כל אחד והכהן שלו

צומת מילר (1990)

את האחים כהן אני לא אוהבת כשהם מנסים להצחיק אותי. אין לנו את אותו חוש הומור, כנראה. ההעוויות של ג'ורג' קלוני או הדיאלוגים המסטוליים של לבובסקי אף פעם לא עשו לי את זה. אז נכון שכל השלושה שנזכרו לעיל הם סרטים מצויינים, אבל הם לא "צומת מילר".

"צומת מילר" הוא לא סרט מצחיק. הוא סרט על תמימות בלב הרוע, על מוסר בלב הפשע ועל אובדנם של כל הדברים הנקיים, היפים והטהורים והוא נשען על אחד התסריטים הטובים ביותר שכתב הצמד המוכשר הזה. מספרים שאת "ברטון פינק", סרט על מחסום כתיבה, כתבו איתן וג'ואל באמצע העבודה על "צומת מילר", כדרך להשתחרר ממחסום הכתיבה שלהם, ולא קשה להבין למה. "צומת מילר" הוא סרטם השלם ביותר מבחינה תסריטאית, וכמו בסרטי הגנגסטרים הישנים, מהם הוא יונק, כל מילה מונחת בדיוק במקומה, הלאקוניות והציניות מרקיעות שחקים ולגיבוריו קל יותר לירות בך מלומר מה הם מרגישים כלפיך.

לגיבורים של "צומת מילר" אף אחד לא הסביר אף פעם שאסור לדבר עם הידיים, ולכן הם עושים את זה כל הזמן, בכמה מהסצינות האלימות והיפות ביותר שיצרו הכהנים. כשהם כבר מדברים, הם קורעים לך את הלב כשהם מבקשים "אני לא רוצה למות כאן ביער, כמו איזו חיה אילמת!" או מקפיאים לך אותו לחלוטין כשהם מסננים מבעד לשפתיים חשוקות: "לב? איזה לב?" וזה לב ליבו של העניין. "צומת מילר" הוא סרט על אובדנו של הלב ועל כאביו, עם יריות וגבריאל בירן. לא צריך יותר. (נועה מנהיים)

ברטון פינק (1991)

פעמיים גיהנום בבקשה: הגיהנום ששמו תעשיית הסרטים ההוליוודית – המבטיח להצמית כל בדל רצון ליצור, לשנות, להעז; והגיהנום ששמו הנפש האנושית -  ש"אין לה מפת דרכים", כפי שאומר ברטון פינק מוכה השיתוק היצירתי (ג'ון טורטורו בשיער ניצב) לסוכן הביטוח טוב-הלב אך הרצחני צ'ארלי (ג'ון גודמן).

אתם יודעים ש"ברטון פינק" הוא יצירת מופת בכל פעם שאתם מגיעים למלון זר, מעט משונה, בעיר זרה, וחושבים מיד על מסדרונותיו הארוכים מדי וחדריו הדלוחים של בית המלון ההוליוודי ההוא בו מנסה ברטון, מחזאי מתחיל, לחלץ מעצמו את התסריט השבלוני עבורו נשכרו שירותיו והוא הובא עד לארץ השמש ההוליוודית העולה; אתם יודעים ש"ברטון פינק" הוא יצירת מופת בכל פעם שסיוטיכם מאכלסים שוב גבר שמן חמוש ברובה, הפוסע לאורך מסדרון אינסופי העולה באש, או טפט נמס מחום, או יתוש עקשן בודד המונע מכם להתחיל להדפיס, או גבר על חוף הים, חבילה בידו, ובתוכה, אולי, אולי לא, ראש כרות. אין לכם סרט נוסף של האחים כהן שסצינות כה רבות מתוכו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי והפכו לאיקונות.

"ברטון פינק" היה אולי הרגע האחד בזמן שבו הגיעו הכהנים לאיזון המושלם שבין אימה, גרוטסקה וקומדיה והצליחו לגבש אמירה משמעותית על הנפש היוצרת תוך שהם משאירים פתוח את חלון האיוורור המאפשר למצלמה ולארט להתפרע כרצונם. "ברטון פינק", היו מי שאמרו, הוא סרט של האחים כהן למי שלא אוהבים את האחים כהן. למעשה מדובר בסרט של יוצרי הקולנוע המופתיים והמשמעותיים שהאחים כהן יכולים היו להיות אלמלא העדיפו לתת לנו גוד-טיים. (רענן שקד)

ביג לבובסקי (1998)

"The Dude”", "His Dudness", "Duder", "El-Duderino". בדרך-כלל רק אתרי עלייה לרגל ואלים מקבלים כמות כה נכבדת של שמות נרדפים, אך בסרטם של האחים כהן, הייתה זו דמותו של ג'פרי לבובסקי (ג'ף ברידג'ס), שזכתה לכבוד הראוי. ובצדק. לפחות לשנה אחת, 1998, לבובסקי, היה לאלילם של הצופים הישראלים, ובכך אין כל פלא, שכן המנטרה השגורה בפיו, "The Dude abides", מתכתבת באופן נפלא עם ה"יהיה בסדר" שלנו.

