כתבי מוזיקה מקצועיים. וטוני, או מארק, או טים, אומר שהיה נפלא, וגם דיוויד חושב ככה. וכשאני ליד המעלית, אני מרגיש טפיחה על הכתף ומסתובב כדי למצוא את העיניים המשונות של בואי, המפורסמות בצבעיהן השונים, מביטות אליי ממרחק עשרים סנטימטרים. "רציתי להגיד לך שנורא התרגשתי, ותודה", הוא אומר.

     

    וכן, הראיון שישודר ביום רביעי הקרוב בערוץ 2, "טלעד", נמשך שלושים דקות. כשאני לא מאופר, אני מסוגל להתעלם מסימנים.

     

    תקופה עגומה בחיי

     

    דיוויד בואי, 56, נולד כדיוויד רוברט ג'ונס ב-8.1.1947, בבריקסטון, אנגליה, לאם ממשפחה מכובדת, שבחרה בחייל אירי קתולי, וכך גזרה על עצמה נפילה מעמדית. בגיל 13 הוא התחיל לנגן בסקסופון, אז גם היה מעורב בקטטה, שבעקבותיה התרחב אישונו השמאלי והפך כנראה לאישון המפורסם בעולם.

     

    בגיל 16, עם עין אחת חומה ואחרת ירוקה, הוא החליט שהספיק לו מבית הספר והחליט להיכנס לעסקי הרוק'נרול. אחרי ששינה את שם משפחתו לבואי, הוא הכיר ב-67' את לינדסי קמפ, שלימד אותו במשך שלוש שנים מחול ותנועה, איפור, מימיקה ושימוש באביזרי במה. קמפ התלהב מאוד מתלמידו, ותלמידו עשה מזה קריירה. ב-69' הוא עשה צעד משמעותי ראשון לקראת הפיכתו לספורסטאר בזכות הסינגל space oddity, שהפך ללהיט והגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים באנגליה. הסינגל הופץ לרדיו בתזמון מצוין, זמן קצר לפני שאפולו 11 נחתה על הירח. הבי.בי.סי בחרה בשיר ללוות את שידורי המעקב שלה להמראה ההיסטורית, וכך פרץ בואי לתודעת הקהל בבריטניה.

     

    מאז היתה הצלחתו מסחררת. הוא עבר לארה"ב והוציא ב-72' את האלבום ziggy stardust, שהביא אותו למעמד של כוכב בינלאומי ענק, והפך אותו למותג סקסי וזוהר. באמצעות דמותו התיאטרלית והדו מינית של זיגי הגדיר בואי מחדש את גבולות הזוהר וזכה להערצתם של המונים. באמצע שנות השבעים הוא קיבל את תפקידו הקולנועי הראשון בסרט "האיש שנפל מכוכב אחר", שעליו זכה למחמאות רבות.

     

    את שנות השמונים הוא פתח ברגל ימין, כשהפך לאלוף מצעדי הפזמונים. מאז ומעולם ידע בואי לזהות אופנות חדשות רגע לפני שהפכו לפאסה. הקליפים שלו בתחילת עידן ה-MTV הפכו לאבני יסוד בתחנה, שהיתה עדיין בחיתוליה. אגב, בואי מעולם לא הסכים לבצע עבור ה-MTV "אנפלגד" של שירי עבר, וזאת מהפחד להיות מתויג אוטומטית באגף הנוסטלגיה.

     

    ב-83' הוציא בואי את let's dance, שהפך לאלבום המצליח ביותר שלו עד היום. מכאן ואילך שקע בואי בבינוניות עד לתחילת שנות התשעים, אבל גם כאשר לא מכר וזכה לבוז מהמבקרים, הוא עדיין נחשב לאחד המוזיקאים המובילים בתחום הרוק. ב-89' הודיע בואי לעולם על להקה שהקים, ה-tin machine, שהיתה להקת רוק קיקיונית וכושלת. ב-93' הוא חזר לקריירת סולו, התחיל שוב לנגן בסקסופון, ואפילו הופיע בישראל ב-96'. את יום הולדתו החמישים הוא חגג בהופעה מיוחדת בניו יורק, שבה התארחו בין היתר לו ריד, "סוניק יות''', רוברט סמית' מה"קיור", ופראנק בלאק מה"פיקסיז". תקליטו האחרון heathen, שיצא ב-2002 זכה לביקורות מעולות. השבוע הוא מוציא אלבום חדש reality ('מציאות'). במקביל הוא יוצא לסיבוב הופעות עולמי, לראשונה זה תשע שנים.

