שתף קטע נבחר

דהב: עיירת תרמילאים קוסמית

המקום למי שהיזרקות ממוסטלת אינה כוס התה שלו, ומאידך גם לא נופש פעיל עם ילדים. דהב נגועה בקסם של הולכי הבטל המקיפים את העולם, כשתרמיל שוויצרי יקר משמש להם לבית (ולא רק בשביל שש-בש);

לינה תנופת הפיתוח על החוף על המצרים 

לכל ישראלי שמכיר את חצי האי המצרי יש חוף בסיני, החוף 'שלו' (תכונה ישראלית מוזרה מאוד שלא כאן המקום לעסוק בה), גם לי.

 

החוף 'שלי', הוא לא ממש חוף פרטי, גם לא חוף שאי פעם אזכה להיות בו לבד, החוף שלי הוא חוף סואן דווקא, חוף דהב. תריסר שנים חלפו מאז ישבתי בחוף 'שלי' שבועות ארוכים מאוד, ושבע שנים מאז ביקרתי בו לאחרונה. בשבוע שעבר גיליתי שעם כל תנופת הפיתוח של המקום, עדיין נשארה בה, בדהב, אותה רוח, ושהחוף שלי נשאר שלי.

 

דהב היא עיירת התרמילאים של סיני. על פי הלונלי פלנט "יש בה יותר תרמילאים מעשני מריחואנה מאשר בדואים" (והאמת היא שיש בה גם יותר מצרים מאשר בדואים) אבל זה משהו שלא נמדד רק במספר האנשים אלא גם באופיו של מקום: אווירת התרמילאים בכל, ומדריך הטיילים הידוע מתאר אותה כמקום שרוצה להיות קוסמי.

 

רק דהב, לא נואיבה, בטח שלא שארם א-שייך, וגם לא החושות מלאות הישראלים שבין טאבה לנואיבה, נגועה בקסם של הולכי הבטל המקיפים את העולם כשתרמיל שוויצרי יקר משמש להם לבית משך חודשים. דהב - להוציא את תקופות החגים בהן ניתן לשמוע בה בעיקר עברית מכל עבר - מציעה בריחה אמיתית למי שהיזרקות ממוסטלת לחלוטין על חוף הים אינה כוס התה שלו, ומאידך לא ממש רוצה למצוא את עצמו מגודר בכפר נופש מהודר עם פעילויות מסודרות לילדים, עם אותו תפריט כמו בשנה שעברה בטורקיה ולפני שנתיים בורנה, ועם עוד כמה מאות ישראלים.

 

רק בדהב אפשר לשבת עם טיילים אוסטרליים ועם צוללים יפניים, עם עובר אורח מעמאן ועם שאר אירופאים ולקשקש, לא רק לשש-בש. וזה עוד לפני שהזכרנו את המצרים.

 

 


פורסם לראשונה 25/09/2003 10:08

 

לינה

 

כל הסוגים, כל מחירים

 

נדמה כי דהב זולה מכיוון שהיא עיירת טיילים, אם כי יכול להיות כי ההפך הוא הנכון והטיילים נמשכים אליה בגלל שהיא זולה. בכל מקרה זו אחת הנקודות הזולות בחוף המזרחי של סיני. גם אם לא מדובר במחירים מייצגים, עדיין ניתן למצוא כאן ארוחת בוקר מצרית (פול, פלאפל, ירקות, טחינה, לעתים ביצה וכמובן פיתות) בכארבע לירות מצריות, וגם ארוחה המשביעה זוג, חצי עוף צלוי עם כל התוספות תמורת כ-11 לירות.

 

שארם היא עיר תיירותית יקרה, אירופאית כמעט, נואיבה מלאה ישראלים שבאופן מתמיד דוחקים את המחירים מעלה, ואילו דהב עמוסת המלונות, הקאמפים, המסעדות, ומועדוני הצלילה מפגינה עקב התחרות הרבה מחירים נמוכים להפליא.

