לשרוט את האוטו של אסד
התיסכול ולא האסטרטגיה הנחה את מקבלי ההחלטות שהכריעו על התקיפה בסוריה. צריך לומר בכנות, שאין כל קשר בין הפיגוע בחיפה לבין מחנה האימונים (הריק, כנראה) שהופצץ באזור דמשק
למה ישראל הפציצה את מחנה האימונים (הריק, כנראה) של הג'יהאד האיסלאמי בסוריה? במילים פשוטות, כי היא יכולה. מי שרואה בפעולה הלילית של חיל האוויר "שינוי מדיניות", "מסר תקיף" או משהו שיצמצם את הטרור, משלה את עצמו. מה שיש בה בעיקר הוא תמצית התסכול וחוסר האונים שבמצב הישראלי הנוכחי.
אין, כמובן, שום קשר בין הפיגוע בחיפה למחנה האימונים הזה, או אפילו למפקדת הג'יהאד בדמשק. אבל ישראל מתקשה לחיות עם הידיעה שמולה נמצא אוקיינוס של טרור, שהתפרק כבר מזמן לחוליות בודדות, תאים שאינם קשורים, עורכת דין אחוזת רגשי נקם שיש מי שיספק לה חגורת נפץ ומעבר גבול. ישראל היא מדינה מערבית, עם צבא גדול וקונבנציונלי, המתקשה לעכל מערכים שאינם סדורים ומערכות שאי אפשר להכריע אותן במהלומה אסטרטגית.
מראשית האינתיפאדה הציג צה"ל תמונה שכזו, ורוב הישראלים – שלא לדבר על הדבר הקרוי "דרג מדיני" – קיבלו אותה: בצד השני נמצאת מערכת סדורה ומובחנת, שיש בה דרגים מקבלי החלטות שאפשר ללחוץ עליהם, לשלוח להם מסרים ואפילו לחסל אותם, ובכך יובטח הנצחון. אלא שהטרור, בווודאי הטרור הפלסטיני אחרי שלוש שנות אינתיפאדה, הוא ההיפך הגמור.
ולפיכך ממשיכות להיערך כאן שתי מלחמות נפרדות: באחת מתמודד צה"ל מול "מדינת הטרור" הווירטואלית, ובשנייה ממשיכים האזרחים לספוג אבידות מידי ביצת הטרור הממשית.
ישראל היא מדינה שעוצמתה הקונבנציונלית אדירה. ההפצצה בסוריה רק מוכיחה עד כמה האיומים הישנים אינם נחשבים בעינינו עוד: אין לנו שום חשש מהתגובה הסורית, אלא להיפך. מערכה קונבנציונלית קטנה מול אוייב נחות רק תאפשר לפרוק מעט מהתסכול של "שמשון הנעבעך", כפי שכינה אותנו ראש הממשלה לוי אשכול כבר לפני יותר משלושים שנה.
הסורים יודעים זאת היטב, ולכן לא יגיבו. אבל יש רק בעיה אחת עם התסריט הזה: הוא איננו קשור בדבר וחצי דבר ליכולות ולמוטיבציות, שגבו את חייהם של כאלף אזרחים בשלוש השנים האחרונות.
צה"ל איננו מסוגל לומר לנו שאין בכוחו להכריע את הטרור. ראש הממשלה איננו מסוגל לעכל, שככל שהוא מכה ברשות הפלסטינית (ועוד יותר מזה אם יגרש או יחסל את ערפאת), לא ייבלם הטרור ולא ינוצח אלא רק יתגבר. זהו מצב קשה, מתסכל, מלא ברגשות נקם וזעם שאנחנו מתקשים לפרוק.
אז אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים – מפציצים בסוריה, ומספרים לעצמנו, בלי ממש להאמין, שמה שאנחנו מרגישים איננו הסיפוק הקטן שבלשרוט את האוטו של השכן השנוא, אלא תחושה רציונלית שאכן עשינו משהו להגנתנו העצמית.
