שמיר קצוץ

לא קל להיות רוקר בישראל. קחו את אפרים שמיר לדוגמה. איש שאוהב ועושה רוק קלאסי, כמו פעם.

במקומות אחרים ההיסטוריה המכובדת של שמיר, מכוורת ודרך חמשת אלבומיו הקודמים ושיתופי הפעולה הרבים, היו מספיקים כדי להבטיח לו הזדקנות בכבוד. הוצאת תקליט כל כמה שנים, הופעות סולו במועדונים נחשבים, פה ושם תוכנית אירוח. אבל בישראל, ארץ שמתלהבת מהר ושוכחת עוד יותר מהר, שמיר נדחק לשוליים. 

שנים ארוכות חיכו החומרים החדשים של שמיר לפני שמישהו ("עננה" ו"הד ארצי") היה מוכן להוציא אותם לאוויר העולם, יותר מעשור לאחר תקליט האולפן האחרון שלו ("סוף סוף גשם"). אז נכון, שמיר כנראה כבר לא יהיה סופרסטאר ולא ימכור מיליונים. ועדיין - יש לו מספיק כשרון ומספיק שירים יפים, כדי שהקריירה שלו לא תטבע בשוליים. לא, אין פה בתקליט שירים מקבילים ברמתם ל"שיעור מולדת" או "חבר בחברת עצמי", אבל יש כאן לא מעט רגעים יפים, שמציגים זמר, שגם אם קולו אינו צלול ומלא כבעבר, עדיין מסוגל להביא לקדמת הבמה רגשות אותנטיים.

שמיר נע בתקליט בין רוק גברי ארץ ישראלי קשוח עם ריח של סיקסטיז ("שלי שלי", אותה הוא "זוכר מהמכולת"), ולא שוכח לצד נושאי האהבה הרגילים ("הנסיכה הקסומה" היפהפה) גם ביקורת חברתית ("ים הבטון הנוקב, או "תלוש משכורת" הנוגה-משעשע).

הצליל של שמיר לא עדכני בעליל וההפקה שומרת על צליל חמים, נעים ומוכר. יכול להיות ששמיר היה יוצא נשכר מחיבור לכוחות צעירים וחדשניים יותר, דוגמת שלום חנוך ומוניקה סקס, שכן התקליט מעט משעמם לפרקים כשהלחן לא מבריק ("השכנה ממול" למשל), אבל זה בהחלט לא נורא, בעיקר ברגעים ששמיר מצליח לשמור על תחושה של נגינה לייב, כאילו אתה רואה אותו בפאב על כוס של בירה. הגשת השירים של שמיר לא תמיד פוגעת - אבל ברגעים הטובים של התקליט, הוא בהחלט מוכיח שגם סוסי רוק ותיקים עדיין יכולים לבעוט.