     

    אתה עדיין סופר? אתה יודע מה מספר האלבום הזה?

     

    "אתה יודע מה, אין לי שום מושג. עשרים ומשהו".

     

    אתה עדיין מחכה לראות מה כולם חושבים, אם יאהבו אותו, או שאתה חושב: אני דיוויד בואי. אני כבר לא צריך להוכיח דבר.

     

    "מימיי לא חשבתי: היי, אני דיוויד בואי. תמיד חשבתי: זאת העבודה שאני עושה. אם אני מרוצה מהאלבום, ואני יודע שהוא טוב, אני לא שם לב כמעט למה שאחרים אומרים עליו. העבודה שלי צריכה לעמוד בזכות עצמה. היה לי מזל גדול במובן הזה שבמשך השנים הסתגל הקהל שלי וקיבל את סוג הדברים שעשיתי והבין. היו תקופות שקפצתי מדבר אחד למשנהו במהירות, בזעם ובשיגעון, אולי בשיגעון מופרז, וגם רעיונותיי השתנו באופן קיצוני, אך הקהל שלי תמיד התייחס למה שעשיתי, ולכן נראה לי שעכשיו יש לי את אותו הקהל שהיה לי בשנות השבעים המוקדמות מאוד. הוא לא השתנה כל כך. לפחות זה היה דבר עקבי בחיי.

     

    הקהל שלי היה נאמן מאוד. אך יש לי תחושה, שהיתה תקופה שלקהל היה תסכול מסוים ממני. כי אנשים רצו, ואולי זה רק טבעי, לשמוע את החומר הישן. הם רצו שזה יימשך, ואני התרחקתי מזה מאוד. אבל יצאתי ממה שבעיני היתה תקופה עגומה מאוד בחיי, שנות השמונים, תקופה שהיתה רעה מאוד, שחלק ממנה היה רע מאוד מבחינה יצירתית. היתה בי אדישות כלפי מה שאני עושה. דרכתי במקום אחרי התקופה של let's dance, שהיה הצלחה מסחרית אדירה. תקופה אופורית כשלעצמה. היה מדהים ונפלא שלפתע היה לי קהל בכל העולם, אך לא צפיתי איזה שינוי מחוללת באמן העובדה שהוא מתקבל ככה. והתגובה שלי, העמדה שנסוגותי אליה, היתה שאני צריך לכתוב לקהל הזה. זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת. תמיד בראש ובראשונה כתבתי בשבילי, ואם גם היה לזה קהל, מה טוב. אבל התחלתי לכתוב לקהל המדומה הזה, והרגשתי שאיבדתי את הדרך. פשוט תעיתי לגמרי, ולא נהניתי מזה.

     

    ב-1988, בסוף מסע ההופעות העולמי שעשיתי אז, כשהייתי תשוש מהכל, גם כי גררתי מטען של רעיונות וציפיות, שהיו כבר משומשים מבחינתי, שלא רציתי אותם, הרגשתי שאני לכוד בתוך זה, אבל זה היה באשמתי. אני הפלתי את עצמי במלכודת הזאת. אף אדם אחר לא היה אשם. אבל אז מצאתי דרך לצאת מהביצה הזאת, והרעיון היה להיפטר מכל מה שעשיתי לגמרי ובלי היסוס, ממש לזרוק הכל".

     

    אני חייב לומר לך, כאדם שגדל על המוזיקה שלך, שאני סבור שהאלבום החדש שלך מרגש מאוד. בעיקר משום שאני מוצא אותך ישיר יותר, חשוף יותר.

     

    "כן. אני חושב שזה נכון. זה לא דבר שתוכנן מראש. אני חושב שזה החל בראשית שנות התשעים. במובן מסוים שוב התעוררה בי ההתלהבות, שהיתה לי בעבר לכתיבה, לשירה ולהופעות. ואני מניח שפשוט הייתי צריך לעשות זאת מכיוון אחר, כדי שהריגוש לא ייעלם, כדי לא ליפול לאותן המלכודות שהרגשתי שנפלתי אליהן בעבר.

