שידור בכיפור

30 שנה עברו מאז המלחמה ההיא. יש ששואלים מה השתנה בינתיים, ויש שעדיין לא סיכמו אותה ואת השאננות שאפפה אותנו לפניה. ב-6 באוקטובר 1973 פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה כללית על ישראל, שעדיין נחה על זרי הניצחון של מלחמת ששת הימים והתאוששה ממלחמת התשה ארוכה. אבל לא רק את גולדה והגנרלים שלה תפסה המתקפה לא מוכנים, אלא גם את הטלוויזיה הישראלית הצעירה, שבקושי עמדה על רגליה וכבר נדרשה לתת מענה לאירועים.

בינתיים הפכו סיקורי המלחמות לדבר שבשיגרה בהוויה הישראלית. ילידי שנות ה-70 ואילך זוכרים היטב את סיקור שתי מלחמות המפרץ, את האולפנים הפתוחים, את הדיווחים החיים ואת ערוצי החדשות. בעולם של כאן ועכשיו, כשהלוויינים מפיצים את התמונות בשידור חי, קשה להם לדמיין כיצד היו מסקרים את שדה הקרב בתקופת הפילם והשחור-לבן.

מאז מלחמת העצמאות היה הרדיו ספק המידע המהיר ביותר, ומלחמת ששת הימים נתנה אישור סופי לכוחו של "קול ישראל". שנים לפני המלחמה ההיא וגם אחריה תורגלו אולפני החירום של הרדיו במצבים שונים, וב-1972 נערך תירגול של שידורי חדשות מסביב לשעון, שהתבסס על תרגיל שערך צה"ל בסיני. ביולי 1973 נוסחה טיוטת עבודה להפעלת גלי צה"ל, שקבעה כי שידורי האקטואליה והחדשות יאוחדו לאולפן אחד עם "קול ישראל". "אין טעם שבשעת חירום ירוצו המאזינים בין תחנות שונות", אמר יצחק לבני, המנהל הראשון של גל"צ. כך קרה שבמלחמת יום הכיפורים פעל מש"ל (מרכז השידורים הלאומי) באולפן החירום המיוחד של "קול ישראל" וגל"צ, מה שהותיר את הטלוויזיה לבדה. במרכז פעלו נציגי הצנזור ודובר צה"ל, שפסלו, אישרו או קיצצו את הכתבות בהתאם למדיניות ההסברה הצה"לית - שכן בהתאם לנוהל, כתבי "קול ישראל" היו מחוילים בתקופת המלחמה לדובר צה"ל.

"אזרחי ישראל, היום בשעה שתיים אחר הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל", אמרה גולדה בנאומה לאומה, אולי אחד מהרגעים הטלוויזיוניים היותר זכורים מהמלחמה ההיא, יחד עם תמונות הכתבה הפותחת של המלחמה, בה נראו מתפללים יוצאים מבתי הכנסת והולכים ללשכות הגיוס. אבל מעבר לכך שרר גם בטלוויזיה הישראלית הבלגן הכללי, והמוכנות למקרי חירום הסתכמה אצלה בשקופיות עם שמות היחידות המיועדות לגיוס, שהיו נעולות בכספת.

"קיבלתי את ההודעה בשש בבוקר מארנון צוקרמן, שהיה אז מנהל הטלוויזיה", מספר צבי גיל, מי שהיה אז מנהל מחלקת החדשות. "זה לא היה סוד, כולם ידעו שהיה מתח בצפון ובדרום. אנחנו במחלקת החדשות לא היינו מוכנים כלל, גם צה"ל לא היה מוכן, רק שההבדל בינינו היה שהצבא כבר קיים 25 שנה, ואנחנו בסך הכל ארבע שנים. 'קול ישראל' עשה את שלו בששת הימים, אבל מלחמת יום הכיפורים היתה ללא ספק שלנו".

כיצד מתארגנים מבחינה לוגיסטית למלחמה?