אבל לא היה זה רק ה'דוד', שנסך בנו תחושת אושר ועליצות בלתי מוסברת. כבכל יצירה "כהנית", גם ב"ביג לבובסקי" מצאנו את עצמנו מתהלכים בעולם קולנועי סהרורי, שאת חוקי ההגיון שלו יכול רק צמד היוצרים האקסצנטריים להסביר. לוס אנג'לס. מלחמת המפרץ. כך אומר לנו המספר בפתיחת הסרט. אבל, במהלך 116 דקות אנו נשאבים ללוס אנג'לס אחרת. לוס-אנג'לס, כהן-סטייל: קרנבל צבעוני, או לחלופין, לונה-פארק מלא בשעשועים ז'אנריסטיים הכוללים רגעים אפלים על-פי מיטב המסורת הצ'נלדריאנית (ה-מקור ליצירה) וסצינות ריקוד שהן בבחינת מפגש פסגה בין קטעי המיוזיקל'ס הוירטואוזיים של בזבי ברקלי ויצירות הפורנו של ראס מאייר (זוכרים את קארל טכנאי הכבלים המסור), והכל בתוספת אותו טאץ' ויקינגי.

ואם לא די בכך בכדי להכיר ב"ביג לבובסקי" כיצירתם הגדולה ביותר של ג'ואל ואיתן כהן, אולי אזכיר רק כמה מן הדמויות והביטויים שהפכו את הסרט הזה למיתולוגיה ושלחו את טובי המוחות הבלשניים למחקר מחודש של השפה האנגלית. וולטר סובצ'ק (ג'ון גודמן), בוגר מלחמת וייטנאם, פשיסט לא קטן, "שומר שאבס" ומעריץ נלהב של הרצל. דוני (סטיב בושמי), נער חופים לשעבר, שחקן באולינג מוכשר, נראה לאחרונה מרוח על פרצופו של לבובסקי. מוד לבובסקי (ג'וליאן מור), פמיניסטית לוחמת הנוהגת לרחף מן התקרה בשם אומנותה הואגינלית. שלושה ניהליסטיים, בהנהגתו של שחקן הפורנו קרל "אישט בין אקספרט" האנגאס, שמאיימים לחתוך לDude את הצ'ונסון. מה? סליחה, את הג'ונסון, באמצעות מכרסם אמפיבי. ולסיום, הגדול מכולם, ג'יזוס קווינטנה (ג'ון טורטורו), אסיר לשעבר וסוטה בהווה, בעל חיבה מיוחדת לשעשועים אנאליים בהם נעשה שימוש "לא חוקי" באקדחים. ג'יזוס!!! "יו סייד איט מאן. נובודי פאקס וויט' דה ג'יזוס". (אהרון קשלס)

פארגו (1996)

לא במקרה זהו סרטם של האחים כהן שהביא להם את פרס האוסקר (תסריט ומשחק). "פארגו" הוא היצירה הבהירה והקודרת ביותר של השניים, שאין שני להם בבימוי גברים. הפעם הם הציבו במרכז שוטרת בהריון, והראו לכולנו איך גורמים לעולם להתאהב באשה של אחיך.

סרטים כאלה, בהם היוצרים מאוהבים לחלוטין בכוכבת שלהם, לא יכולים לפספס (בקרוב: "להרוג את ביל", ורסיה חולנית של אותה תאווה). ואכן, כל צילום, כל משפט, כל תנועה של פרנסיס מקדורמנד הוא שירת הלל לה ולפוריותה. אך שלא תטעו, כמו תמיד אצל האחים כהן לא מדובר בעוד ארין ברוקוביץ', אלא באנטי-גיבור למהדרין, וייט טראש במיטבו, שמשאיר את סנשו פאנשה הרחק מאחור.

מקדורמנד מגלמת שוטרת בהריון מתקדם - פרט שולי שמוביל להברקה ענקית - וחוקרת רצח משולש שהופך לסדרה שלמה של גופות מדממות בשלג. האיברים הקטועים וזעקות האימה לא זוכים להתרגשות מצדה של זו ובטח שלא מצדנו, וגם כאשר היא נתקפת בחילה סוף סוף, היא עושה זאת הודות לעובר שמתרגש בבטנה.

מעולם לא האמנתי לטענה שנשים בהריון הן נורא סקסיות, אך רק האחים כהן גורמים לנו לחשוב שאולי יש בזה משהו. ואם זה אינו הופך סרט ליצירת מופת אינני יודע מה כן. (שחר מגן)

אחי איפה אתה? (2000)

אם יש דבר שמאפיין את הצפייה בכל סרטיהם של האחים כהן, זה הסתירה המוחלטת בין ההנאה הפשוטה מההומור החמים שהיא נוסכת בך, לבין הדגדוג המוזר הזה בצוואר שמלווה אותך לכל אורך הצפיה ומחדיר לתוכך תחושת איום בלתי מוסברת. בסרטם "אחי, איפה אתה?" הביאו האחים כהן את הדואט הזה לשיאו.

