שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פלוגה גימל, מחלקה שלוש / דוד טרטקובר ועלי מוהר
    דוד טרטקובר ועלי מוהר, צנחני מילואים באוגדת שרון, יושבים מעבר לתעלת סואץ, אחרי שוך הקרבות, ומחכים במשך מאה ימים ארוכים לשחרור. אחד מצייר, שני כותב, ויחד הם מתארים את החצר האחורית של מלחמת יום הכיפורים. קטע מתוך "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", שיוצא בימים אלה

    ההפגזה (תיאור כושל)

     

    ברשימתי הקודמת נגעתי - ברעד קל, או בקלילות רעודה - בעניין ההפגזות. עכשיו הייתי רוצה להרחיב את הדיבור בנושא, מתוך הכרה ברורה כי אי אפשר למעשה למצותו עד תום.

     

    אי אפשר להביא אל העיתון - המתרשרש עתה במטבחים חמימים, סמוך לקפה וללחמניות, או בחדרי אוכל קיבוציים מדושדשי מגפיים, שבהם נחתכות עכשיו עגבניות לסלט בוקר קפדני - את כל מערכת הנשימות החטופות, המהירות, את הבל הפה החם החוזר אליך מן החול שפניך כבושות בו, את המרוץ הקדחתני של הדם, את הפעימות המשלחות ועולות בך מן האדמה הרועדת סביב ומן הפחד, את קולות הנפץ המחליאים, המבהירים לך במוחשיות רבה את כובדו העצום של הנחבט עתה בכברת קרקע הרחוקה ממך כמאתיים מטר בלבד, או מאה, או לפעמים רק חמישים.

     

    אסור כמובן לומר שאין מילים לתאר את ההתרחשות הזאת, כיוון שיש מילים. תמיד היו. אלא שהפעם גם המילים המפוצצות ביותר לא יהיו מפוצצות די הצורך.

    כל אדם נאור, כמוך למשל, שמע בוודאי על כוח הנפץ האדיר הטמון במילים. ואכן, העולם כבר ידע אי אלו ספרים, נאומים ומניפסטים שחוללו תבערות פה ושם, ולפעמים גם רעידות אדמה בהיקף נרחב. אבל המלחמה, הגם שהיא עשויה להיות מתקדמת על פי דרכה (טילי סאגר, סאם 6), הריהי מעצם טיבה מן בורה המטפישה איכשהו את הנוטלים בה חלק: היא נוטלת דימויים והשאלות שהיו נהירים לך מאז ומתמיד ומחזירה למילותיהם את מובנן הראשוני והפשוט.

     

    כך עוללה לבעיטת הפגז שהזכרתי ברשימה הקודמת, ובדומה לכך כמעט החדירה בי ספקות בכל הנוגע ל"תבערות" ול"רעידות אדמה" העלולות לחול בהשפעת אותו" כוח נפץ" הטמון במילים.

     

    כמעט - משום שעודני מאמין גדול בהן; אבל אחרי שאתה נקלע לתבערות ממש, לרעידות אדמה ממש, ורואה בפועלה כוח נפץ ממש, קשה לך במקצת להמשיך להתייחס בכובד ראש גמור אל מובנן המושאל של המילים הללו. (האם המלחמה גם מחכימה? האם היא מלמדת כי יש להיזהר במילים, לברור אותן בקפידה? על כל פנים, מעתה, לפחות בפי, לא כל בעיטה היא טיל, לא כל בחורה היא פצצה).

     

    כן, גם המילים מפוצצות ביותר אינן מפוצצות די הצורך, ובכלל, לאור הלקח שהפקנו זה עתה, אולי לא יהא זה מחוכם לעשות בהן שימוש רב. כל עיון בעניין ההפגזות, ויהיה נרעש ומורעש ככל שיהיה, הוא ממילא אנדרסטייטמנט, ואולי אפילו אנדר-אנדרסטייטמנט, בהשוואה לדבר עצמו. כל הנושא מזדחל לו כמו עשן בין הקרקעי - או המסוך מאוד מאוד לקרקע - לבין התת קרקעי, אם לא למטה מזה. נדבר בו, למרות תחושת קוצר היד שתוארה לעיל, כיוון שהוא חיוני ונחוץ להבנת המלחמה הזאת בכלל, ומלחמתנו שלנו בפרט.

     

    אנשים מן העורף, שפגשו אותי בחופשותי, שאלו אותי על פי רוב שאלות כמו "נו, ירית?" או "מה כבשת?" - וכיוצא באלה השאלות, שאך טבעי להפנותן אל צנחן האמור לירות, ולכן גם לכבוש (בסיוען של היריות הנזכרות), מוצב סורי נניח, או אפילו מגנן נ"ט מצרי, אם אפשר.

