בא לשכונה אלמודובר חדש

מותר להתרגש: אלמודובר חדש הגיע לשכונה. ולא משום ש"האסונות של נינה", סרטו החדש, הזוכה להערכת-יתר, של שבי גביזון כולל ציטוט מפורש מ"אהבת בשר ודם" של הנחשב בבימאי ספרד, אלא, ובעיקר, משום שיוצר "שורו" ו"חולה אהבה משיכון ג'" שב מקץ שמונה שנות שתיקה ובאמתחתו מלודרמה כהלכתה שלא היתה מביישת את הפילמוגרפיה של אותו דון פדרו יקיר האקדמיה ההוליוודית. כן, מלודרמה. כזו שנעה באחת משחוק ליבבה ומשיא רגשי אחד למשנהו, והיתה מזוהה עד כה בקולנוע הדובר עברית בעיקר עם סרטיו של ג'ורג' עובדיה, שזכו בשעתם לכינוי המזלזל "בורקס". כך, ולפני הכל, "האסונות של נינה" מבשר את מה שנראה כלידתה מחדש של המלודרמה הישראלית.

כמו המלודרמה בנוסח האלמודוברי המעט הזוי שלה, גם סרטו של גביזון אורג את שיאי הרגש אל תוך סיפור העוסק בעצם בתשוקה ופנטזיה – מרכיביה הבסיסיים של המלודרמה שנטענים כאן בהקשר ישראלי מאוד. זהו סיפור מורכב ופתלתול, שמגולל מבעד לעיניו של נדב בן ה-13 (הנער אביב אלקבץ), ובמרכזו ניצבת דודתו האלמנה והמצודדת, נינה (איילת זורר), שבעלה (יורם חטב) נהרג במהלך שירות המילואים שלו, והיא מוצאת עצמה מחוזרת על ידי גבר הטוען לרגישות (אלון אבוטבול). אביו של אותו נדב (שמיל בן ארי) הוא חוזר בתשובה הגוסס ממחלת הסרטן, אמו (ענת וקסמן) היא מעצבת אופנה על בסיס רוכסנים, ואילו הוא עצמו נוהג להציץ על דודתו ההרוסה, ולתעד את החוויות הראשוניות הללו ביומנו.

שלא יעבדו עליכם. אין דבר מחובר יותר למציאות הישראלית מאשר סרטיו של גביזון, כלפיהם עלתה מדי פעם הטענה כאילו הם פועלים במנותק ממנה. נדב, למשל, וחברו המגולם בידי דב נבון, שותפו למעשי ההצצה, הם למשל בני דמותם של גיבורי "מציצים" ו"אסקימו לימון" בהם עוצבה חבורת המתבגרים (מתבגרים בני 30 פלוס במקרה של זוהר ושות') הישראלית, שלעולם אינה משלימה את התהליך (שלושת גיבורי "אסקימו" הלכו ובגרו עם השנים, אך הוסיפו להתנהג כחרמנים בני עשרה), כאוסף של מזילי ריר נצחיים אל מול חזה נשי חשוף. על כן, תיאור הסטייה הזו כאן לא רק בא לשרטט את דיוקנו של האמן לעתיד כמציצן צעיר, אלא מתכתב עם טקס מעבר שצבר לו מעמד מיתולוגי בקולנוע הישראלי עוד מאז ימי "חבורה שכזאת" מ-1963.

"האסונות של נינה" יגרוף קרוב לודאי את רוב הפרסים החשובים בטקס האוסקר הישראלי – איזה שם קרתני ואומלל – שיערך ביום רביעי השבוע, ויהפוך לסרט המקומי המפונק של השנה. ואולם סרט מושלם זה לא. כך, הקריינות העודפת (בקולו בעל הדיקציה הלא-תמיד מובנת של אלקבץ החביב) מופרזת, התסריט מתפזר מדי ולוקה בפתלתלות יתר, ואיילת זורר – אם תורשה פה דעת מיעוט – אינה מצוידת בכתפיים רחבות דיין לתפקיד המורכב שהיא נדרשת לשאת. ואף על פי כן ולמרות הכל, מתי בפעם האחרונה אפשר היה לציין את שמו של תסריטאי-במאי ישראלי בצמוד לזה של אלמודובר מבלי לחוש שזוהי הפרזה?