"לכתבי הרדיו היו מכשירי הקלטה קטנים, או שהיו מדווחים בטלפון. היינו צריכים להרכיב צוותים שלמים - כתב, צלם, תאורן - וכמובן היתה הבעיה של ביטוח האנשים, שהרי אנחנו שולחים אותם לחזית, והיו גם בעיות לוגיסטיות, כמו כיצד להגיע לאזורי הקרבות. לזכות האנשים ייאמר שרוח ההתנדבות שררה בקרב עובדי הטלוויזיה. אירגנו הכל, אפילו שכירת רכבים, תוך שעות".

מה שהפך את הסיקור לאיטי?

"דווקא הסירבול והאיטיות שלנו עמדו לזכותנו, משום שלפחות בחצי היום הראשון של המלחמה הדיווחים שהגיעו מכתבי הרדיו לא היו אמינים, הם דיווחו על ניצחון אחר ניצחון. כשהטלוויזיה נכנסה לתמונה אחרי 24 שעות והבאנו את התמונות הראשונות, הראינו את המצב האמיתי. הטלוויזיה קיבלה במלחמת יום כיפור את חותם האמינות בקרב הציבור. זה למעשה היה הסטאז' שלנו".

היה ודאי צורך באילתורים?

"אילתור היה בכל מקום, וזה גם המקום לדבר בשבחו של מוטי קירשנבאום, שמהדורות החדשות שערך היו אבי הקונספט של שידור פתוח. קיבלנו חומר במאסות, שיבצנו אנשים - דן שילון היה בחיל האוויר, שמעון טסלר היה בחזית הצפונית, ויאיר אלוני בסיני - וכל החומר הועבר לבניין הטלוויזיה מהחזיתות במטוסי חיל האוויר, הודות להיכרות של יאיר אלוני עם אנשים בגל"צ שסייעו בכך.

"המהדורה הראשונה נמשכה שעה וחצי, ולאחר ההלם הראשוני שידרנו בהתאם לכמות החומר שהיתה ברשותנו. פתחנו אולפן בבית סוקולוב ומשם דובבנו בכירים, שכן המטה הכללי היה בתל אביב. זכור לי שמשה דיין הגיע וסירב להתאפר, אבל כשהוא ניגש אלי ושאל לדעתי, ראיתי את כל החששות והחרדות בפניו ואמרתי לו שהוא חייב להתאפר".

הצנזורה היתה מעורבת בסיקור?

"היו עיכובים בשידור כתבות בגלל הצנזורה, אבל היא לא עשתה לנו הרבה בעיות, שכן החומר הוויזואלי לא היה טרי מהשטח. שמו לב בעיקר לטקסט, והיחסים בינינו לבין הצנזור היו יחסי קח-תן. לאחר מכן, בוועדת אגרנט, ניסינו להאיר את האירועים מזוויות שונות מאלה שהוצגו במהלך המלחמה. צריך לזכור שהגיע גם הרבה חומר מחו"ל, וגם אנחנו סיפקנו לא מעט חומר לתחנות זרות".

נראה שסוג כזה של סיקור דורש יותר תושייה מהכתב, מאחר שהוא לא נמצא בקשר רציף עם המערכת.

"היתה פירמידה הפוכה, במובן החיובי של המושג. הכתבים, הצלמים והעורכים היו אלה שקבעו והביאו לציבור את הטון של הטלוויזיה הישראלית. היינו עם הצבא, מתואמים עם דובר צה"ל ועם מפקדי האוגדות. אריק שרון ממש אימץ את מנשה רז, שהיה בחפ"ק שלו. זו בהחלט היתה שעתה היפה של הטלוויזיה. החדשות השתלטו על כל לוח השידורים".

צבי גיל, שנמנה עם דור המייסדים של הטלוויזיה הישראלית, פרש ב-92' מרשות השידור, וכיום עוסק בהנצחת השואה, כניצול שואה בעצמו. כשנשאל לא מכבר מה היא מהדורת החדשות הטובה ביותר כיום, הוא ענה נחרצות: "ערוץ 10 זו המהדורה המקצועית ביותר. קירשנבאום אמר פעם, שבכל פעם שהוא חושב שהטלוויזיה ירדה לרמה הנמוכה ביותר, הוא שומע פתאום דפיקות מלמטה...".