שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בייסקי: הוועדה שלנו היתה ברכה לבטלה
    שנים ארוכות סירב משה בייסקי לדבר על הוועדה שנושאת את שמו ; כיום, במלאת 20 שנה לפרשת ויסות מניות הבנקים, הוא מספר על האכזבה הגדולה שחש ככל שחלפו השנים והמערכת המשיכה להתעלם מהמלצותיו

    "לו הייתי היום שופט, והיו מציעים לי להיות חבר בוועדת חקירה - לא הייתי מסכים", אומר השופט בדימוס משה בייסקי, האיש שעל שמו נקראת אחת הוועדות הכלכליות הזכורות ביותר בחברה הישראלית.

     

    בינואר 1985 מונה בייסקי לעמוד בראש ועדה שתחקור את אחת מהשערוריות הפיננסיות החמורות שהתרחבשו במדינה - פרשת ויסות מניות הבנקים.

     

    שני עשורים מאוחר יותר, בייסקי אינו מסתיר את אכזבתו. במשך שנים סירב להתייחס לוועדה שבראשה עמד, וכיום, כשהוא מדבר, הוא קובע בפה מלא כי עבודת הנמלים של הוועדה היתה ברכה לבטלה. את התפקיד קיבל על עצמו לאחרי שנשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, ביקש ממנו. "אמרתי לו 'השתגעת? אני לא בנקאי'", נזכר בייסקי, "אז הוא ענה לי 'ואתה רופא? שופטים מתעסקים בכל הנושאים'. כך קיבלתי על עצמי את התפקיד".

     

    לשאלה האם היו לחצים כלשהם עליו או על חברי הוועדה עונה בייסקי בתקיפות. "לא יכלו להיות לחצים", הוא אומר. "היה ניסיון קטן, כאשר משהו מהפקידות הגבוהה באוצר רצה לשוחח איתי. הסכמתי וקבענו פגישה במקום בו הוועדה ישבה. הוא התחיל לספר לי מה לדעת האוצר צריכות להיות ההמלצות, ואמרתי לו שעל נושא זה לא נדבר".

     

    "הוועדה התכנסה כל בוקר במשך כשנה וחצי, וישבה במשך שעות ארוכות. היתה לנו אמביציה, אומר בייסקי. לא השליתי את עצמי שנשנה את העולם, אבל

    היה רצון לגמור את העבודה היטב ומהר. לאורך כל הדיונים, למרות הנושא הטעון, דבר לא דלף החוצה. למרות זאת, ברגע האחרון כמעט ודלף הדוח השלם.כאשר היה צריך להדפיס את הדוח המליצו שניתן אותו לבית דפוס בקריית-ארבע. קבענו את יום מסירת הדוח לראש הממשלה דאז, שמעון פרס. יום קודם לכן נסעתי לאזכרה של אחי בתל-אביב, ובשעות אחר-הצהריים קיבלתי טלפון בהול ממזכיר הוועדה, עוד צידון כהן, שאמר כי הוא חושש שהדוח דלף החוצה. התקשרתי לפרס וליו"ר הכנסת ושאלתי אם הם יהיו מוכנים לקבל ממני את ההמלצות יום קודם למתוכנן, והם הסכימו. לקחת מונית ונסעתי במהירות לירושלים".

     

    מדוע לאורך השנים סירבת להתייחס לדו"ח שניסחה הוועדה שבראשה עמדת?

     

    "חשבתי שדו"ח שמכיל 500 עמודים מדבר בעד עצמו. מה יכולתי לחדש עוד? אין לי כל כוונה לרדוף בנקאים או בנקים. אני מבין שגם על השלטון יש לחצים".