לכאורה, מדובר בסרט קליל ונעים, שמשייט במחוזות הטרגדיה היוונית, המערבונים, הקאנטרי, מדבריות הדרום הנטושות והקומדיה המסורתית של הוליווד הישנה. אבל האחים כהן, בדרכם המיוחדת, הצליחו להעביר באמצעות הקומדיה מחממת הלב הזו כמות מרשימה של ביקורת חברתית, הערות שנונות על מצב התרבות האמריקנית ויצירת היסטוריה אלטרנטיבית.

וחוץ מזה - הופעת המשחק של ג'ורג' קלוני היא פסגת העבודה של האחים בכל הקשור להדרכת שחקנים. לעשות מטורטורו או מגודמן שחקני ענק, זה משימה הרבה יותר קלה. לקחת שחקן טלוויזיה, לתת לו דמות שעיקר עניינה בחיים הוא משחת שיער שחורה, ולעשות ממנו סטאר ענק, זה כבר משהו שאפשר לרשום ברזומה. (גבע קרא עוז)

לבושתי, את סרטיהם הראשונים של האחים כהן לא ראיתי בקולנוע. יותר מזה – לא לגמרי הייתי מודע להם. היה זה ידידי דאז חן ק. (אחי, איפה אתה?) שגרר אותי ל"הקפיצה הגדולה".

אין מה לומר, חוויית הקולנוע שלי השתנתה. המירקם העשיר בעלילה, הדמויות המשורטטות לעילא, העולם המסוגנן ויוצא הדופן שהם יצרו. התאהבתי. מיותר לציין שלא החמצתי מאז אף סרט שלהם, ואת אלה שלא ראיתי בקולנוע השלמתי בווידאו ובטלוויזיה.

"הקפיצה הגדולה", שממוקם בשנות ה-50; על נורוויל הקהה שחושב על פטנט מדהים בפשטותו – יו נואו, פור קידס – ההולה-הופ; מועלה לגדולה, מתאהב בעיתונאית תחמנית, נופל, ואז עולה שוב עם פטנט נוסף – יו נואו, פור קידס – הפריסבי; הוא אולי הסרט הכי פחות מוערך של הכהנים. אפשר לקרוא לו סרט מעבר. אין בו אף אחד מכוכביהם הגדולים הקבועים של האחים (ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, פרנסיס מקדורמנד), הוא לא היה להיט גדול, והפריצה הרצינית של האחים כהן לקופות הגיעה רק בסרט שאחריו – "פארגו" זוכה האוסקר.

ונכון, זה לא הסרט האידאלי ואולי גם לא הטוב ביותר של האחים כהן, אבל ככה זה: גם אם היא לא הכי גדולה, גם אם היא לא הכי מושלמת, אתה אף פעם לא שוכח את האהבה הראשונה שלך. (זוהר ישראל)

בייבי אריזונה (1987)

מעשה בעבריין קטן (ניקולאס קייג') ואשתו השוטרת (הולי האנטר) שכל חלומם הוא לגור בקרוואן קטן ולהקים משפחה. לאחר נסיונות כושלים להרות, הם מחליטים לחטוף תינוק. כמובן שהעניינים מסתבכים יותר ויותר מכאן והלאה. רגשי האשמה, החברים המעיקים, המצוקה הכלכלית, המשטרה, שותפים לתא שברחו מהכלא, צייד-ראשים עם טינה לארנבונים, הקרוואן הקלסטרופובי והמרחבים האינסופיים של מדבריות אריזונה הם לא הדרך למנוחה ולנחלה.

"בייבי אריזונה" (או בשמו המקורי - "raising arizona") הוא החוויה האולטימטיבית כשמדובר באחים כהן. כל מה שקורה אחר-כך הוא הד לסרט הזה. אמריקה האחרת, עם שלל הטיפוסים המוזרים שהאחים כהן כל כך אוהבים לתעד, מוזיקת הקאנטרי, הדמויות הלא-שפויות, זוויות הצילום הבלתי אפשריות, הסלפסטיק הלא צפוי, שחקני המשנה הקבועים שבאים בשביל להשתולל על המסך, חלקם בפעם הראשונה, התמימות המתוקה שמבעבעת מעל ים הטירוף וניקולס קייג' כמו שהוא צריך להיות - צעיר, חלש אופי, עם מבט מזוגג ושיער פרוע, מנסה להתמודד נגד העולם ללא שום סיכוי להצליח. הכל כאן, טרי, בשל ומיוחד. הסרט שהגדיר את כל מה שבא אחריו. (מקס סמולוביץ')