     

    החומר נעשה בעיני חזק הרבה יותר ממה שהיה זה שנים רבות, וזה עודד אותי. אני חושב שפשוט התחלתי לכתוב בצורה שונה. מנקודת מבט אישית יותר ופחות מנקודת מבט רשמית של מספר, מעמדת המקהלה היוונית שקצת אימצתי לעצמי".

     

    ואם אני יכול להציע דוגמה, שיר הנושא reality. יש לי הרגשה שחזרת לנקודת ההתחלה שלך.

     

    "כן. לשנים המוקדמות".

     

    אתה מדבר על הנעורים הטרגיים. אתה מדבר על לבודד את עצמך בעזרת קירות של צליל, ואז על הבריחה וההסתתרות בגבהים אומללים.

     

    "בהחלט. זאת מטאפורה מגושמת מאוד, אבל היא עוזרת להניח את היסודות לתמונה שרציתי ליצור על כוח הפיתוי של החיים כשאתה צעיר. מטאפורה מגושמת יכולה לחולל פלאים ברוקנ'רול, אם שמים לה קצב נכון ברקע, את קיר הצליל קל להסביר. זאת פשוט מטאפורה להתמכרות לעבודה, בעצם. כל חיי הייתי מכור לעבודה, אבל בקטעים מסוימים בחיי זה היה תירוץ להתחמק ממערכות יחסים, להתחמק מלהיות חלק מהחברה, כי היתה לי תפיסה רומנטית, שהאמן צריך להיות מבודד, במעין מגדל שן, להיות מרוחק מהדברים שהוא כותב עליהם, אבל בסוף, כמובן, אתה רק כותב על הבדידות שלך, וזה מה שעשיתי, אלבום אחר אלבום. ואתה נתקף סוג של שיגעון. אני חושב שעכשיו הוקל לי הרבה יותר לכתוב על חיי".

     

    'זיגי סטארדסט' זאת תקופה בחייך שאתה מרבה להרהר בה?

     

    "כן. היה לי רעיון מוזר, כשהייתי צעיר, שמה שאני באמת צריך לעשות, לא פחות מכל דבר אחר, הוא להביא מידה של תיאטרליות לרוקנ'רול מהסוג שאני עשיתי. לא רציתי לעשות מה שנעשה קודם. רציתי להביא לזה משהו אחר, רב-ממדיות. בחוגי האמנות בלונדון באותה התקופה היינו ערים לרעיון הפוסט-מודרניזם, שהרס את כל מה שהיה מוכר לנו, שניפץ את כל האמיתות המוחלטות. לא נשאר שום דבר מוחלט, שום דבר ברור. הכל נעשה דואלי ופלורליסטי, ונדמה שהכל הבשיל, והגיעה השעה להתרחק מהאמנות שהיית בתוכה ולכתוב עליה מבחוץ. רוק שהתייחס לרוק היה דבר חדש. זה היה מרגש ומסעיר, וידענו שאנחנו מפרקים את כל המערכת הזאת שנקראת רוק".

     

    בואי של "חיים על מאדים" נשאר מוגבל לבמה בלבד, או שלקחת את זה איתך?

     

    "לפעמים התחלתי לא לראות את הגבול בין הדמות שעל הבמה לזו שמחוצה לה. אבל זה תועד כל כך הרבה עכשיו".

     

    נמאס לך מזה?

     

    "לא בדיוק נמאס, אלא פשוט כבר לא רלוונטי למי שאני כעת ולמה שאני עושה כעת. זאת הייתה תקופה בעייתית. שנות השבעים היו כמו נסיעה ברכבת הרים, שהייתה בשבילי יותר שלילית מחיובית. 12 או 14 השנים האחרונות היו באמת הכי חיוביות בחיי. מצאתי בהן יציבות מסויימת. לאו דווקא תחושה שאני צודק יותר לגבי משהו, שגיליתי סוד כלשהו. ממש לא. אבל עכשיו אני מרגיש שיש לי הכלים להתמודד עם התוהו ובוהו האישי, שעדיין במוחי לפעמים".