     

    את האירועים שאירעו לפני כעשרים שנה זוכר שופט העליון לשעבר, משה בייסקי, בפרטי פרטים. הוא מדבר בצורה בהירה, מסודרת ועניינית, אך ניכר שעבורו לא מדובר בעבודה בלבד, אלא בנושאים המלווים במטען רגשי עד היום. לדעתו, קיימת חשיבות רבה בהכרת המשבר ההוא, כדי שהגורמים המתאימים ידעו להימנע ממשברים נוספים. "אני סבור שאילו הממשלה, הכנסת ובנק ישראל היו מקשיבים להמלצות הוועדה, המשבר בבורסה בשנת 1993 היה נמנע. ברור שהיה ויסות במפולת בבורסה בשנת 93'. אם היו מיישמים לפחות המלצות עיקריות מהדוח שלנו, אני מניח שהמשבר לא היה יכול לקרות, והיו נמנעים גם משברים נוספים".

     

    כמו קריסת הבנק למסחר והקשיים בבנק לפיתוח התעשייה?

     

    "הכל קשור".

     

    לו היית יודע איזה תפקיד אתה לוקח, היית מסכים להתמנות ליו"ר הוועדה?

     

    "חלילה. זו היתה ברכה לבטלה, ולא רק הוועדה הזו, אלא עוד ועדות. מתי ממנים ועדת חקירה? כאשר רוצים להוריד נושא מסוים מסדר היום הציבורי. ככל שהנושא רחב יותר, הוועדה תידרש ליותר זמן עבודה, ובינתיים הנושא יישכח וחשיבותו תפחת. הניסיון מראה שוועדות חקירה יושבות, דנות ומוציאות מסקנות, ואחר כך שמים את זה במגירה. כשמישהו יעשה פעם דוקטורט, יזכירו שהיו מסקנות כאלה".

     

    מתי הרגשת שחלק מעבודת הוועדה היה ביטול זמן?

     

    "היו לוועדה שני סוגי המלצות - כ-18 המלצות אישיות נגד כל בעלי התפקידים שהיו מעורבים בוויסות, והיו כמה עשרות המלצות מבניות - מה יש לעשות כדי שמאורע כזה לא יתרחש פעם נוספת. כל חברי הוועדה ישבו יחד לפני הגשת הדו"ח. ההמלצות האישיות היו מקובלות על מרבית החברים. לגבי ההמלצות המבניות, קיימנו דיונים במשך ימים ולילות. ערב אחד אמרתי לחברים: מה אתם דואגים? להערכתי יישמו רק את ההמלצות האישיות, וספק אם יישמו 10% מההמלצות המוסדיות. לא הייתי צעיר ולא היו לי אשליות. היה לי ברור שלבנקאים יש יכולת השפעה. אני מצטער, אבל זו עובדה. הצגנו עמדה תקיפה ודרשנו הפרדה של הבנקים מקרנות הנאמנות ומקופות הגמל, כי מנהלי הקופות הם פקידים שהבנקים ממנים. בבוקר הם בכובע אחד של הבנק ואחר הצהרים בכובע אחר - של הקופה. אבל הבנקים לא רצו להוציא תחומים אלה מידיהם, ונכנעו להם".

     

    מה דעתך על החומות הסיניות, כל המגבלות שהוצבו בין הבנקים לבין הקרנות והקופות?

     

    "הפקיד עדיין מקבל משכורת מהבנק, ואת העלייה בדרגה הוא מקבל ממנהלי הבנק. ההפרדה לא קרתה. תנסי להיכנס לבנק ולבקש להשקיע 100 אלף שקל - לעולם יציעו לך קרנות של הבנק ויראו לך נסים ונפלאות לגבי הביצועים בשנים האחרונות".

     

    למה, לדעתך, הבנקים נטלו חלק בוויסות?

     

    "כנראה שלרווח קל בבורסה יש כוח משיכה".

     

    לא היתה לנו כוונה להעניש

     

    בייסקי מעיד על עצמו, כי מעולם לא השקיע בבורסה ("כשהייתי צעיר לימדו אותי שהבורסה עולה ויורדת, ובזה אני לא משחק. חוץ מזה, מעולם לא היה לי כסף פנוי להשקעה"). עשר שנים לאחר פרסום הדו"ח גילה, כי הבנקים נוהגים להשקיע את כספי הלקוחות המופקדים אצלם במניות. "בתקופת הוועדה ידענו שהבנקים משקיעים בערך 4%-6% מכספי הציבור בקופות גמל שעומדים לרשותם במניות. עשר שנים לאחר הוועדה, נודע לי שיש בנקים שכבר משקיעים 18% מכספי קופות הגמל במניות, ואז אמרתי שאינני יכול לעבור על כך לסדר היום. ביקשתי פגישה עם שר האוצר, בייגה שוחט, ואמרתי לו שמעולם לא השקעתי את חסכונותי בבורסה. 25 שנה היתה לי הוראת קבע מהמשכורת לקופת גמל והצטבר שם סכום נכבד, ופתאום אני נוכח שהכספים מושקעים בבורסה".

     

    אחרי שנוכחת איך התנהגו הבנקים הישראלים, חשבת להעביר את כספך לבנק זר?

     

    "לא. הבנקים השווייצרים, למשל, אינם יותר טובים מהישראלים, אלא אולי יותר גרועים. בשנת 74' הייתי שופט בפרשת בנק ארץ ישראל בריטניה. מנכ"ל הבנק הועמד לדין ובמהלך המשפט התברר שהבנק קיבל פקדונות, והיה עליו להשקיע את הכספים עבור הלקוחות כדי שישאו ריבית. במקום זאת, הבנק הפקיד 47 מיליון דולר בשני בנקים שווייצרים - קרדיט-סוויס ועוד בנק. פעם בשנה הבנק נדרש להגיש דו"ח לבנק ישראל ולספר איפה כספי הלקוחות מושקעים, והוא הביא משני הבנקים אישור שהכספים מופקדים אצלם. כנראה שהבנק הישראלי השתמש בכספים - ובסוף התברר שהכספים אינם, כי הבנקים השווייצרים הוציאו אותם למקומות אחרים. אז התעוררה השאלה האם הבנקים השווייצרים יכלו לתת אישור שהכספים אצלם, בזמן שהם יודעים שלא כך הוא. בסוף, השווייצרים התפשרו ושילמו כסף למפרק בנק ארץ ישראל בריטניה".

     

    מה חלקו של הציבור במשבר המניות הבנקאיות?

     

    "אין מקום להאשים את הציבור, מסיבה אחת פשוטה - הציבור הרחב אינו מתמצא בשוק ההון, ובקלות ניתן לשכנע אותו לבצע השקעה, גם היום".

     

    מדוע הציבור לא העניש את הבנקים לאחר הפרשה?

     

    "מלבד שכבה קטנה שנזכרת מדי פעם, הציבור הרחב שכח. הוא זוכר רק דבר אחד - שיש לו כסף והוא רוצה לשמור על ערכו או להרוויח. כל הבנקים השתתפו בוויסות, ולכן הציבור נשאר אדיש. טבע האדם לעשות עבירות וכך קרה גם עם הבנקים, למרות שהיה יסוד להניח שאחרי מה שקרה הם ילמדו, ויתחילו לפעול לפי החוק".

     

    איך אתה מסכם את עבודת הוועדה?

     

    "לא היתה לנו כוונה להעניש, אלא לדאוג לכך שדברים כאלה לא יקרו שנית. כל המעורבים פינו את מקומם - כך שבמובן זה הצלחנו, אך לא יישמו חלק מרכזי מההמלצות. לא ברור לי כיצד, אחרי המלצות די דרקוניות לגבי האישים שפעלו, באים אחריהם אנשים אשר היו אמורים להיזהר מאוד, ולא להמשיך לנסות להשפיע על הבורסה ושוק ההון".

     

    כל המאמץ היה כדאי?

     

    "אינני יודע. אלמלא הוועדה, אולי גם את התיקונים הלא-כל-כך רבים שביצעו לא היו מבצעים".

