היומנאים
סינגלית שנונה שקשה לה להפסיק לישון, עיתונאי בעל מצב רוח היתולי וילד מבחנה מוסיקלי. בואו להכיר את היומנאים מקרוב
1. שם הבלוג: serenity now, insanity later
הבלוגרית: miss.terious. סינגלית שנונה בת 27, צמודה למצלמה כמו אוויר לנשימה ונאבקת בין הרצון להתפרנס לרצון העז לדבוק במלאכת השינה. גרה עם חתול ג'ינג'י, מכורה לדיאט קולה, מאוהבת לפרקים ולא מפסיקה לחלום מה יקרה ברגע שתפסיק לדחות דברים למחר.
הגדרה עצמית: "yada,yada,yada"
מצב הרוח: מהורהר ותזזיתי.
רכיבים: עיניים רגישות שבולעות את העולם דרך עדשת המצלמה, משפחה עם שריטה וזוג הורים גרושים שלא מאפשרים מנוחה, אובססיות חינניות לחתולי רחוב, פירות, פיענוח חלומות וגם עדכונים מהזירה הרומנטית.
ציטוט אופייני: "אני תמיד שוכבת שם, בוהה בקרני השמש החלשות שמתחילות לחדור דרך החלון, וחושבת על זה שיש אנשים שמתחילים את היום שלהם כבר עכשיו, בזמן שאני עדיין תקועה באתמול. ועל זה שכשהיום שלי יתחיל, הם יהיו לקראת סוף יום העבודה שלהם, בדרך חזרה הביתה. "אני באמת חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם", אני חושבת לעצמי. "אולי מחר".
ציטוט אופייני 2: "בסשן אחד אצל האקס-פסיכולוגית שלי, ניסיתי לתאר לה את הריחוק של אבא שלי בעזרת דוגמה מימי התיכון. סיפרתי איך הוא היה פוגש אותי באוטובוס - אני בדרך הביתה מבית-הספר, הוא בדרך הביתה מהעבודה. בדרך כלל הייתי בוחרת לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס. הוא היה עולה כמה תחנות אחרי, רואה אותי ואת הכסא הריק לידי, אומר לי "היי" - סתם "היי", בלי חיוך - וממשיך לסוף האוטובוס ומתיישב שם. הפסיכולוגית הסתכלה עלי בפה פעור ושתקה במשך דקה".
אבני דרך: מילות פתיחה , שני זכרונות מפריז, קומדיה טראגית, לילה לבן, מ' והגרב האיום , סצנה
2. שם הבלוג: לא רציני
הבלוגר: גילעד נס, עיתונאי עם דעה עצמאית, בעל חיבה עזה לטלוויזיה ומנטרה עקבית - לגרום אושר לעולם באמצעות מילים.
הגדרה עצמית: "אני לא עיתונאי רב שנים שכתב באלפי פורטלים. אני לא הייטקיסט לשעבר שהבועה התפוצצה לו בפנים. אני לא אומנית ולא בעל תואר אקדמאי. אני לא שוחה בדפי ההיסטוריה ומומחה לתרבות אמריקאית. אני לא סופר. אני לא משורר, ואני לא מוכן שיתייגו אותי".
מצב הרוח: היתולי אך מעמיק.
מרכיבים: הומורסקות על מצב האומה והנעשה ברשת, הגיגים על תוכניות טלוויזיה וחטיפי קולנוע, פינת המטייל הרעב וחיטוט אקטיבי במתרחש בביצת התקשורת.
ציטוט אופייני: "ככה זה שערוץ 1 מנסה להיות "מחובר". הוא מהגג נתונים לא רלוונטיים, מראיין את האנשים הלא רלוונטיים ויוצאת לו כתבה לא רלוונטית. כמה קשה להשיג את דן תורן, יזהר אשדות ויאיר ניצני, שלושה מהנסיינים המוכרים ביותר של מוסיקה דיגיטלית, כיוצרים וכמוכרים? כמה קשה למצוא עורך דין שיסביר מה הבעיה? כמה קשה למצוא עיתונאי שמעודכן במה שקורה כרגע?".
ציטוט אופייני 2: "אני זוכר את הפעם ההיא שישבו לידי זוג תיירים אמריקאים, שהתפלאו מאוד על המנהג הזה. הם חשבו שהטייס אמר בעברית משהו משלהב, נגיד "הר הבית בידנו" או משהו כזה. כשהסברתי להם שבסך הכל נחתנו הם נראו די מאוכזבים. "היו כמה כיסי אוויר בדרך. לא ממש נהניתי מהטיסה", אמרה האמריקאית. "כן", הוסיף בעלה, "איך תחנכו את ספקי השירותים שלכם למצויינות אם אתם מוחאים להם כפיים גם כשהם מחורבנים?"
אבני דרך: מה לא, מחאת כפיים, חלק מהישראליות, לטוב ולרע, המזוזה, גלויות מאמריקה
3. שם הבלוג: ילד מבחנה
הבלוגר: FunnyCars, צעיר אקטיביסט, משוחרר טרי מצה"ל הגורר אחריו נפש מוזיקלית רגישה.
הגדרה עצמית: "חובב מוסיקה קשה יום מהצפון הרחוק".
מצב הרוח: מופנם ואינטימי.
רכיבים: אווירה של פטיפון ישן ומדפים עמוסי תקליטים, התעלות רוחנית בהופעות חיות, ניתוח עצמי ויצירות אמנות, הפניות נכבדות להנאה מוזיקלית בחינם.
ציטוט אופייני: "הזיכרונות הראשונים שלי מברל הם מהנסיעות האינסופיות שהיינו מקיימים מזמן ברנו 14 המשפחתית המצ'וקמקת. הרדיו כמובן לא עבד ולאבא שלי היתה רק קלטת אחת שהוא אוהב, משמע רק קלטת אחת שכל המשפחה שומעת בריפיט כל הנסיעה. אבא'שלי שר את כל השירים בקול כמו משוגע ואמא'שלי צועקת עליו שישים לב לכביש, שלא נעשה תאונה. לאט-לאט, אבא שלי מצא עוד קלטות של ברל, ככה שיצא שבאוטו היתה אחת, בבית היתה אחת, וזה היה הפסקול-הכמעט-קבוע של המשפחה שלנו. ז'אק ברל. ואם אפשר, בפול ווליום"
ציטוט אופייני 2: "אני בד"כ לא מצליח לבטא את עצמי טוב בכתב, לעומת כהנא, שמצליח לבטא את עצמו בשלמות כמעט בדיבור אל מול קהל. כשמוסיפים לכל זה את המסכה-מונעת-הסארס שהוא עוטה על עצמו במהלך המונולוג (ומאוחר יותר, במהלך כל ההופעה), ואת חברי ג'ירפות המלווים אותו בחן המוסיקאלי המהפנט שלהם, מקבלים תוצאה מרשימה מאוד".
אבני דרך: פיקציה, זה בסדר, אבא, תיעוד, אם נדע לאהוב
קריאות מהירות לסיום:
- בלוגרים ! אנא היזהרו בדרכים: צימרמן מתעקמת, זו ש מתהפכת.
- ישנם פועלים רעבים בעולם: קרובים לצלחת
- קח אותי, שמעון הרס"ב.
לפנייה לכתב/ת 