     

    האיש הכי בודד

     

    ככוכב רוק צעיר ומצליח ידע בואי למצות כל רגע בחייו הפרטיים. הוא התחתן לראשונה ב-69' עם אנג'לה (אנג'י) ברנט, רקדנית אמריקנית, שפגשה אותו בדיסקוטק בלונדון. אנג'י החליטה שהיא ובואי הם יצורי חלל דו-מיניים, מה שמאוד התאים לקריירה של בואי ולדימוי שטיפח. בראיון שהעניק עם יציאת "זיגי סטארדסט" לשבועות הרוק 'מלודי מייקר', התוודה בואי על היותו הומוסקסואל, למרות שלמעשה היה ביסקסואל. גם סיבוב ההופעות שליווה את התקליט, היה סנסציוני והביא להתעניינות רבה בחייו ובחיבתו לשלישיות. אז, לבש את דמותו של זיגי, כוכב רוק מכוכב אחר בעל זהות מינית מטושטשת, צבע את שערו לכתום והתלבש בבגדי נשים. מיק ג'אגר, שכתב שנים מאוחר יותר את השיר המקסים "אנג'י", רק הוסיף על ההשערות הרבות לגבי המשולש ג'אגר-אנג'י-בואי ולגבי השמועות על יחסיו הקרובים עם דייויד.

     

    ב-72' בעודם עסוקים בהגדרת גבולות המיניות שלהם, נולד לבואי ולאנג'י בנם היחיד, זואי, שמאוחר יותר שינה את שמו לדאנקן. הזוג עבר להתגורר בלוס-אנג'לס, אז בואי הקליט את האלבום station to station, שהביא לעולם את ה"דוכס הלבן הרזה", דמות חדשה שאותה לבש גם בחייו האמיתיים, שבאותה עת סבבו בעיקר סביב צריכה מופרזת של קוקאין. הוא עזב את לוס-אנג'לס וחזר ללונדון לזמן קצר, שם הצדיע לקהל המעריצים שחיכה לו במועל-יד נאצי. התקרית שעוררה סערה תקשורתית, הצביעה על הניתוק הולך וגדל מהמציאות, בעקבות השימוש הכבד באבקה הלבנה. אחרי התקרית עזב את אנגליה ועבר להתגורר בברלין, שם התנקה כביכול מהסמים והחל לצייר ולהתעניין באמנות.

     

    בואי ואנג'י נפרדו בתחילת שנות השמונים. ב-93' הוציאה אנג'לה ספר שערורייתי: backstage passes שבו היא מתארת את חייה הנישואים שלה ושל בואי. בספר היא מאשרת את השלישיות עם מיק ג'אגר ולא מכחישה את הזיונים בין זמר הרוק איגי פופ לבעלה לשעבר. בואי אוהב לספר שרק ב-92', אז נשא את הדוגמנית אימאן, הוא מצא את השקט בחייו. מאז נראה שמדובר באהבה גדולה, ובאמת לא דווחו בעשור האחרון שערוריות מין או סמים הקשורות בשמו. בשנת 2000, אחרי ניסיונות של שנים להרות, נולדה בתם המשותפת: אלכסנדריה זארה ג'ונס. אלכסנדריה – כי זה שם ששניהם אוהבים, זארה – כי זה השם שניתן לאימאן בשעות הראשונות לאחר לידתה לפני ששונה, וג'ונס – שמו המקורי של דייויד בואי.

     

     גם אתה מתפלא לפעמים מזה שלא רק ששרדת בתחום הפרוע הזה של הרוקנ'רול, אלא נשארת בחזית, נשארת אמין ונשארת בעל השפעה?

     

    "כן. כשאתה בן 25 אינך חושב כלל על העתיד באופן כזה. גם עכשיו אני לא חושב כל כך על העתיד. אני מנסה לחיות, כמאמר הפתגם, מיום ליום. זאת הדרך שלי להתמודד. אבל אז באמת לא היה לי שום מושג מה העתיד. העתיד שלי עכשיו הוא העתיד שבתי שוכנת בו. העתיד ממשי יותר בשבילי, מפני שהיא קיימת. לכן אני נוטה מכורח המציאות לחשוב בצורה חיובית יותר, כי אני כבר לא מדבר רק על עצמי, אלא על ילדה קטנה, שצריכה לדעת שאביה יהיה אופטימי ושיש לו מושג חיובי באשר לעתיד".

     

    היא בת שלוש.

