המחדל האמיתי

יום הכיפורים 1973, שבת, 6 באוקטובר. כבר כמה ימים שאנחנו "מבואסים" (מילה שלא הייתה קיימת אז) שאת יום השנה השלישי לנישואינו נחגוג בצום ותענית ביום הקדוש והנורא. אז עוד לא ידענו כמה נורא יהיה היום הזה, והימים שיבואו אחריו.

 

ביום שישי בצהריים אני נפרד מהבוס שלי, מנהל חטיבת הביצוע ברדיו, דני כנר, והוא מבקש לדעת היכן אהיה מחר, ביום הכיפורים. "בדירה במעונות הסטודנטים", אני אומר לו, "אבל אי אפשר להתקשר אליי". הייתי אז קריין ראשי, אחראי על כל קרייני קול ישראל בירושלים ובתל אביב, כמובן בלי ביפר ובלי טלפון סלולרי שטרם הומצאו, אבל גם בלי טלפון רגיל, כי גם זה היה אז מוצר נדיר וקשה להשגה - קשה להאמין היום.

בערב, בבית, אנחנו קוראים את עיתוני החג, כולל הידיעה הקטנה של יעקב ארז בעמודו הראשון של מעריב, משהו כמו: "צה"ל עוקב בערנות אחרי תנועות המצרים בצד השני של התעלה". לא כותרת ראשית, אם אני זוכר נכון.

אבל בשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 למדנו רק לגחך על הידיעות המצחיקות ההן שהופיעו מדי פעם, ש"הצבא המצרי עורך תמרונים ומתרגל את צליחת תעלת סואץ". מי? הם? המצרים העלובים האלה שזורקים את הנעליים ובורחים למדבר – אלה מסוגלים לצלוח?! הם יודעים מה מחכה להם בצד שלנו?

העניין הוא שגם אנחנו לא ידענו מה באמת מחכה למצרים בצד שלנו, בקו המעוזים.

הודעתי על פתיחת המלחמה

בבוקר יום הכיפורים באו לאסוף אותי לרדיו. קיבלנו הנחיה להיערך לפתיחת השידורים בשתיים בצהריים. דבר ראשון הדלקתי סיגריה ונגסתי בסנדוויץ'. אם כבר אז כבר. ממילא אני לא צם מתוך אמונה, אלא מתוך סולידריות עם רעייתי המאמינה.

מנהל קול ישראל היה אז משה חובב ז"ל. קריין-על, בעל קול נפלא, דיקציה אלוהית וטון בומבסטי שהוציא לו שם של "קריין המלחמות". אבל האמת היא שעל מבצע סיני הכריז רם עברון; את מהדורות הפתיחה של מלחמת ששת הימים קרא יורם ארבל; אני חשבתי לעצמי שמתאים שדווקא חובב יקרא את מהדורת החדשות שתקרע את דממת יום הכיפורים, וסוף סוף יפתח מלחמה.

זה מה שהצעתי לו כשישבנו בחדרו. אבל חובב דחה את הצעתי וקבע שאני אקרא את המהדורה הזאת. ידענו שזו תהיה מהדורה היסטורית, אף שלא יכולנו לנחש באותן דקות שזו תהיה המלחמה הארורה שהייתה מלחמת יום הכיפורים.

וכך, בשעה שתיים בצהריים ביום הכיפורים, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, נשמעו "הפיפסים" המפורסמים של החדשות, וקראתי את הידיעה שאמרה כי צבאות מצרים וסוריה פתחו באש על כוחות צה"ל בגולן ובתעלת סואץ. כמובן מרוב התרגשות שכחנו להקליט את מהדורת פתיחת המלחמה - ורק אחרי כמה שעות נזכרנו שצריך לתעד את היום הזה.

בינתיים צופרי האזעקות יבבו ברחובות ואנשים רצו מבתיהם ומבתי הכנסת למכוניות ונסעו להתגייס. כגודל ההפתעה המרה, כך היה גודל המהומה.