 

דהב מציעה גם את מגוון אפשרויות הלינה הרחב ביותר והזול ביותר לאורך קו החוף: עשרות 'קאמפים' של חושות ושל חדרים בנויים, גסטהאוסים לא נקיים במיוחד הנקראים כאן 'מלונות' משום מה, עבור במלונות קטנים טובים וזולים, דרך ריזורטים מקומיים (חלקם זולים אף הם) וכלה במלונות 5 כוכבים על הלגונה שבמורד החוף. אפשר לישון כאן בכחמש לירות ללילה, בכ-20, בכ-50, בכ-150 ובסכומים דומים בדולרים גם. יש מקום לכולם.

 

חזור למעלה
תנופת הפיתוח

 

חשמל, טלפון, כספומטים ואינטרנט 

 

המצרים מספרים כי בחורף הקודם פקד את המקום שיטפון שבעקבותיו נטלה הממשלה המצרית הלוואה של שבעה מיליון דולר מהאו"ם על מנת לשקם את המקום. התוצאה היא טיילת חדשה ויפה לאורך כל המפרץ מהמגדלור ועד לקמפ הבדואי הוותיק 'מוחמד עלי', והלאה משם עוד כקילומטר לאורך שונית האלמוגים עד לפרדייז, אחד הריזורטים הראשונים של דהב, ומקום מושבו של הדיסקוטק המיתולוגי. מעל הוואדי המאובק נמתח גשר עץ, עליו עוברת עתה טיילת האבן החדשה.

 

הטיילת עוברת לאורך קטע חוף שלא היה בו דבר וחצי דבר כאשר הגיעו לשם המצרים באפריל 82'. כיום היא שוקקת תיירים וטיילים, צוללנים ושאר חובבי חוף. הנופשים יושבים בעשרות המסעדות שלאורך החוף, נכנסים לחנויות הבגדים והמזכרות (זיל הזול כבר אמרנו?), או דוחים בנימוס את אנשי המכירות שעומדים לאורך הדרך, חוזרים ומבקשים בשלל שפות שרק יביטו בסחורה, בתפריט, בדגים או בפירות הים המוצגים לראווה. גם אם התמונה נראית שונה במקצת, ביקור בדהב כמו בשאר סיני הוא לא חוויה גסטרונומית כלל ועיקר.

 

את שביל העפר עליו נסעו המוניות והטנדרים החליפה הטיילת ואת הזולות שהיו בינו לבין המים לאורך המפרץ, החליפו זה מכבר שולחנות וכיסאות. הזולות נדחקו דרומה לחלק החדש יותר, ומי שרוצה לרבוץ ולא לשבת יכול לעשות את זה שם. להוציא את הזולות של מסעדת פאלם ביץ' שזוכות לצל טבעי, מעל הזולות נבנו סככות עץ של ממש המוארות בערב באור חשמל.

 

לפני לא כל כך הרבה שנים עוד לא זרם חשמל במקום וגם המים (כשהיו) נשאבו במשאבות פרטיות של בעלי הבתים. הטלפון הקרוב היה בדהב סיטי, העיירה שהוקמה תחת די זהב, ושנותרו בה מבנים בודדים מימי השלטון הישראלי וגם כמה אקליפטוסים. היום החשמל זורם וגם המים והטלפון, וחדרים ממוזגים עם מקלחות חמות הם עניין של מה בכך. הרחוב מואר בפנסי רחוב ולא זו בלבד שנפתחו סניפי בנק, ומספרות, ואינטרנט קפה, וחנויות מכולת רבות, ומכבסה או שתיים וסוכנויות טיולים המציעות כל מה שיחפוץ בו טייל (מסיור בן שעה על גב גמל ועד כרטיס טיסה ואן וואי ללונדון) אפילו יש כבר שני כספומטים לאורך הטיילת.

 

הפיתוח האדיר שעברה העיירה לפחות לא הרחיק את הילדות הבדואיות צרובות הפנים והשיער המציעות את מרכולתן (ברסלה? ברסלה?) לתיירים המנומנמים בזולות בין פנקייק לסלט פירות, ובין משחק קלפים לקריאת ספר. הילדים הבדואים מסתובבים על גמלים לאורך קו המים, וגם הסוסים עדיין שם למי שחפץ בשעת רכיבה.