    כיוון שיריתי עד עתה בערך תשעה עד שנים עשר כדורי רובה, כעשרה כדורי קלצ'ניקוב ובניסויי כלים גם שתי פצצות אר פי ג'י (תרגול), נהגתי לענות כי אכן בהחלט יריתי. לעומת זאת, ככל שהדבר זכור לי, לא כבשתי מימי, לא בחומץ, לא במלח, לא מלפפון ולא גמבה; ודאי שלא ביריות, ודאי שלא מגנן נ"ט מצרי.

     

    לכל היותר השתתפתי במה שמכונה "טיהורים" בצד המערבי של התעלה, ושם גם ראיתי את האויב עין בעין, בעיקר במוצביו שמדרום לאיסמעיליה, בעיקר סוחב שקי חול, מתבצר ואוכל תפוזים. פעם אחת גם ראיתיו מקרוב, כשקוכלי ממחלקה 2 הלך להאכיל את התרנגולות ומצא אותו מתחבא בבית כפרי עזוב. האויב ביקש מים, קיבל, מסר פרטים ונלקח רשמית בשבי. הוא כלל חמישה חיילים מצרים.

     

    תגובת החברים לתשובתי זו היתה כנראה טבעית, מבחינתם לפחות, אם כי לא מנקודת המבט שלי. בדרך כלל אמרו: "הו, אז אם ככה לא נלחמת מ מ ש?" ואז מיהרו והוסיפו, באדיבות אוהדת, כמעט בצהלה, כי "טוב מאוד!". ואולם אני הספקתי לשמוע את נימת האכזבה, את ירידת המתח שבקולם. הנה, לחינם דאגו לי! קשה למי שלא נטל בה חלק להבין את אופייה ולעמוד על פניה הרבים של המלחמה, ולכן צריך להסביר איכשהו שהגדוד הזה שלנו, שהיו לו רק כך וכך היתקלויות, רק כך וכך נפגעים, אכן לחם את מלחמתו, שהיו בה כל הפחדים כמעט, ועמד בה. נספר זאת אולי בהזדמנות אחרת, ואולי יהיה גם צורך לברר סוף סוף מה זאת בעצם מלחמה. כרגע נציין רק שגם היות מופגז הוא מצב מלחמתי למדי, ולא מן הקלים: גם אם לא במהרה נשכח, אם בכלל נשכח אי פעם - הוא ירה עלינו. כמעט בלי הפוגה.

     

    לא מקרוב, נכון, ולא עלי אישית, זה היה פשוט חלק ממנהגו של האויב להפגיז מאסות, ריכוזי כוחות, שיירות... כרגע אני אולי מסאי, אבל אז הייתי מאסה.. (צחוק ישישים ינשופי מנסה להחניק את הרעד הבלתי נכבש העובר בי לזכר הימים ההם).

     

    הקורא הנבון יסלח לי על שאני עומד לומר דבר שהוא, אולי, כבר חשו בו, אבל עליו להבין כי אין הוא בן יחיד לי, ולכן אומר במפורש: אין לי חשק רב להיכנס לעניין ההפגזות; אני דוחה ודוחה זאת כל הזמן, אך עתה, כיוון שאין עוד מנוס, אסתפק בכמה פרטים יבשים.

     

    ישנו הבום המרוחק. הבום המרוחק הוא סתם פגז שלא מעניין אותנו, כי הוא נפל, תודה לאל, רחוק (500 מטר אפילו). כשנסענו בעקבות הטנקים ברמה נבהלתי בתחילה מכל בום מרוחק, אבל אחר כך נשמע פתאום בום קרוב. הבום הקרוב היה קרוב מאד. אמרתי לעצמי אוי-אוי-אוי (בפירוש כך. לא לבלבל עם או-יו-יוי), וקפצתי מן הזחל"ם אל שולי הכבוש. היו שם מחפורות ואבנים, סלעי בזלת שחורים של הרמה. קפצתי לבור שכבר היו בו שני חבר'ה. הפנים כבושות באדמה. ריח חזק של אבק שריפה. רחש מוזר, קול הרסיסים הנופלים סביב. העיניים עצומות בחוזקה, והנשימה - כמו אחרי ריצה. בומים חזקים, שריקות ובומים, עוד ועוד, עד שפתאום, בבת אחת, נרגע הרגע, ושקט.

     

    הרמתי את הראש, וממש באותה שנייה הרים את ראשו גם שכני למחפורת. הסתכלנו זה בזה בשתיקה בעיני חיה מפוחדות, כשבין פנינו מפרידים עשרים סנטימטר לכל היותר. כעבור רגע צחקנו, בהקלה, ואז הבחנתי שהצוחק הוא ברוש ממחלקה 2. בימים שאחר כך הרבינו להזכיר זה לזה את הרגע ההוא. עד כאן בעניין הבום הקרוב.

     

    בכלל, בשדה הקרב נשמעים רעשים שונים, שהכל מאזינים להם בדריכות רבה ומובנת. אמנה כאן עתה, בשמותיהם הרשמיים, רק את אלה הנוגעים לענייננו.