לא ידענו דבר

בין המהדורות והעדכונים ששידרנו כל רבע שעה צלצלתי להוריי, זוג ניצולי שואה, וניסיתי להרגיע אותם. "זו רק הפגזה", אמרתי להם, "מפגיזים את כוחותינו, אבל ייתכן שעד הערב זה ייגמר".

לא ידענו בימים הראשונים, כפי שגם שרי הממשלה לא ידעו (כי שר הביטחון משה דיין לא טרח לספר להם) על נפילת המעוזים, על טבח המילואימניקים שישבו בהם ושבייתם של האחרים. רק מי שצפה בשידורי הטלוויזיה מירדן ידע את האמת וראה את החיילים המצרים תוקעים דגלים ורוקדים על "ביצורי" קו בר-לב.

"לא מספרים לכם את האמת, אתם לא יודעים מה קורה" – זעקה בטלפון מארצות הברית חברתו של אחד מאיתנו. רק טיפין-טיפין שוחרר לפרסום בישראל גודל האסון. על נפילת מוצב החרמון למשל, נמסר רק כאשר צה"ל הצליח לכבוש אותו מחדש.

ואז הגיעו התמונות, תמונות השבויים שלנו בסוריה ובמצרים. חיילים של צה"ל קרועי מדים, מושפלים, מוכים, מובסים. אבל מי שפניו נלכדו בעדשות הצלמים הזרים במחנות השבויים נחשב כמי שאוחז בידיו המורמות פוליסת ביטוח חיים. אותו כבר שוביו לא ירצחו. אם לא ידעת מה קרה לחייל שלך, שעוד לא צלצל, לא שלח גלויה, וצה"ל לא ידע לומר היכן הוא נעלם במהומה הכללית – כל מה שיכולת לקוות לו היה שהוא נפל בשבי.

לחייל "שלנו" קראו קובה, יעקב פלטקביץ', מילואימניק שריונר ובן של השכנים, ניצולי שואה גם הם, בחור יפה וכדורגלן מחונן. הרבה זמן נחשב לנעדר, וכאשר שמו לא הופיע גם ברשימת השבויים האחרונה שפורסמה ידענו שנהרג. ההודעה הרשמית הגיעה רק מאוחר יותר יחד עם ארון מתים כמעט ריק, קל באופן חשוד. כמו רבים מן הנופלים באותה מלחמה קובה נקבר פעמיים, קודם קבורה זמנית בקיבוץ בארי ואחר כך בקריית שאול. הוריו מתו כמה שנים אחר כך.

המחדל האמיתי

גם מנהיגי המחדל של מלחמת יום הכיפורים כבר לא איתנו – גולדה, דיין, דדו, גורודיש. ורק שלא יספרו לכם שניצחנו. ניצלנו אבל לא ניצחנו.

מי שהצילו את המדינה אלה אלפיים ושמונה מאות החיילים שנפלו במלחמה האיומה הזאת, החיילים שחצצו בגופם בין האויב לבין מדינת ישראל, הם ומפקדיהם וחבריהם החיים והנכים.

לא ניצחנו. כי אילו ניצחנו, סאדאת נשיא מצרים לא היה מקבל בקלות כזאת ארבע שנים אחר כך את כל חצי האי סיני. אילו ניצחנו, שר הביטחון הכושל משה דיין היה ממשיך להתייהר ולהצהיר כי "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

אילו גולדה מאיר, ראש הממשלה הכושלת, הייתה מוכנה להחזיר למצרים את כל חצי האי סיני עד גרגר החול האחרון כבר ב-1971 - סביר מאוד שאנואר סאדאת היה חותם איתה על אותו הסכם שלום בדיוק שעליו הוא חתם שש שנים אחרי המלחמה ב-1979 עם ראש הממשלה החדש, מנחם בגין ז"ל. ואלפיים שמונה מאות החללים - עוד היו איתנו עד עצם היום הזה.

זה היה המחדל האמיתי, את זה אסור לשכוח.