 

למרות שחלק ניכר מהתיירים בדהב הם ישראלים, אנחנו לא היחידים שם ולכן גם בשלוש השנים האחרונות לא נעצרה שם תנופת הפיתוח. מתי שלא מגיעים לדהב - בונים שם. אמנם גם בדהב כמה אתרי בנייה נטושים, אך לא בהיקף שבקטע הצפוני של חוף סיני, בואכה טאבה, שם נותרו לא מעט פילים לבנים העומדים בשיממונם בשנים האחרונות.

 

חזור למעלה
על החוף

 

מתאים גם להידרופובים

 

כמו בקו-טאו שבתאילנד ובמקומות אחרים הדיבור הוא שאין מה לעשות שם אם אתם לא צוללים. טעות. נכון שיש בדהב מועדוני צלילה רבים בזכות אתרי הצלילה יוצאי הדופן (כך אומרים) שבסביבתה, ובראשם הבלו-הול. נכון גם שלא מעט בוחרים לעשות קורס צלילה בדהב.

 

אבל לא פחות נכון לומר שאלא אם אתם הידרופובים מבטן ומלידה, אסור לכם לוותר על סיבוב עם שנורקל מעל הבלו הול, והאמת היא ששווה גם איזה סיבוב בשונית של דהב עצמה. מלבד זאת, יש מחוץ למים מספיק תכונה ומספיק מה לעשות, והשיחות בערבים לא נסובות אך ורק סביב ציוד צלילה ונוף תת מימי.

 

חסרונה הבולט של דהב הוא החוף שלה: רוב רובו של החוף אינו חולי. בחלקים ניכרים ממנו ישנה שונית אלמוגים ובמרכז דהב החוף כולו אבנים, המרופדות בקיפודי-ים. שלא כמו בנואיבה, המים נהיים בדהב עמוקים מהר מאוד וניתן לשחות בהם אך לא ממש להשתכשך או להסתלבט במים כמו בחוף החולי הרדוד של נואיבה. עוד עניין טבעי בדהב – הרוח. ברבים מימות השנה נושבת בה רוח חזקה מאוד. זה לא רק מנעים את חום הקיץ הכבד, אלא גם מושך לדהב גולשי רוח רבים.

 

חזור למעלה
על המצרים

 

אנשים נחמדים, לא מוכסים, לא שוטרים

 

על פי רוב, מתארחים הישראלים היורדים לחוף סיני אצל הבדואים. את המצרים, שליטי הארץ, עוברים בגבול ובמחסומי הדרכים ושוכחים מהם כאשר מגיעים לחוף. הם נחשבים לטורח בעיני האורחים כמו גם בעיני המארחים.

 

ניתנה האמת להיאמר, (וכמובן שלא מדובר בילדים של אף אחד מאיתנו – רק בילדים של השכנים) אבל יש לזה קשר לעובדה שמראשית שנות ה-70 ועד היום החבר'ה יורדים לסיני לעשן גראס. למרות מה שכותב הלונלי פלאנט (וסליחה על הכפירה בספרות הקודש של התרמילאים) המריחואנה הרבה פחות זמינה וחשופה בדהב העירונית משהו, מאשר בחושות שלאורך החוף, שם החשיש יותר נגיש.

 

אולי השוני העיקרי בין דהב לשאר חופי סיני הוא המצריות שלה. לא שאין חושות בבעלות מצרית בין טאבה לנואיבה, אבל עדיין מדובר בעיקר באירוח בדואי. את המצרים ניתן גם לפגוש במלונות היוקרתיים יותר – אבל אז המגע עמם הוא אמצעי על פי רוב: עם המלצר, החדרנית או פקיד הקבלה סביר שלא תתפתח היכרות של ממש.

 

דהב על אופייה הפתוח, הנינוחות שלה וחוסר הרשמיות שבה, מאפשרת לבוא במגע עם מצרים שאינם מוכסים, שוטרים, ושאר לובשי מדים – ובקיצור עם אנשים נחמדים וחמים שעל פי רוב כבר מכירים אותנו טוב יותר משאנחנו מכירים אותם.

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גילי סופר
גם שקט
צילום: גילי סופר
גם מלון
צילום: צבי גילת
וגם רעש
צילום: צבי גילת
מומלצים