בונים גשר ליהדות
"שושה", עיבוד נוסף של תיאטרון "גשר" ליצירה של בשביס זינגר, מעלה לדיון שאלות נוקבות על יהדות. יבגני אריה, הבמאי והמנהל האמנותי, חושב שלמרות הכל - יהדות זה משהו שאי אפשר לברוח ממנו
יותר מיובל שנים אחרי זוועות השואה ושנים ארוכות לאחר פרסום ספרו של יצחק בשביס זינגר, עליו מבוססת ההצגה "שושה", תרגם הבמאי ומנהלו האמנותי של תיאטרון "גשר", יבגני אריה, את ספרו של זינגר לשפת התיאטרון.
דרך הפרשנות התיאטרלית שלו לטקסטים של זינגר הוא מוביל את הקהל לתוך נבכי הנפש של האדם היהודי, נכנס לקרביים של חיי הקהילה היהודית התוססת ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ומציג את שברי האנשים שהותירה השואה אחריה. ביד עדינה ורגישה מגיש יבגני אריה לקהל פרשנות מרתקת ליצירתו של הסופר היהודי.
"שושה" אינה ההפקה הראשונה של תיאטרון "גשר" שמתעמתת עם הנושא היהודי. קדמו לה בין היתר "אדם בן כלב" וכן עיבוד לתיאטרון של "העבד", רומן נוסף מאת זינגר.
נדמה שלפחות בתיאטרון, היהדות מאוד מעסיקה אותך. יש לה נוכחות גם בחיים הפרטים שלך?
"אני לא מבין גדול ביהדות, אם זה מה שאת שואלת. אבל זה נכון שאי אפשר לברוח מהיהדות. בילדות היה בלתי אפשרי שהיא לא תהיה נוכחת, מהסיבה שהסביבה שבה חייתי הזכירה לי כל הזמן שאני יהודי. חייתי במרכז מוסקבה אחרי מלחמת העולם השניה כשהאנטישמיות בזמן ההוא הלכה וגדלה. בניגוד לתקופה של לפני המלחמה בה האנטישמיות היתה כמעט בלתי מורגשת, בתקופת ילדותי היא הפכה לדבר יומיומי. אני זוכר טוב מאוד יום אחד שהלכתי עם אימא שלי לחנות ונתקלנו בשיכור שצרח על אימא 'את מגדלת פה יהודונים'. הייתי קטן אבל אני עדיין זוכר, גם בין הילדים המילה 'יהודי' היתה קללה, שם גנאי. מעבר לזה כמובן שבבית דיברנו על יהדות, כלומר ההורים שלי היו אנשים לא דתיים אבל אבי, שהיה קומוניסט, סיפר לי על סבי שהיה איש דתי, מוהל ובעל משפחה מאוד גדולה".
בשלבים מאוחרים יותר כשהגשת בקשה לעלות לישראל הפסיקו להזמין אותך לביים. זה היה מסיבות של אנטישמיות?
"זה לא כל-כך מדויק. כשהגשתי בקשה לעלייה ארצה, אני עצמי ניסיתי להתרחק מכל התיאטרונים בכדי לא לסבך אותם. ידעתי שזה עלול להיות מסוכן עבורם. בכל זאת הייתי זקוק לאישור של מוסד מעסיק על מנת להגיש את הבקשה לעלייה, אז אחי, שהיה רופא, סידר לי ראיון לעבודה בבניין. הבעיה היתה שכשהמראיין ראה את קורות חיי בהם נכתב שסיימתי לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ולימודים באקדמיה לתיאטרון, הוא נבהל. קרוב לשנתיים הייתי מובטל".
העלייה ארצה שינתה את היחס שלך ליהדות?
"הישראלים שונים מאוד מהיהודים ברוסיה. במוסקבה ובסט. פטרבורג יהודים השתייכו לאליטה האינטלקטואלית, או בכל מקרה היו אנשים די משכילים, שניהלו ברובם חיי רוח עשירים. פה המצב אחר. אני חושב שהסיבה לכך קשורה במאמצים שעשו מייסדי מדינת ישראל לקרב את עם הספר לאדמה. אני לא יודע אם הם הצליחו לקרב את האנשים לאדמה, אבל הם לקחו אותם מהספרים זה בטוח. שוני בולט נוסף הוא זה שאצל הישראלים נדמה לי שהיהדות היא נטולת קומפלקסים, כשברוסיה כל היהודים סחבו במובן מסוים את השוני על הכתפיים".
האם לדעתך להצגה כמו "שושה" יהיה אימפקט שווה על קהל יהודי ועל קהל לא יהודי?
"זו שאלה מורכבת. אנחנו מנסים לבנות תיאטרון יהודי במובן שאנחנו חיים במדינה יהודית שבה הקהל הוא יהודי. זו פוזיציה עקרונית מאוד. אני חושב שלא מספיק לעשות סתם תיאטרון ברמה אירופאית טובה ואני מחפש את הדבר הנוסף. אני חושב שאף אחד אחר לא יכול לביים את בשביס זינגר מכיוון שזה הסיפור שלנו, ההיסטוריה שלנו ואנחנו צריכים להתעסק בזה. ההיסטוריה היהודית מרתקת, מלבד היותה עתיקה, היא ייחודית בכך שכל ההיסטוריה של אירופה קשורה בה".
"שושה" היא הצגה שניה המבוססת על יצירות של בשביס זינגר שאתה מעלה בתיאטרון אחרי "העבד". מה משך אותך להמחיז ולביים דווקא את זינגר דווקא את הספרים הללו?
"בחרתי בזינגר מכיוון שהוא יודע לספר סיפור. הוא אולי לא הסופר הכי גדול שקראתי, יש בעיות בכתיבה שלו, אבל דרכה הוא מצליח בכל זאת לתפוס אותך ונוגע בנקודות מאוד חשובות בחיי היהודים. זינגר כתב את 'שושה' בדיעבד, לא כספר זכרונות נוסטלגי אלא מתוך נקודת מוצא שבה הסוף הטראגי ידוע לו. הוא הצליח להעביר לא רק את שבירותם של האנשים אלא גם לצייר את החיים המאוד אקטיביים שלהם. הוא כתב על החיים הרוחניים של דור שנקלט בסביבה בה הוא חי, התרחק מדתו וחי במרכז חיי התרבות של אירופה. הוא כתב על התשוקות והאהבות שלהם ומתאר באיזשהו מקום אנשים אבודים, מבינים ולא מבינים את האסון שמתקרב. כשקראתי את הרומן בפעם הראשונה הרגשתי את פעימות החיים שלהם. אני חושב שזה חשוב גם היום מכיוון שרוב הבעיות שלנו כיום הן אותן הבעיות – הזהות היהודית והניסיון להתרחק מהיהדות".
ברוסיה היית יהודי ובישראל יש עד היום אנשים שמתעקשים משום מה להגדיר את "גשר" כתיאטרון רוסי.
"זה משהו שאני לא מקבל. הייתי מבין ומקבל את זה לו היינו יוצרים הצגות בלי לחשוב על הקהל הישראלי ובלי להתחשב בדברים שמעניינים אותו. אבל אנחנו עסוקים כל הזמן בהפך הגמור ומחפשים את הקשר לקהל, מנסים לחבר אותו. כבמאי אני כל הזמן מתעסק וחושב על כל מבנה האסוציאציות של הקהל הישראלי מתוך ידיעה שהיסודות שלנו שונים, ההיסטוריה שלנו שונה. לדוגמה כשאני שומע שיר ישראלי ישן ורואה איך מגיבים אליו ישראלים, ברור לי שזה לא רק שיר עבורם, זו ההיסטוריה שלהם. התהליך הזה של מציאת הקישורים האסוציאטיביים של הקהל שלנו הוא לא פשוט, ובכל זאת זה משהו שאנחנו מנסים לעשות".
בחודש אוקטובר תופיעו לראשונה ברוסיה. מתרגש?
"זו נסיעה מאוד קשה לכולנו. למרות שהופענו בכל מיני מקומות בעולם, זה מקום מאוד מיוחד בשבילנו, מקום שבו חיינו חלק גדול מהחיים המקצועיים והאישיים שלנו. לכן תחושת האחריות מאוד גדולה והלחץ כבד. אנחנו נציג במוסקבה את 'כפר', 'עיר – סיפורי אודסה' ואת 'העבד', ואני ממש לא יודע איך יגיב הקהל. מוסקבה השתנתה מאז שעזבתי, העיר אחרת וגם האנשים שונים, זה לא אותו הקהל. אני גם מתרגש וגם מאוד עסוק בבעיות טכניות שקשורות בהכנת הנסיעה".
אתה חי בישראל כמעט 13 שנה, איך אתה רואה את החיים בה כיום?
"אני לא אחדש שום דבר כשאומר שהמצב והאווירה בארץ קשים. אנשים מאבדים אמונה בסיכוי לשינויים לטובה. זה הופך את העשייה התיאטרונית לקשה מאוד, כלומר בגלל שאנחנו חיים באווירה שכזו התיאטרון צריך להיות מפלט, לתת מצב רוח טוב גם כשאתה עוסק בטרגדיה. אנחנו חיים כאן, וגם אנחנו, כמו כל השאר, התעייפנו, וכשאתה עייף קשה לעשות אמנות. כל פעם מחדש אתה צריך למצוא כוחות פנימיים, להמשיך לקוות ולתת תקווה לאנשים אחרים. מצד שני ישראל נותנת לי את תחושת החופש הטבעית, יש בה את הביתיות הזו שמאפשרת לך ללכת בחלוק. אני יודע איך זה להרגיש שונה וכאן זה כמו משפחה אחת גדולה, יש קירבה".
אם היית יכול לשנות משהו מהותי בישראל. מה היית משנה?
"הייתי מתמקד בהשכלה. זה נושא שמאוד מדאיג אותי. אני מדבר עם צעירים וקבלתי את הרושם שרמת הידע והעניין ברכישת ידע נמוך. מפחיד אותי לחשוב על איזה תיאטרון יהיה פה בעוד 30 שנה, לאיזה אסוציאציות הוא יפנה אם אנשים לא יודעים כלום? חוסר ידע הוא דבר שכל-כך זר ליהדות והוא נובע בין היתר מהניתוק מהספרות. כולם מדברים על כך שהנושא הזה הוא בעיה מאוד רצינית, אבל זה נשאר ברמת הדיבור. אני לא חושב שהבנת החשיבות של הנושא לעתיד המדינה חלחלה באמת".
אנחנו נמצאים ערב ראש השנה. מה היית רוצה לאחל לאזרחי ישראל?
"למצוא כוחות פנימיים, אופטימיות ואמונה שבתוך הקונפליקט האמוציונלי מלא הדם שאותו אנו חיים, השכל והאינטלקט של האנשים ינצח. אני מאמין בשכל".
לפנייה לכתב/ת 
