הייאוש: כך נכנסים אליו וכך נצא ממנו
הייאוש נובע מחוסר אמון בעצמנו, חוסר ערות לפוטנציאל שבנו, הסתמכות על האנשים הקרובים אלינו שפמפמו לנו משפטים כמו, "אתם חלשים", או "אתם מאכזבים". אבל יש אור בקצה המנהרה
כל החיים הייתי כשלון, כל דבר שנגעתי בו התקלקל, אומרת לי אשה צעירה. מקורס קצינות הדיחו אותי, בעלי התגרש ממני, וגם לא התקבלתי ללימודים באוניברסיטה. ככה זה היה תמיד. כאילו שמרחפת מעלי איזו קללה. זה אני. זה המזל שלי.
לא פעם בחיים אנו מגיעים למצבים בהם נראה כי אנו תקועים ולא רואים קרן אור. יש הרגשה שככה יימשכו הדברים לעולם. יש מצבים בחיים שהם באמת חשוכי תקווה, אבל הם אינם הרוב. ברוב המקרים המצב ניתן לשינוי, אך אנו איננו רואים זאת כי הייאוש מעוור את עינינו.
ברוב המקרים, הייאוש הוא תגובה של ויתור שנובע מתוך העיוורון שלנו כלפי עצמנו. כשאנו נקלעים לייאוש, אנו משחזרים בבלי דעת סיטואציות מוקדמות בחיינו, בהן הייאוש היה התגובה ההולמת היחידה. משום שאז, בנסיבות ההן, כילדים, היינו תלויים קיומית באחרים. שם, כשבכינו ולא היה מי שנענה לנו, בסופו של דבר הוטבע בנו הוויתור.
אותה צעירה שיושבת מולי נולדה בקיבוץ בתקופת הלינה המשותפת. בששת השבועות הראשונים לחייה, סיפרה לי, היתה אמה חולה, ולא יכלה להגיע להניק אותה באופן סדיר. מאוחר יותר סיפרה לה אמה, שבאותם שבועות היא בכתה ללא הרף, ולבסוף, לאחר התנסות טראומטית זו, פסקה לבכות לחלוטין. הייאוש הפך להיות טבעה השני. תמיד ידעה: מה שלא אעשה, איכשהו בסוף אחזור לנקודת ההתחלה. אני יודעת, שלא אוכל להתמיד. מתישהו חייבת לבוא הנפילה. הידיעה הוודאית הזו את העתיד, שבעצם איש מאיתנו אינו יכול לחזות, היא-היא קולו של הייאוש שנטל ממנה כל אפשרות לראות שכל רגע שונה מקודמו ויכול להביא עמו הזדמנויות חדשות. הייאוש לא רק עיוור אותה, אלא נטע בליבה חשש עמוק מלקיחת סיכונים, שמא תמצא את עצמה מתרסקת שוב.
יש בכם ודאי האומרים לעצמם, כן, אבל אצלי יש נסיבות אובייקטיביות, שבגללן הייאוש הוא אמיתי. זה לא עניין פנימי, אלא חיצוני עם קבלות: אין לי כסף, כי לא הצלחתי לעמוד בבחינות הסיום למקצוע שלי, ולכן אינני מוצא עבודה. זה מדכא אותי, ובגלל זה אינני מצליח לקום בבוקר, הופך את היום ללילה, וכך נשאב למעגל קסמים שלילי ולא יוצא ממנו. אין פה עניין לא מודע, מדובר בעובדות - אז האם לא מוצדק לחיות בייאוש?
כן, נכון, יש המון הוכחות אובייקטיביות לכישלון החוזר ונשנה, ובכל זאת, הייאוש הוא עניין פנימי. חישבו על ילד בן חמש שמנסה לשרוך את נעליו, והדבר לא צולח בידיו. חישבו על הבעת פניו, על הייאוש שאוחז בו. סוף העולם. האם הוא מוצדק? מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלו - כן, אבל אובייקטיבית, הרי כולנו יודעים שבסופו של דבר ילמד זאת. הוא אינו יכול לראות זאת, כי ההתרסקות שהוא חווה מעוורת אותו באותו רגע.
זה בדיוק מה שקורה לכולנו כשאנו נכשלים והייאוש מניח את כפו הכבדה על כתפינו. אנו מפסיקים לראות את המרחב שבדברים, הכל מצטמצם לנקודה קטנה וכואבת. האמת היא, שמלכתחילה הכישלון נבע מחוסר אמון בעצמנו, שהיה שם עוד קודם. חוסר אמון, שפירושו שאיננו רואים את עצמנו באופן מלא, איננו ערים לפוטנציאלים שיש בנו, או שאנו חווים את עצמנו באופן מעוות, דרך עיניהם של האחרים המשמעותיים בחיינו (שפמפמו לנו משפטים כמו "אתם לא בסדר", "אתם אשמים", "אתם חלשים", "אתם מאכזבים", "משוגעים" וכו').
הדבר הקשה ביותר בעניין הייאוש הוא להשתחרר ממנו. כמו ספחת, הוא נאחז בנו ולא מרפה, שולח את זרועותיו המשתרגות לכל חלקה טובה, ובכל רגע של חולשה לוחש באוזנינו, אמרתי לכם. אז בבקשה, אל תקשיבו לו. הוא טועה ומטעה.
לפנייה לכתב/ת 