     

    יציאה - קול יציאת פגז מקנה תותח. אם הוא חזק וקרוב, הרי שאנו יורים על האויב, ואם הוא עמום ומרוחק, הרי שזוהי יציאת פגז אויב זדוני.

     

    כניסה - פגיעת פגז במטרתו: נשמעת מיד אחרי ההבהק. אם הרעש גדול, סימן שצריך לשכב מהר.

     

    בום על-קולי - לא מסוכן, אבל בכל זאת מעורר דריכות, ממש כשם שקול חבטת שטיח שאתה שומע בהיותך בחופשה, ממרפסת הבית שממול, עדיין מכניס אותך לרגע לכוננות.

     

    בתנאים אלה, אין פלא ששאלת השאלות בעולמנו אז היתה "כניסה או יציאה?" אבל אחר כך כבר למדנו להבחין בין הקולות. אני אמנם הוספתי עוד זמן רב לשאול את השאלה הזאת, פשוט ליתר ביטחון, ואחר כך כבר בשינוי נוסח, לאמור: "כניסה או ביציה?" לבסוף היינו נוהגים לומר "חביתה או ביציה?" - לא בדיחה משגעת אולי, אבל גם אם לא היינו אז הכי סופיסטיקייטד, כמו שאומרים, אז מה?

     

    אפרופו יציאות, אספר כי רבות נדדנו, במדבר ובשדמות מצרים, ולמרות המרחבים הגדולים נזדמן לנו כמעט תמיד - תמיד בעצם - ללון לינת לילה סמוך מאד לקני תותחינו. דבר זה הקנה לנו ביטחון רב, ביטחון גמור שאנו צפויים להפגזה בכל רגע, וזאת בגלל אש נס. אין הכוונה לאש שמונת הימים ולנס כד השמן, כיוון שנ"ס הן ראשי תיבות: נגד סוללות. זהו מושג ארטילרי ידוע, שפירושו אש הבאה מסוללות תותחים ומכוונת אל סוללות הצד שכנגד במטרה להשתיקן. פגזים אלה אינם קטנוניים, אגב, והם מוכנים ליפול גם ליד הסוללות ולא רק עליהן ממש. הצרה היא שליד הסוללות היינו אנחנו, כמובן, תמיד. אין פלא שבאותה תקופה יכולת לשמוע רבים אצלנו טוענים בתרעומת, ומתוך שכנוע עצמי רב, כי שטות גמורה היא לספוג פגזים שאינם מיועדים כלל לנו, ובכלל, "מה אנחנו אשמים", ו"למה מגיעה לנו האש הזאת". מזה נבע, איכשהו, שלתותחנים שלנו היא מגיעה גם מגיעה, ללמדך שגם בערבוביית המלחמה מחפשים משתתפיה כללי משחק כלשהם.

     

    ההפגזות עלינו רבו כל כך, עד שבסופו של דבר השתלט עלי הלך רוח אפתי למדי. זכורני כי במשך הפגזה אחת, לפני הצליחה, לא הרחק מן התעלה, הלכתי בתוקף תפקידי כשומר בלי להתכופף עוד כלל, כיוון שסמכתי את ידי על גרסתו של אלכסנדרון, שאמרה כי אם אני כבר שומע את שריקת הפגז - סימן שהוא עצמו חלף עבר והתפוצץ לו מכבר, יען כי הקול (אלכסנדרון הוא מהנדס) מפגר הרבה אחרי ההתרחשות הנפצית עצמה. לעומת זאת, בליל קטיושות מסיבי שידענו באחד ממטעי המנגו במצרים, כבר ישנתי כל הלילה שנת ישרים בהחליטי כי הבלים, לא "כניסות" כי אם רק "יציאות" הן אלה...

     

    ועתה הריני עייף מאד וברצוני להפסיק כאן. ברור כי יהיה עלי לעמוד בהזדמנות אחרת על: מה חושבים, אם חושבים, בעת הפגזה; פחדים למיניהם ואיך מסתדרים איתם; הקטיושה - בעד ונגד; התסביך שעוררו בי שוחותיו המצוינות של שמגר, ובייחוד מנהגו המגונה להוסיף ולהעמיקן בעיצומן של הפגזות; ועוד.

     

    (מצרים, במנדרינות, 21 בדצמבר, 1973)

     

    מתוך "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", דוד טרטקובר ועלי מוהר, הוצאת "כנרת" ו"זמורה ביתן", 191 עמ'

     

    דוד טרטקובר - חתן פרס ישראל לעיצוב. הציג תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, במוזיאון תל-אביב ובמקומות שונים באירופה, בארה"ב וביפן.

     

    עלי מוהר - פזמונאי ועיתונאי. בעל הטור "מהנעשה בעירנו" המתפרסם ב"העיר".

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עלי מוהר
    איור: דוד טרטקובר
    איור: דוד טרטקובר
    איור: דוד טרטקובר
    איור: דוד טרטקובר
    הטבות למנויים
    מומלצים