     

    "כן, כמעט שלוש. וזה יהיה נורא אם כשהיא תהיה בת 12 היא תאמר: אמא, כתבת ב-2003 שהכל נורא והעולם יגיע לקצו, אבל ידעת שאני רק נולדתי. מה זה? תודה רבה לך! אתה מבין אותי? נקודת המבט שלך משתנה לבלי הכר במצב הזה. כי הנטייה הטבעית שלי היא להיות הרבה יותר ניהיליסטי. אני מניח שזאת הנטייה הנאו-רומנטית שלי, הרעיון שהכל חסר תקווה. זה בא לי בקלות רבה, וזה תוצר של דמיון פורה מדיי. אבל עכשיו יש לי אחריות. אני לא יכול לעשות עוד 'מייג'ור טום'".

     

    היית בר-מזל, כי יכולת לחוות את חוויית ההורות כאיש צעיר מאד ושוב אחרי 30 שנה.

     

    "זאת חוויה מיוחדת במינה. מובן שהיא מעוררת בי חרטה עצומה, במידה מסוימת, על מה שקרה, שלא הייתי לצדו של בני יותר כשהיה צעיר מאוד, שהחמצתי את חמש-שש שנותיו הראשונות לגמרי, כי הופעתי בלי הפסקה. הופעתי כל הזמן. אני לא יכול להרשות שזה יקרה שוב".

     

    אז היא תבוא למסע ההופעות שלך?

     

    "כן, בטוח. אכריח אותה להיות מאחורי הקלעים בכל ערב... לא, היא תבוא מדי פעם, עם אמה כמובן, להופעות בכל המסע. מסע ההופעות מחולק לפרקים, שמאפשרים לי להיות בבית יותר, ולפעמים הן יוכלו לבוא להופעה שלי, או להיות במקום מרכזי שאני אוכל לחזור אליו".

     

    היא מבינה את מעמדך בעולם?

     

    "אין לה שום מושג".

     

    אתה מנסה להגן עליה מפני כל זה?

     

    "היא צעירה מדיי. היא יודעת שאני מתעסק עם גיטרות ופסנתר".

     

    אבל אתה יודע שמחר היא תדע.

     

    "כן, אבל כשזה יגיע, זה יגיע. כרגע אני חושב שהיא שמחה שאני מתעסק בדברים כאלה. יש מוזיקה בבית. זה נהדר".

     

    כבר יש לך ניסיון מבנך הגדול. אתה חושב שקשה יותר להיות הבן או הבת של דיוויד בואי?

     

    "אני מקווה שנתתי לו בסיס יציב בכך שלא חשפתי אותו לתקשורת. הוא מעולם לא נאלץ לסבול מזה, כי אני באמת נזהרתי מאד שלא יושלך לאור הזרקורים. אני סבור שזאת האחריות שלי. אם הוא רוצה לצאת לאור הזרקורים, זאת החלטה שלו, אבל הוא גם יכול שלא לחיות כך, אם בכך יבחר".

     

    ומה הוא בחר?

     

    "הוא עושה סרטים, אבל מאחורי המצלמה. אין לו שום רצון להיות מול המצלמה. זאת הייתה החלטה שלו, ואני חושב שהיא טובה מאוד".

      

    כשאתה משווה את הילדות של הבת שלך, לא שלה באופן אישי, אלא כילדה בתקופה קשה זו, לילדות שלך, אתה חושב שילדותה טובה יותר?

     

    "אין לי שום דרך להשוות בין החיים שלי ושלה. אני חושב שאין שום דמיון. התקופות רחוקות כל כך זו מזו. קשה מאוד להשוות בין השתיים. הרקע שלי היה פשוט מאוד, רקע של מעמד הפועלים. אבי לא בדיוק היה ממעמד הפועלים, אבל העיסוק שאבי בחר בו לא אפשר לנו אלא לחיות בתנאים של מעמד הפועלים, כי הוא עבד בארגון צדקה למען ילדים. האזור שגרנו בו היה מעמד פועלים טיפוסי. אפילו ברמה הכלכלית הבסיסית ההבדל עצום.

     

    לבת שלי יש טירה משלה, כמובן. זה לא מדויק, אבל מובן שמבחינה חומרית השוני שלנו גדול. המבנה של הבית שונה מאוד. הבית שלנו מוזיקלי. הבית של ההורים שלי לא היה בית מוזיקלי. גם אבי וגם אמי עבדו לפרנסתם. אלה היו ימים אחרים בחיי, בילדותי ובנעוריי. היו תקופות שהייתי ילד-מפתח, שנכנסתי לבית לבד וחיכיתי שמישהו יבוא הביתה. היא לא תעבור את כל זה. זה פשוט שונה מאוד".

