מה לראות בפסטיבל חיפה?

זו השנה ה-19 בה ישתרכו חובבי קולנוע מכל רחבי הארץ במעלה הכרמל בדרכם לטעום משהו מכ-140 הסרטים שיוקרנו במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה (11-18 באוקטובר). המסגרת המרכזית המייחדת בשנים האחרונות את הפסטיבל החיפאי מעמיתו הירושלמי היא תחרות "עוגן הזהב" המיועדת לסרטים שהופקו בארצות אגן הים התיכון, ונכללים בה הפעם, בין השאר, סרטיהם החדשים של אוטר יוסליאני הגרוזיני, האני אבו אסד הפלסטיני (שסרטו "פורד טרנזיט" עורר לאחרונה מחלוקת קשה), ומנואל דה אוליברה מפורטוגל, קשיש במאי תבל (הוא בן 95) ואחד מאמני הקולנוע הגדולים כיום, שעוד שני סרטים שיצר בשנתיים האחרונות יוקרנו במסגרות אחרות בפסטיבל.

עוד בפסטיבל – ארבעה סרטים עלילתיים ישראליים ו-14 תיעודיים שיוצגו במסגרת תחרותית, ומעידים פעם נוספת שישראל היא לא פחות ממעצמת קולנוע קטנה; תשעה סרטים, בהם החדש של הקטור בבנקו ("נשיקת אשת העכביש") שישפכו אור קט על הנעשה בתעשיית הקולנוע הלטינו-אמריקאית; עותק משופץ של "זמנים מודרנים" הצ'פליני; הקרנות בכורה לסרטים ששמם עשוי להדהד בטקס האוסקרים הקרוב ("הכתם האנושי" עם אנתוני הופקינס וניקול קידמן שיפתח את הפסטיבל, או "אכזריות בלתי נסבלת" המצחיק-מקסים של האחים כהן); ורטרוספקטיבה מרשימה לסרטי הבמאי הבלגי הנשכח מעט, אנדרה דלבו (1926-2002), מנציגי הקולנוע האירופאי המודרניסטי של שנות ה-60.

הנה אפוא וכרגיל כמה המלצות ואזהרות המבוססות על צפייה אקראית (ושני הימורים) בקומץ מסרטי הפסטיבל.

הגשש – סרטיו הראשונים של הבמאי האוסטרלי ממוצא הולנדי רולף דה היר ("באבי ילד רע", "החדר השקט") סימנו אותו כאחת ההבטחות הגדולות של היבשת החמישית. שרידיה של ההבטחה הזו, שהלכה והתפוגגה מאז, ניכרים בסרטו הנוכחי המתרחש במדבריות אוסטרליה של שנת 1922, ומגולל את מסעם של שלושה אנשי חוק לבנים והגשש הילידי שלהם בעקבות אבוריג'יני נמלט החשוד באונס ורצח של אישה לבנה. הצרה היא שהדמויות פלקטיות, והסרט מתפייט יתר על המידה, ומלווה לכל אורכו בבלדות עממיות הבאות לפרש את המובן מאליו. אכן, האדם הלבן דיכא ומדכא את שחורי היבשת. מה עוד חדש.

חייו ותקופתו של הרוזן לוקינו ויסקונטי – סרט תיעודי מרתק בהפקת ה-BBC המשרטט את דיוקנו המורכב של אחד מגדולי יוצרי הסרטים בכל הזמנים, שהיה אחד ממניחי יסודותיה של התנועה הפילמאית החשובה ביותר בתולדות הקולנוע האיטלקי, הניאו-ריאליזם, נחשב לבמאי האופרות הטוב ביותר שפעל מעולם (הוא, למשל, הפך את מריה קאלאס לדיווה שהיתה), ואשר סיפורו האישי (וכך גם הפילמוגרפיה שלו) מגלם בתוכו ניגודים רבים ומרתקים, כמצופה מאריסטוקרט שאחז גם בכרטיס חבר במפלגה הקומוניסטית. בין הדוברים בסרט: השחקניות קלאודיה קרדינלה ושרלוט רמפלינג, וכן הבמאי פרנקו זפירלי וכוכב סרטיו המאוחרים של ויסקונטי הלמוט ברגר, שהיו מאהביו של הרוזן בתקופות נפרדות. אגב כך, עותק משוחזר של יצירת המופת של ויסקונטי, "מוות בונציה", על פי הנובלה מאת תומס מאן, יוקרן אף הוא בפסטיבל.

"ציפור של חמר" – סרט בנגלדשי המבקש לבחון את ההיבטים השונים של אלימות ופונדמנטליזם, בעיקר נוכח הפוביה העכשווית של המערב מפני האסלאם. השפעתו של הבמאי ההודי הדגול סטיאז'יט ריי ניכרת על סרטו של טארק מאסוד, שגיבורו הוא ילד מכפר קטן במזרח פקיסטן שאביו משליט בביתו חינוך אסלמי נוקשה, ושולח את בנו ללמוד בבית ספר מוסלמי מחמיר. ברקע נשמעים הדיה של התקופה הסוערת (שלהי שנות ה-60) שתוביל בסופו של דבר לייסודה של בנגלדש. חבל רק שהסרט מבכר את הדידקטיות על פני הפיוט הנפלא וההומניזם המרגש שהפכו את סרטיו של ריי למה שהם.

"הקסם של פליני" – ארבעה סרטי תעודה יוקרנו בפסטיבל לציון עשור למותו של ענק הקולנוע העולמי, וזהו קרוב לוודאי החלש שבהם. בעיקר אסופה של ראשים מדברים המגוללים אל מול המצלמה את התפעמותם מעבודתם המשותפת עם המאסטרו.

"מרוחק" – סרטו עטור השבחים של הבמאי התורכי נורי בילג'ה צ'לן, שקטף את פרסי המשחק וחבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, ומספר על צלם החולק את דירתו באיסטנבול עם דודנו המובטל בן הכפר.

"ערפל קרב" – סרטו החדש והמסקרן של בכיר הדוקומנטריסטים הפועלים כיום, ארול מוריס ("קו כחול דק"), שבו הוא מדובב-חוקר את מי שהיה שר ההגנה בממשלי קנדי וג'ונסון ואחד מאדריכלי מלחמת ויטנאם, רוברט מקנמארה. כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול על ההתנהלות הפוליטית והצבאית של אמריקה במחצית השניה של המאה ה-20.

"אורות רחוקים" – קולאז' אנושי-חברתי המזכיר את סרטיו של ג'ון סיילס האמריקאי ("כוכב בודד"). סרטו של הגרמני הנס כריסטיאן שמיד עוקב אחר תלאותיהם וחלומותיהם לעתיד טוב יותר של כמה קשי יום החיים משני עברי הנהר הזורם בין פולין לגרמניה. תיאור נוקב ומרגש של מלחמת קיום באירופה החדשה. כדאי לראות.