מלחמות המוזיקה: הקרב על שיתוף הקבצים
מסע אל תוך שורשי המאבק: חברות המוזיקה רוצות ליהנות מיתרונות האינטרנט לצורך הפצת מוזיקה אך גם לחסום את חסרונו העיקרי מבחינתן: האם זה בכלל אפשרי? סקירה מיוחדת של TechTV, חלק א'
המוזיקה נמצאת על פרשת דרכים. מצד אחד, האינטרנט מרחיב את ערוצי ההפצה והשיווק של אמנים ומאפשר להם להחשף לקהל גדול מבעבר, ומצד שני, כיום קל יותר להעתיק את יצירתם ולהפיצה ברחבי העולם תוך שניות. שתי עובדות בסיסיות אלה יוצרות את המתח הגדול בין תעשיית המוזיקה לחובבי המוזיקה. בשלב זה, כל צד מעוניין בתבוסה של הצד השני. האם זה יסתיים בפשרה?
זוכרים את קלטות 8 הערוצים? לאחר שהן נעלמו, הקלטות הופיעו בכל מקום. ואז הגיע התקליטור, בתחילת שנות ה-80, מדיה דיגיטלית טהורה. פתאום כולנו היינו חייבים לקנות עותק נוסף של סרג'נט פפר ואלבומים נוספים הצליחו בעיקר בזכות איכות השמע שלהם ("האחים לנשק" של הדייר סטרייטס, למשל).
שני עשורים לאחר מכן, המוזיקה הדיגיטלית באינטרנט מציעה למיליוני גולשים דרך חדשה ליהנות ממוזיקה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המוזיקה הצרכן הוא זה שקובע כמה שירים ירכוש, מתי (רגע לאחר הפצתם) ובאיזה מחיר (כלומר אפס), לפחות עד שתעשיית המוזיקה תמצא תגובה אפקטיבית.
הצדדים החיוביים
אפשר למצוא צדדים חיוביים רבים בעידן הדיגיטלי. קודם כל, עבור מכורי המוזיקה, שצריכים את מנת הצלילים היומית שלהם, עידן האינטנרט הוא אידיאלי. עבור מוזיקאים מתחילים, האינטרנט מציע דרך מעולה לחשוף את המוזיקה שלו בפני כולם. מישל ברנץ' אינה מוכרת במיוחד בישראל, אך בארה"ב היא הצליחה להכניס ארבעה שירים לרשימת 10 המובילים במצעד ובעברה שני אלבומים ופרס גראמי אחד.
גם ספק האינטרנט AOL נרתם כדי לקדם את ברנץ' ואפשר לגולשיו לצפות בקליפ של ברנץ' עוד לפני MTV. מצד שני, המעריצים מורידים מהאינטרנט שירים של ברנץ', חינם כמובן. למרבה האירוניה, ברנץ' מודה כי גם היא מורידה מוזיקה מהרשת. "אנשים מאזינים פחות ופחות לרדיו כי הוא לא משדר את מה שהם רוצים לשמוע. לדעתי, אם הייתה לאנשים דרך נוחה להוריד מוזיקה ולשלם עליה, הם היו עושים את זה. ניסיתי את כל השירותים המציעים לגולש להזין מספר כרטיס אשראי אך השיר לא יורד למחשב שלך גם אחרי חמש שעות. זה עדיין לא עובד".
אז מה לא בסדר בשיתוף הקבצים?
תעשיית המוזיקה מאתרת משתפי קבצים בעזרת חברות כמו Bay TSP. חברות אלה משתמשות בתוכנות "הזוחלות" ברשתות שיתוף קבצים ומאתרות מידע על הגולשים המשתפים קבצים. "כתובת ה-IP של כל גולש ייחודית באינטרנט", אומר מארק אישיקאווה, מנכ"ל ביי TSP, "אם אתם מורידים מוזיקה, נאתר אתכם. אי אפשר להשאר אנונימיים".
ה-RIAA הוציא כבר יותר מאלף צווים המחייבים את ספקי האינטרנט לחשוף את השמות האמיתיים של משתפי קבצים פיראטיים מבין המנויים. לאחר שקיבלה את השמות, תעשיית המוזיקה החלה לתבוע את העבריינים הכבדים ביותר.
סטודנט בן 19 בשם ג'סי ג'ורדן חשב שרשת שיתוף הקבצים שלו חוקית, אך בחודש אפריל חייו השתנו, כאשר ה-RIAA תבע אותו על מיליוני דולרים. ג'ורדן הואשם בהפרת זכויות יוצרים לאחר שהפעיל בקמפוס רשת שיתוף קבצים דמוית נאפסטר. "אני רק הפעלתי מנוע חיפוש על רשת הקמפוס שכבר הייתה קיימת", הוא אומר, "הסטודנטים שיתפו ביניהם תמונות, סיכומים ושירים. האשימו אותי בכל מיני דברים חמורים, כמו חטיפת הרשת האקדמית, והתקנת מרכז לשיתוף מוזיקה, זה היה פשוט מגוחך".
"אנחנו לא חושבים שמגוחך לכנות מישהו גנב", אומרת איימי וייס, דוברת ה-RIAA, "למעשה, הוא גנב מוזיקה, זה בדיוק מה שהמערכת שלו עשתה". בסופו של דבר התפשר ה-RIAA עם ג'ורדן על 12 אלף דולר. עבור תעשיית ההקלטות זה כסף קטן, אבל עבור ג'סי אלו היו כל חסכונותיו. תומכיו של ג'סי תמכו בו, חלקם גייסו מספיק כסף כדי לכסות את עסקת הטיעון. מבחינתם, היה זה דו קרב בין דויד לגוליית.
המינג מול רוזן
ואם כבר מדברים על דו קרב, הרי ששתי נשים נחושות עומדות בחזית הדיון על שיתוף הקבצים. מצד אחד הילרי רוזן, לשעבר ראש ה-RIAA, ומצד שני ניקי המינג, המנהיגה הקשוחה של חברת שרמן נטוורקס, בעלי קאזה. המנכ"לית הלוחמנית של קאזה, ניקי המינג, סבורה כי שיתוף קבצים אינו גניבה. "בסופו של דבר זו טכנולוגיה מדהימה שמקרבת צרכנים ואמנים ומעניקה להם רמת אינטראקטיביות שהם לא חוו מעולם", היא אומרת. מבקריה של המינג בת ה-36 טוענים שהחברה שלה עלולה להרוס את כל תעשיית הבידור, אך היא טוענת היא רק תעשיר אותה.
לא מתסכל אותך שהתעשייה לא קולטת את זה?
"שמעתי שג'ק ולנטי, מנכ"ל איגוד אולפני הסרטים (MPAA), אמר בעבר שמכשיר הווידיאו הוא לתעשיית הסרטים מה שהחונק מבוסטון היה לנשים, ותוך ארבע שנים תעשיית הסרטים עשתה מהווידיאו יותר כסף מהקרנות בקולנוע. כרגע אנחנו נמצאים בדרך לשם.
"נכנסתי לשוק עם חזון, ליצור את מנגנון ההפצה החזק והדמוקרטי ביותר, שיהיה זמין לכל מי שיש לו תוכן דיגיטלי", אומרת המינג, בעבר מנהלת בווירג'ן אינטראקטיב הבריטית, "עם חזון לא מחכים לכל האורות להתחלף לירוק לפני שממריאים".
אך הילרי רוזן דוחה את כל טיעוני החזון והאידיאולוגיה. "תוכנות שיתוף הקבצים מרוויחות הרבה כסף מפרסום ומשקיעות המון אנרגיה כדי להוכיח שהם אנשים טובים, אך לדעתי הם מזיינים את המוח. זו גניבה". מבחינת יו"ר ה-RIAA לשעבר, היא לא יוצאת כנגד משתפי הקבצים אלא תומכת במוזיקה. "אני עדיין מתרגשת ללכת למועדון קטן ולהאזין לאמן ג'ז חדש וצעיר, או ללכת לאצטדיון ולהרגיש את הרולינג סטונז".
רוזן יודעת שהמודל העסקי המבוסס על מכירות פלטינה של תקליטורים צריך להשתנות. היא תקפה את שיתוף הקבצים אך במקביל דחקה בחברות המוזיקה לאמץ את הטכנולוגיה הדיגיטלית. "לדעתי, תפקידה של חברת מוזיקה הוא להציע לאמנים כמה שיותר ערוצים להפיץ את המוזיקה שלהם". רוזן רואה את iTunes, חנות המוזיקה המקוונת של אפל, מודל ראוי להפצת מוזיקה באינטרנט.
שירים באיכות מחורבנת
"לעתים קרובות חזון נתקל בהתנגדות של מוחות בינוניים", אומרת המינג, אך רוזן מתעקשת שכל הסיפור הוא שירות בינוני. "לדעתי, גולשים שמשתמשים כיום בקאזה מורידים שירים באיכות מחורבנת, הרחוקה מהקלטת האולפן וממה שהאמן רוצה שתשמעו".
המינג טוענת שקאזה יכולה להציע שירים בתשלום באיכות גבוהה, אם חברות המוזיקה רק ישתפו פעולה. אך לדבריה, תעשיית המוזיקה דחתה את ההצעה שהגישה לה קאזה בשנה שעברה, לשתף פעולה ביניהם במכירת מוזיקה חוקית בקאזה. אם תעשיית המוזיקה הייתה קופצת על ההזדמנות שהוצעה לה, היא הייתה, הרווחים היו עצומים, על פי המינג.
"נניח שמדובר על 99 סנט להורדה, בהנחה שאחוז ממשתמשי קאזה הורידו קובץ בשבוע, תעשיית המוזיקה הייתה מרוויחה כבר עכשיו 35-40 מיליון דולר. זו הצעה ששמנו על השולחן והיא אקטואלית גם עכשיו". רוזן טוענת שזה לא כך. "שמעתי מנהלים בשרמן אומרים: 'אילו רק תעשיית המוזיקה הייתה משתמשת ברשת שיתוף הקבצים למכירת מוזיקה חוקית'. קודם כל, הם אף פעם לא ביקשו. שנית, הם לא עשו שום צעד כדי לעשות מה שצריך לעשות, ליצור מערכת הפצה שלא מאפשרת הפרת זכויות יוצרים".
למרות ששני הצדדים לכודים במאבק משפטי ויחצ"ני, למעשה, המינג ורוזן מסכימות על דבר אחד – אי אפשר לעצור את שיתוף הקבצים.
הדיסק יהיה הקורבן הראשון
מחקרים חדשים טוענים שבעוד חמש שנים, חברות המוזיקה ימכרו בין 15 ל-33 אחוזים פחות דיסקים מהיום, בעיקר בגלל שירותי מוזיקה באינטרנט: חוקיים ופירטיים. "אם האנשים רוצים להינות מגישה מיידית למאגר בלתי נדלה של מוזיקה, התקליטור עשוי להיות הקורבן הראשון של המגמה הזו" אומר טד כהן, האחראי על המוזיקה החדשה ב-EMI. "אם הכל יהיה דיגיטלי, לא תהיה סיבה להחזיק אוסף דיסקים. אלא אם כן, כמובן, החברה תתן לך סיבה טובה לקנות אותו.
הדוגמה של הדגימות
שמעתם פעם על דה סמפלז (הדגימות)? זו להקה שעברה את כל העליות והמורדות של עסקי המוזיקה מחוזה בחברת הקלטות מובילה ועד לפילוס דרכם עד להופעה הבאה כלהקה עצמאית. המוטו שלהם כרגע הוא דגמו את דה סמפלז ככל יכולתכם. אחרי שניסו את חברות המוזיקה והתאכזבו, הם לקחו בחזרה את השליטה על המוזיקה שלהם. דה סמפלז פנו לאינטרנט וסמכו על המעריצים.
לדעתם, פרסום חינם ברשת דורש מהם לחלק תקליטורים חינם, ולעודד אנשים להוריד, לחלוק ולסחור במוזיקה שלהם. הם לא מתנגדים לכך שאנשים יקנו את התקליטורים שלהם אך גם לא מונעים מהמעריצים לשתף את המוזיקה חינם. בזכות ההפצה הזו הם רק נחשפים לקהל גדול יותר, לדעתם. כלומר, משתפי הקבצים הם מעין סוכני פרסום.
מנהיג הלהקה, שון קלי, חושב שאם יתן למעריצים את מה שהם רוצים הדיסקים ימכרו. "אני חושב שכל הרעיון שאנשים לא קונים תקליטורים הוא שטות", הוא אומר, "הם קונים את הדיסקים, הם משתפים מוזיקה".
ניתן למצוא מוזיקה בחינם בכל מקום, היא בחינם ב-MTV והיא בחינם ברדיו, וכן, היא בחינם גם ברשת, אבל תעשיית המוזיקה נחושה לעצור את מוזיקת החינם עקב הירידה במכירות זו השנה השלישית ברציפות. אך במווריק רקורדס, חברת מוזיקה המייצגת אמנים כאלאניס מוריסט, מדברים רק על מוזיקת רשת. מבחינת ג'רמי וולט, אחראי מדיה חדשה במווריק, יש פתרון מובן מאליו לבעיות של תעשיית המוזיקה. "אפשר לפתח תשתית בה אנשים יכולים לקנות מוזיקה בקלות ובזול, לא עבור 99 סנט לשיר אלא עבור 20 סנט לשיר", הוא אומר.