     

    יש לי הרגשה שאתה נהנה מתפקידך כהורה עכשיו באופן עמוק ביותר.

     

    "כן. זאת הייתה מחויבות אמיתית שנוצרה במחשבה תחילה. קודם כל היחסים עצמם בתוך הנישואים שלי נוצרו, כי הרגשתי שאני נמצא בתקופה יציבה הרבה יותר. אני השתניתי ואחר כך התחתנו, לא התחתנו ואז השתניתי. לא נראה לי שהייתי מתחתן, לו חשתי שאני עדיין לא יציב, שהדברים עדיין לא לגמרי בסדר מבחינה רגשית בחיי. עברתי שינויים גדולים בשנות השמונים. זה נכון גם לגבי בתי. היה חשוב לי מאוד שהחיים שלנו ישמשו לה בסיס חזק מאוד לחייה".

     

    אם אתה מזכיר אהבה, אני חושב שבאלבום הזה אתה שר על אהבה כפי שלא שרת בעבר.

     

    "כן".

     

    לא אהבה מלודרמטית.

     

    "לא. אהבה אוהבת. אהבה קשוחה. אהבה אוהבת קשוחה".

     

    עוד נושא שיש לי הרגשה שאתה מתמודד אתו הוא הגיל.

     

    "כן, כמובן. השיר האחד שעוסק בזה הוא 'לא להזדקן לעולם'. הוא בעצם נולד כמחווה אירונית. חשבתי שזה מגוחך שרוקר בן 56 יאמר ברגזנות שלעולם לא יזדקן. זה פשוט מצחיק. זאת פשוט נראתה לי שורה מצחיקה מאוד. 'לעולם לא יהיו די סמים'. זה פשוט היה מצחיק, אבל זה הפך לשיר חזק יותר כשכתבתי אותו, ואני מופתע מכוחו עכשיו. יש משקל מאחוריו".

     

    אתה מדבר על – לא הייתי אומר כעס, אלא רעב – של האיש הזה. אולי רעב למצות את החיים עד תום.

     

    "אני חושב שזה נמצא שם. אבל באופן כללי יש לי תיאוריה על הזדקנות של הדור שלי".

     

    באמת?

     

    "הנה התיאוריה: אני הייתי בגיל העשרה בשנות השישים, והמצע שלנו קורא לעצמאות במחשבה, במעשה, במיניות, בפוליטיקה. לניצול הגוף בכל דרך שנרצה. רצינו להרוס את החברה ולבנות חברה אחרת, חדשה. מה שנוצר, לדעתי, הוא דור של אנשים עם מחשבה עצמאית מאוד, ומעניין לציין שהם לקחו אתם את האהבה למוזיקת פופ ולרוק, כך שבפעם הראשונה, נוצר דור, הדור שלי, שיש לו אמפתיה מלאה למוזיקה, שהילדים שלו שומעים, שיכול לחטט בתקליטים שלהם ולומר: 'לא אוהב את זה. זה טוב, אבל האלבום הראשון היה טוב יותר' ולדעת לא מעט על מה שהילדים שלהם שומעים.

     

    באופן דומה, גם הילדים יכולים. הבן שלי, למשל, יכול לחטט באוסף התקליטים שלי, למצוא אלבום של ג'ימי הנדריקס, ג'ון לנון, או להגיד 'או, זה היה אלבום טוב שלך, אבא', ויש חפיפה תרבותית אמיתית בנקודה הזאת. זה דבר שלא קרה במוזיקה בדורות הקודמים. הייתה תהום שלא היה אפשר לגשר עליה. ועכשיו, כשהגעת לשלב הזה, אנחנו לא מאבדים קשר באותו המובן, הצעירים והזקנים. אני חושב שהצעירים משועשעים מכך שחלק מהוריהם מתרגשים מהחיים יותר מהם. בקבוצת הגיל שלי מסתכלים על דור הבטלנים הזה וחושבים: תזיזו את התחת! אבל קרה עוד משהו לצעירים: מופיע מוסר עבודה חזק מאוד, שאני לא רואה בדור שלי כלל. יש מחויבות לקריירה מצליחה, וזה די מבהיל בעצם".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים