מילים מסוכנות

את בני בן ה-11 מעניין בימים אלה איך להשיג כמה שיותר עוצמה. לא לצה"ל, כמובן, אלא לקלפי הפוקימון שלו. יש לי בן קצת רחפן. להשיג עוד קלפים "שווים" מעניין אותו הרבה יותר מתגובה הולמת של הצבא הישראלי למתרחש. בשעה שדברים אלה נכתבים הוא יושב בכיתתו, נדמה לי שיש לו היום מבחן בהיסטוריה. בעוד שעתיים לערך הוא ייסע בהסעה ממוגנת ירי, שתיקח אותו בבטחה הביתה, לנווה דניאל, מבית הספר האזורי שבאלון שבות. יש להניח שהוא לא שמע את חדשות הבוקר, ולא יידע עד כמה טעונה חזרתו שלו ושל חבריו הביתה דווקא היום. גם אם המורה סיפר, הוא יתייחס לדברים כאל חדשות מרחוק. בתוך גוש עציון אפשר לשכוח שאנחנו במלחמה. רק הנעליים שקצת לוחצות לו מזכירות לו לפעמים שאמא מתחמקת מחובתה לנסוע אתו לקניון בירושלים כדי לקנות זוג חדש. כביש המנהרות, אתם יודעים.

(כדי לא להרגיש נורא אשמה, הזכרתי לעצמי שגם אמהות ירושלמיות אחרות, בלתי מתנחלות בעליל, נמנעות מסיבות דומות להחריד מללכת ולקנות נעליים בקניון; גם הן שמעו אתמול בחדשות על מטען הדמה שאנשי הביטחון פספסו).

ואולי אני טועה לגמרי, אולי הוא כן מרגיש. דברים מחלחלים, המתח שלנו ושל כולם נמצא באוויר. יחד אתנו הוא רובץ ליד הטלוויזיה בין שבע וחצי לתשע וחצי, לאט לאט אנחנו לומדים לא להפריע לעצמנו, לא לבוא בטענות או ברגשי אשמה זה לזה על ביטול הזמן הנורא, על הדברים הרבים החשובים שהיה ראוי להם להיעשות בשעות הציפייה הנואשת לאיזו בשורת גאולה שתבוא מן המרקע. (מנחת סדנת המצוקה אמרה את זה במפורש: אל תאשימו זה את זה בגלל הדרכים השונות שאתם מוצאים כדי לפרוק את המתח. תודה, גבירתי המנחה).

כאשר מציע עיתונאי רגיש לפנות את ילדי מההתנחלות המסוכנת שבה הם גרים, בפוזה צדקנית והומאנית, הוא מעורר בי שאט נפש. מי שמרחם על ילדי ובאותה הזדמנות מאשים אותי, אמם, המסכנת אותם, לא תורם להם דבר. להפך - בהופכו אותי ללא לגיטימית הוא מסכן אותי ואותם עוד יותר. יש מי שמיטיב לשמוע את הניואנסים, מרפה מגילה ותוקף את נצרים וכפר דרום בגלל כל המרחמים שמציעים לסגת כשיורים.

אמש פגשתי את מורי, הרב יואל בן נון, שעבר לאחרונה להתגורר באזורנו, וכולם יודעים למה. הודיתי לו על הדברים שקראתי בשמו ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ". אני מקווה שלא רק אני שמתי לב לתוכנם של דבריו. מדובר בחדשות של ממש, שימו לב: יואל בן נון, ששילם מחיר אישי כבד כשאמר לחברים שלו שמילים יכולות להרוג, קנה ביושר את זכותו לומר אותם הדברים לאנשי השמאל: "מילים יכולות להרוג" אמרתם? הקביעה שלפיה ההתנחלויות אינן לגיטימיות, ושבגללנו, המתנחלים, מתים חיילים (או ילדים), היא גרסה נוספת וחמורה של "דין רודף", ולא מסובך להבין למה. "אם ישראל רוצה לחסוך בדם, עליה לפרק את ההתנחלויות", אמר שר התקשורת הפלשתיני. כך, לבן על גבי אדום, קראתי הבוקר ב-ynet.

שמחים שבאנו לפה?, שאלתי בכנות את ילדי הגדולים, מצטערים? היה כדאי?

לא היה להם מושג על מה אני מדברת. אמא, תשתי מים, אמרו לי בנותי הגדולות בהבנה (שעות של צפייה בנחמן שי במלחמת המפרץ עשו להן משהו. אתם זוכרים, אמרתי, איך שתל אביב הייתה אז מסוכנת?).

אני לא יודעת מהו החומר המדויק עליו נבחן עכשיו הבן שלי בהיסטוריה. האם פינוי ילדים ואמהות מגוש עציון נכלל בחומר הזה? נדמה לי שלא. הוא יצטרך לחכות לכיתה י"ב כדי ללמוד על תולדות המאבק הציוני על ארץ ישראל. עד אז הוא יצטרך ללמוד על זה מההתנהגות שלנו כאן בבית.

היום אחרי הצהרים, כך החלטתי ממש הרגע, אלך אתו לקנות נעליים חדשות. הוא עדיין לא יודע את זה, אבל החלטתי לקנות לו גם פיצה וגם קלפי פוקימון חדשים. מגיעה לו קצת עוצמה.

חיותה דויטש, מתגוררת בהתנחלות נווה דניאל, סופרת ומבקרת תרבות, כותבת בשבועון המתנחלים "נקודה"