מסמך ביילין-אבו מאזן: בירה פלסטינית באבו דיס
על-פי ההבנות שהושגו בין השניים בשלהי שנת 95', ישראל תיסוג לקווי 67' למעט גושי התנחלויות שיסופחו לישראל, ובתמורה - יועברו לפלסטינים שטחים בנגב הצפוני. ערפאת וראש הממשלה דאז פרס התנערו מההבנות, וגם ברק דחה אותן בשעתו
באוקטובר 95', לאחר משא ומתן חשאי שהתנהל לסירוגין בשטוקהולם ובדירה בשכונת טלביה בירושלים, הגיעו יוסי ביילין ואבו מאזן, אז סגנו של ערפאת, לטיוטת הבנות בלתי חתומה בדבר עקרונות הסכם הקבע.
נציגיו של ביילין בדיונים היו הפרופסורים יאיר הירשפלד ורון פונדק. נציגי הפלסטינים היו שני אינטלקטואלים המתגוררים בלונדון: חוסיין אגא ואחמד חאלידי.
עיקרי המסמך: בשטחי הגדה וברצועת עזה תוקם מדינה פלסטינית, וחמישה אחוזים משטחי הגדה, שעליהם הוקמו גושי ההתנחלויות, יסופחו לישראל. בתמורה, אמורה ישראל להעביר לפלסטינים שטחים באזור חלוצה בנגב הצפוני; ירושלים לא תחולק, והבירה הפלסטינית תוקם באבו דיס; עניין הפליטים יידון במסגרת בינלאומית; הריבונות באזור הבקעה תהיה פלסטינית והשליטה הביטחונית תהיה באחריות ישראלית.
ההסכם, שפורסם בכלי התקשורת בפברואר 96', הביך את ראש הממשלה דאז שמעון פרס, שמיהר להרחיק עצמו מכל העניין. "הדיונים לא היו בידיעתי", אמר. "כשביילין הראה לי את הסיכומים, פשוט זרקתי אותם לפח". ביילין, בהתגוננות, הגדיר אז את העניין כולו "תרגיל אינטלקטואלי" בלבד, "הבנות" ולא "הסכם מחייב".
במהלך הדיונים על הסדר הקבע, לקראת שיחות קמפ-דייויד, דחה ראש הממשלה דאז אהוד ברק את הרעיונות הללו. בעיקר התנגד לסוגיות חילופי השטחים, ירושלים והריבונות הפלסטינית בבקעה. במקביל, החליט לבדוק ישירות עם ערפאת את פרשת ההסכם, וזה דחה מכל וכל את "הפשרות" של סגנו. זה "כלאם פאדי", אמר יו"ר הרשות.
לפנייה לכתב/ת 
