בעד חבילת תקשורת משולבת
שוק תקשורת עם ארבעה או חמישה ספקים גדולים, יוכל להיות רווחי יותר ויוכל לחבר לעולם התקשורת העתידי גם את השכבות החלשות. הגיע הזמן שהמחוקק הישראלי יעשה מעשה
לאורך רוב אוגוסט וחלק מספטמבר, הייתה אצל ספקי האינטרנט בישראל אווירה של התפרקות כללית. נפח הספאם הכפיל ושילש את עצמו, לקוחות נדבקו בוירוסים, השרתים קרטעו, ובמחלקות התמיכה לא עמדו בעומס. מכיוון שאני מחובר בבית ובעבודה לשני ספקים שונים, יכולתי לעקוב בזמן-אמת ולהשוות - אחד, ניסה ברוב טיפשותו לנצל את ההזדמנות כדי למכור לי שירות הגנה מפני וירוסים.
השני, הכריז שהוא מעניק לי את השירות הזה חינם, אבל ממילא לא הצלחתי לקבל ולשלוח דרכו דואר חצי מהזמן. אחד, הצליח לתת לי קצבי גלישה דומים למה שהתרגלתי בתקופת המודם האנלוגי, שעה שאצל השני במחצית הזמן גלשתי כרגיל ובשאר לא גלשתי כלל. את החוצפה והבלאגן בהם נתקלתי בשיחותיי עם שירות הלקוחות ומחלקות התמיכה, אחסוך מכם. אתם בטח יודעים על מה אני מדבר.
להם זה עולה יותר
למה זו טיפשות להציע לי לשלם על שירות האנטי-וירוס? פשוט מאד: להם זה עולה יותר. אובדן ההכנסה על לקוח מתוסכל אחד שעובר ספק, שווה להכנסה על 50-100 לקוחות שמשלמים 9.90 ש"ח לחודש תמורת השירות. וזה לפני שדיברנו על עלויות התמיכה, על הפגיעה במוניטין, ועל זה שהגנה בסיסית על החיבור - לפי גישה מסויימת לפחות - אמורה להינתן בחינם. זה כבר קורה אצל הרבה ספקי אינטרנט בארה"ב.
אני לא טוען שעל הספקים להגיש לנו חינם את כל השירותים שלהם. אדרבא, שימשיכו עם שירותי התוכן וסינון התוכן, הניוזלטרים ושירותי הגיבוי מרחוק. פשוט, במקרה של אבטחה - לפחות בתקופה האחרונה - זה היה אינטרס שלהם לא פחות משלנו להעניק את השירותים הללו לכולם, כפי שאכן עשו שניים מהספקים.
לא קל להתפרנס מאינטרנט
למען ההגינות יש לומר שלא קל להתפרנס מעסקי אינטרנט. הספקים עושים לפעמים טעויות, אבל קשה להתווכח עם הטענה שהתשלום על החיבור המהיר, כשלעצמו, אינו מספיק גם כדי לפרנס אותם וגם כדי להעניק לנו שירות מושלם. לא זו בלבד שזה לא הולך להשתפר בקרוב, אלא שכל הסימנים מעידים על כך שרמת השירות ואיכות החיבור שנקבל רק ירדו. זה עלול עוד להיות הרבה יותר גרוע.
ולא שאין פתרונות. למשל, המודל של חברת FastWeb האיטלקית, שמספקת למנוייה חבילת שירותי תקשורת שכוללת טלפוניה מוזלת, אינטרנט מהיר (10Mbps ומעלה) וערוצי טלוויזיה, על תשתית אחת ובחשבון אחד. המחיר: החל מ-100 דולר בחודש. בישראל ישנם קרוב לחצי מיליון בתי-אב שמשלמים בכל חודש סכום דומה לספק האינטרנט, בזק וחברת הכבלים או הלוויין, ומקבלים הרבה פחות.
איך לא - רגולציה
המודל הזה, המכונה Triple play, קיים כבר באזורים מסויימים בצפון אמריקה, אירופה ויפן. הוא לא יקר מדי ליישום, ואין סיבה שלא יפעילו שירותים דומים גם אצלנו, מלבד - איך לא - בעיות הרגולציה. הרי לא יקום כדבר הזה שחברה אחת תיתן בישראל גם טלפון, גם אינטרנט וגם טלוויזיה.
טוב, אם לא אחת אז שיתנו כולן. זה הרי ממילא מה שחברות התקשורת מנסות לעשות, בכל מיני שיתופי פעולה יצירתיים. זה הכיוון אליו כל התחום הזה הולך, ובמקום לדחות ולעכב את הנדרש והבלתי-נמנע, עדיף להאיץ את התהליך ולפקח עליו. שוק תקשורת עם ארבעה או חמישה ספקים גדולים במקום תריסר, יוכל להיות רווחי יותר ויוכל להציע חבילות שירותים שגם העשירונים התחתונים ירצו ויוכלו לשלם עליהן.
זה לא תמיד מספיק
אפשר להבטיח שזה מה שיקרה, וגם להגן על הנישות של הספקים הקטנים יותר, וגם להשתמש בשוק התקשורת כמנוע צמיחה למשק כולו. על הנייר, הצמיחה של שווקי התקשורת בישראל בשנות המיתון היא פנומנלית. רק כשסופרים את הכסף מתברר שהחלפת הטלפון הסלולרי למכשיר חדש יותר, החיבור האנלוגי לאינטרנט מהיר, התקנת קו ADSL או מעבר מספק טלוויזיה אחד לאחר, לא תמיד מספיקים כדי להתפרנס.
השינוי במבנה השוק ישנה גם את זה. וחשוב יותר: עוד ועוד סימנים מראים כי זה מה שנדרש כדי להפוך את הכלכלה הישראלית לבעלת יתרון תחרותי בשווקים הגלובליים של העתיד. איכשהו, זה נשמע כיוון הרבה יותר הגיוני ללכת בו, ממכירה של שירות אנטי-וירוס ב-9.90 ש"ח.