     

    ויסות מניות הבנקים: כולם ידעו, איש לא עשה דבר

     

    עשרים שנה חלפו מאז נסגרו שערי הבורסה בתל אביב ל-18 יום. היה זה ה-6 באוקטובר 1983, והבורסה בתל-אביב עמדה בפני משבר חמור, בגלל ויסות מניות הבנקים. הוויסות נמשך שש שנים, ובמהלכו הזרימו הבנקים כספים לשוק המניות כדי ליצור ביקושים מלאכותיים למניותיהם. הבנקים שעשו זאת הם בנק לאומי, בנק אגוד, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק למימון וסחר ובנק כללי. כולם ידעו כל הוויסות - שרי אוצר, בנק ישראל והרשות לניירות ערך - אבל איש לא עשה דבר.

     

    אלא שב-1983 נראה היה שהסידור הזה כבר לא עובד. מספר המשקיעים שביקשו למכור את מניות הבנקים הלך וגדל, והגיע עד להיצע של 250 מיליון דולר (כ-16 מיליארד שקל של אז), וקליטת המניות המוצעות חייבה את הבנקים להזרים סכומי ענק לשוק - ואלה הלכו ואזלו. משבר חמור איים על מערכת הבנקאות ועל שוק ההון.

     

    שווי השוק של הבנקים היה גבוה פי 3 מההון העצמי שלהם. בתחילת אותה שנה אירע משבר במניות, אבל המניות הבנקאיות, שזכו לתמיכה, החזיקו מעמד עוד כמה חודשים. באוקטובר הכסף נגמר, והבועה התפוצצה. משרד האוצר והממשלה נאלצו להתערב, מה שחייב את סגירת הבורסה. זו נפתחה מחדש רק לאחר שגובש הסדר מורכב בין המדינה לבין הבנקים, במסגרתו נטלה הממשלה על עצמה התחייבויות גדולות לטווח הארוך. במסגרת ההסדר המדינה רכשה מהציבור את המניות, ושילמה עבורן כ-6.9 מיליארד דולר. עקב כך, עד היום מחזיקה המדינה בשניים מבין שלושת הבנקים הגדולים - לאומי ודיסקונט.

     

    15 חודשים מאוחר יותר, בינואר 1985, הוקמה ועדת חקירה בראשות בייסקי. כחברי הוועדה מונו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ורדימוס זילר, פרופ' זאב הירש, פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' מרשל סרנת, כיום דיקאן הפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית קרית-אונו. באפריל 1986 התפרסמו מסקנות הוועדה, אך רק בשנת 1990, הוגשו כתבי אישום נגד 22 המעורבים בפרשה.

     

    20 שנה למשבר ו-17 שנה לפרסום מסקנות הוועדה - והחלק השני של הדוח, הכולל את המלצות הוועדה לשינויים מבניים בשוק ההון, בוצעו רק בחלקן. המסקנות התייחסו לבעלות הבנקים על קופות גמל וקרנות נאמנות, לעיסוקם של הבנקים כיועצים וכברוקרים של מניות, וכן לעובדה שהבנקים עצמם סוחרים במניות. כתחליף לשינויים המבניים, הוקמו בהדרגה "חומות סיניות" בין הפעילויות השונות של הבנקים, אשר התיימרו להקטין את הפוטנציאל לניגודי עניינים. לאחרונה אמר נגיד בנק ישראל, דוד קליין, בכנס שנערך בקריה האקדמית בקריית-אונו, כי "מי שהחליט שדי בחומות סיניות החטיא את העיקר", אמר קליין. "הטיפול בבעיה העיקרית הוזנח, והמשק מושפע מכך עד היום".

     

    פרופ' סרנת אמר בכנס כי הסכום שהממשלה הוציאה בסופו של דבר על רכישת המניות הבנקאיות מהציבור מהווה רק חלק מזערי מהעלות הכוללת של המפולת. סרנת אמר עוד כי חרף הרפורמות שננקטו מאז, שוק ההון נשאר בשליטת שני הבנקים הגדולים - הפועלים ולאומי. בייסקי, אחרי שתיקה ארוכת שנים, הסכים לומר בכנס מלים ספורות בלבד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים