הסודות מתו איתו

הוא נחשב לאחד מגדולי המרגלים של ישראל בכל הזמנים. במשך שנים ארוכות פעל מעבר לקווי האויב בעשרות זהויות ותפקידים חשאיים, עם מאות דרכונים ומסמכים מזוייפים. הוא חווה אין-ספור רגעים של סכנת-מוות – אבל את חייו סיים יעקובה כהן במיטתו שבקיבוץ אלונים. בן 79 היה במותו.

כהן היה פעיל ונמרץ עד יומו האחרון. אתמול (ב') הוא אפילו היה אמור להשתתף בערב "סיפורי מרגלים" בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. אבל בשעה חמש בבוקר התפוצץ עורק בליבו, ומסלול חייו יוצא הדופן הגיע לקיצו.

"הוא היה מגדולי הגיבורים שלנו", אומר עליו המשורר חיים גורי, חבר זה כ-60 שנה. "אדם שהיה בגוב האריות רוב חייו. הוא שירת במשך שנים ארוכות, כמעט בכל ארץ ערבית עויינת. עם השנים עשו לו ניתוחים פלסטיים, החליפו לו את הצורה – והחדירו אותו שוב ושוב לשליחויות עלומות מעבר לקווים. מעולם הוא לא נתפס, ולכן מעולם לא התפרסם.

"הוא היה פעיל ממש עד השנים האחרונות ויש הרבה סיפורים עליו, שעד היום אסור לספר. בתחום הזה, של המודיעין, מדברים על הפעולות רק כאשר העסק נדפק, ואצלו, העסק אף פעם לא נדפק".

"אבא היה מהאנשים הפעילים ביותר במחלקה הערבית. הוא היה מעורב בעשרות מבצעים וסיפורים שלא שמענו", סיפר בנו הצעיר, רז (39). "חלק קטן מהסיפורים הוא הספיק לספר לנו, אבל רק אחרי שנים רבות, ורק אחרי שהם כבר פורסמו. הוא היה מספר לנו את הסיפור בקווים כלליים, אבל כשאתה חי בבית שבו אבא נעדר כל-כך הרבה לטובת המדינה אתה כבר מתחיל להבין מה קורה".

הכל בגלל ריב משפחתי

יעקובה כהן נולד בשנת 1924 בשכונת נחלת ציון בירושלים. הוא היה דור שלישי בירושלים, למשפחה ממוצא פרסי. בבית היו 13 אחים ואחיות. אביו היה מורה לתנ"ך ולעברית, והקפיד שבבית ידברו רק עברית, אבל הילד יעקובה הרבה לשחק עם ילדי הכפר הערבי הסמוך, שייח' באדר, ששכן בגבעת רם, במקום שבו נמצאים כיום בנייני האומה, בית-המשפט העליון והכנסת.

בבית הוא ספג מורשת ציונית. הוריו והסבים סיפרו לו על מאורעות 1921 ו-1929 ועל טבח היהודים בחברון. מצד שני, הוא הרבה לשחק עם ילדי הכפר הערבי, וספג מהם את שפתם ואת תרבותם. בראיון שהעניק בשנת 72' לעיתון "במחנה" סיפר: "לא מעט מערש התרבות שלי קשור בשייח' באדר, הכפר הערבי שעליו הוקמו בנייני האומה והכנסת. למדתי את הערבית שלי וספגתי לא מעט אווירה.

"אני זוכר ערב אחד במאורעות 1936. השייח' בא והזהיר אותנו שצעירי הכפר חמומי מוח, מנסים לפרוץ לשכונה. מיד עלה בדמיון תושבי השכונה מה שקרה בחברון: פשיטה של המונים ברחובות, טבח ושריפה. בו במקום נערכה התארגנות של כל מי שהיה לו מעט נשק, סכינים, נבוטים ופה ושם מישהו עם אקדח. התכוננו לליל הדמים שצריך היה לבוא עלינו".

יעקובה עצמו נטל צינור מים חצי צול באורך חצי מטר, והתכונן להילחם באמצעותו. הוא הסתיר את הנשק האימתני מתחת לכרית שלו, והלך לישון מתוח ועירני. בלילה נשמעו בשכונה השקטה קולות של יללות, צעקות וכמה יריות. יעקובה היה הנער הראשון שיצא לרחוב, עם הנבוט המאולתר שלו. בסופו של הלילה התברר שהוא היה הפצוע היחידי: באישון הלילה הוא רץ, נתקל בעמוד ופצע את מצחו. הערבים לא הגיעו כלל לשכונה. הצעקות והיריות היו תוצאה של ריב משפחתי בין בעל ואשתו באחד הבתים הסמוכים.

עם הפועלים הערבים בנמל

בשנת 1941, סמוך להקמת הפלמ"ח, התגייס יעקובה למחלקה הערבית. הבסיס היה בקיבוץ הזורע ולאחר זמן קצר, ב-1943, עבר לקיבוץ אלונים. המדריך במחלקה הערבית למד את דיני האסלאם אצל שייח' אל-אקצה. פרט ללימודים התיאורטיים, היו מבצעים קצרים של היטמעות ברחוב הערבי, שמיעת שמועות ואיסוף ידיעות.

החברים החלו להתאמן בשטח האימונים שבאלונים. לכולם היה ברור שיש צורך בזהות ערבית כדי שלא יעלו על עקבותיך במהלך הפעילות מעבר לגבולות. "שיטת האימונים היתה קשורה למנהגי הערבים. הספקנו ללמוד על מנהגים תפילות ומסורת כדי שחלילה לא נפשל", סיפר חבר ביחידה. "היה לנו חשוב מאוד לדעת הכול על הדת, ואז התחילו לשלוח חבר'ה למשימות קצרות בארץ ישראל המנדטורית, יום-יומיות, כדי לראות האם החבר'ה אכן מצליחים להיכנס לתוך החברה הערבית. אחרי הרבה מאוד עבודה החלו החברים לצבור ביטחון ואז נשלחו למשימות השונות".

ה"סטאז'" הרציני של יעקובה היה בנמל חיפה. יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שלח אותו לעבוד בנמל כפועל. הוא חי עם קבוצת פועלים חוראנים 24 שעות ביממה, קיבל כמוהם שכר-רעב, היה מלוכלך ומכוסה כינים כמוהם, וגר ביחד איתם בחנות דגים בחיפה. אחרי שלושה חודשים ללא רחצה וללא נייר טואלט, נשבר יעקובה נפשית. בנוסף לתנאים הפיזיים הקשים, מה שכאב לו היה הבוז שהיהודים והערבים חשו אליו. מפקדו במחלקה הערבית, ירוחם כהן, החליט לחלץ אותו מהמשימה. הוא נקרא לפגישה עם מפקדי הפלמ"ח, יצחק שדה ויגאל אלון. למרות שהיה מזוהם, מסריח ומכוסה כינים, ניגש אליו יצחק שדה וחיבק אותו חיבוק ארוך. את המחווה הזאת זכר יעקובה כהן עד יומו האחרון.

"יעקובה היה אחד האנשים הראשונים שהביא מידע מדמשק לישראל", סיפר אחד מחבריו ליחידה. "באותם ימים לא היו מכשירי ציתות, סלולריים או טכנולוגיות להעברת מידע מסוריה וממדינות עוינות אחרות באיזור. האיש שלנו למשימות הללו היה יעקובה. הוא היה מקצוען אמיתי. פעמים רבות עבר את הגבול הביא את המידע וחזר שוב למדינות האויב.

"זה היה חשוב מאוד לקבל באותם ימים את המידע הרלבנטי, כדי שנוכל לדעת מה האויב עומד לעשות. המידע שלנו, אשר נאסף על-ידי יעקובה, הציל חיי אדם רבים".

כהן פעל במשך שנים במצרים, עיראק, סוריה, לבנון וירדן. רק פעם אחת, כשגר במלון בפורט סעיד, על גדות תעלת סואץ, כמעט ונחשף. אפילו ערכו חיפוש בחדרו. הוא מיהר להשלים את השליחות שהוטלה עליו ולהסתלק מהמקום, לפני שיהיה מאוחר. "זו הרגשה של זאב בודד, אבל זאב בודד עם הרגשת עליונות גדולה מאוד", הוא סיפר פעם. "זו הרגשה טובה, שעומד מאחוריך מטען גדול מאוד של מבצעים רציניים. נכון שחייתי תקופות של מתח נורא. היו ימים ושעות שאני לא יודע אם אני יכול עוד היום, בגילי, לעבור אותם שוב. אבל בחיי היום-יום, בשיגרה, אתה מתרגל לזה. אתה חי עם זה. מדי פעם מקרה מסוים מזעזע אותך – אבל אתה חולף, עובר על-פני זה".

אתמול (ב') התכנסו בבית הקטן שבקיבוץ אלונים בני משפחה, חברים ותיקים וגורמי ביטחון. הם שמעו סיפורים רבים על גבורתו של יעקובה. "אבא למד את הדברים בעקביות ובמשך עשרות שנים. הוא פעל במוסד ובשב"כ, וחלק גדול מאוד מהמשימות שביצע אנחנו לא יודעים", סיפר הבן רז. "היינו שלושה ילדים שלא ראו הרבה את אבא, כי היו לו הרבה משימות ביטחון, לא ידענו הרבה מאוד מהדברים. הוא היה יוצא למדינות שונות, עושה את הדברים שאחרים קראו להם 'משימות ריגול', והיה שב עם מה שצריך לישראל.

"היה פצצת אנרגיה"

"ידענו שאבא מאוד מסתכן, אבל לצערנו הדברים היו אסורים לפרסום. ידענו שאבא פועל במשך השנים הרבות במחלקה הערבית במדינות שכנות לנו, שהיו נגדנו, אבל ידענו שאבא עושה את הכול בצורה הטובה ביותר. הוא תמיד חזר עם הדברים שבשבילם יצא".

יעקובה חצה את הגבול עשרות פעמים למדינות אויב כדי להביא ידיעות חיוניות לביטחונה של מדינת ישראל. "הוא פשוט היה נראה כמוהם ודאג להיראות כמו ערבי כדי להרגיש כמוהם", סיפר חבר ליחידה. "הוא תמיד התעקש לשמוע עוד סיפורים ולדעת עוד דברים.

"אני זוכר שיעקובה הלך לעבוד בנמל כערבי מאיזור שכם. הוא פשוט חי שם כדי להרגיש כמוהם ולראות את דרכי ההתנהגות שלהם. בעצם הוא היה היסטוריה מהלכת במוסד בנושא איסוף המידע על הערבים באותה עת. המחלקה הערבית בימיו פרחה משלל הידיעות שהספיק להביא".

ב-1977 פרש משירות הביטחון וחזר לקיבוץ. מספר בנו, רז: "כשאבא שב לקיבוץ ניסינו לשאול שאלות נוספות. אבל הרבה מבצעים נשארו עלומים לנצח. אנחנו נמשיך לשער שאבא השתתף גם בהם, אבל לא נדע מה באמת היה. גם אמא ניסתה לשאול שאלות. אפילו היא לא היתה מעודכנת בפרטים".

לאחר הפרישה שימש יעקובה כמזכיר קיבוץ אלונים. חבר נוסף סיפר אתמול: "לידיעות אחרונות: "למידע שהועבר אלינו על-ידי יעקובה היתה חשיבות גדולה מאוד. כאשר שב בחזרה לארץ, הוא דאג לעדכן אותנו בכל מה שקורה בדמשק, למשל. כל-כך סמכו עליו שם כי חשבו שהוא אחד מהם, ערבי לכל דבר. הוא היה אחד האנשים הפעילים ביותר באותן השנים במחלקה הערבית".

"יעקובה היה איש יוצא מהכלל בכל המובנים", אומר מאיר עמית, לשעבר ראש המוסד וחבר קרוב. "בחור אמיץ, חכם, בעל יוזמה. אדם חיובי בכל המובנים. תמיד הוא נעתר לכל משימה שהטילו עליו – מאז ימי המנדט הבריטי ועד השנים האחרונות.

"כשהייתי ראש המוסד, בשנות השישים, הוא שירת בארצות יעד. ועוד איך הוא שירת! הוא היה ממש בנוי לזה, להיות בארצות יעד עוינות. הוא השתלב יפה במירקם הזה: בשפה הערבית, במנהגים, בתפילות המוסלמיות. הוא ישב שם שנים – אבל אני לא מוסמך לחשוף את הסיפורים האלה.

"בנוסף לקשרי העבודה בינינו", מוסיף ראש המוסד לשעבר, "היתה בינינו ידידות עמוקה. היינו ממש חברים. זה התחיל עוד בימים שגם אני הייתי חבר קיבוץ אלונים. הוא נשאר בקיבוץ, ובשנים האחרונות היה אחראי על הנוי בחצר המשק. הבת שלי גרה בטבעון ובכל פעם שהיינו נוסעים אליה, היינו קופצים לשבת בבוקר אצל יעקובה, בקיבוץ אלונים. היינו שותים ואוכלים ג'חנון. בשבת שעברה ראיתי אותו. הוא היה עדיין פצצת אנרגיה. הבוקר טילפנה אלי בת-אחותה של אשתו, וסיפרה שהתפוצץ עורק בלב שלו והוא איננו". הלווייתו תתקיים ביום ד' בשעה 14:00 בקיבוץ אלונים.