גיבור צועני

הזכרונות הציפו אותי כשהגעתי לראיון עם לפורט, שאושר לאחר דרך חתחתים שכללה עשרות שיחות טלפון לאמרגנו. הפגישה התקיימה באולפני "פולקה", בהם מוקלטת בימים אלה הטלנובלה המשודרת גם אצלנו, "אני צועני".

כבר בדקות הראשונות היה ברור כי הקושי לא נבע מאופיו של לפורט, שהיה מקסים וחביב, אלא מפחדיו מהתקשורת ובעיקר מהעיתונאים. "זה היה בזמן שעשיתי את 'המורה פרנקו'", הסביר. "כמה עיתונאים החליטו להרוס את הסידרה ולבקר אותה בכל דרך אפשרית, למרות שהיו לנו 18 אחוזי רייטינג. הגעתי למצב כל כך נורא, שהלכתי לבית הספר של בתי וביקשתי בדמעות מהמנהלת שתשמור עליה מהסערה שהתחוללה. היו שחקנים אחרים שלא יצאו להיאבק מול התקשורת, כי לא רצו להסתבך. אני מבין אותם, כי זו הפרנסה שלנו. אבל אני לא מבין איך בזמן שיש רעב וסבל נוראי במדינה, עיתונאים מאבדים צלם אנוש ופוגעים באנשים ללא רחם".

בישראל שודרה הסידרה "אלופים" בכיכובך, שעסקה בבעיות היום יום ולא באגדות, כמו רבות מהטלנובלות. איך אתה מרגיש לשחק שוב במשהו כל כך רחוק מהמציאות כמו "אני צועני", שמהווה חזרה לטלנובלה הקלאסית?

"אני חושב שיש לזה כמה היבטים. קודם כל, אנשים שפוגשים אותי ברחוב מודים לי שאנחנו חוזרים לעשות טלנובלות דמיוניות, בעלות צבע, ריח ואסתטיקה אגדיות. אומרים לי, 'סוף סוף סיפור טוב כמו שצריך! אנחנו כבר עייפים מהמציאות'. חוץ מזה, הקוסטומבריסמו (הז'אנר אליו שייך "אלופים", אשר עוסק בבעיות היום יום) הוא בעייתי, כי הנושאים מאוד מקומיים וב'פולקה' הבינו שאי אפשר למכור את המוצרים הללו מחוץ לארגנטינה".

בתור שחקן יש לך דרך להביע מסר חברתי?

"את נוגעת באימפוטנציה גדולה ומתסכלת. גם אם אחליט להביע מסר משלי בדמות אותה אני מגלם, הכל יכול להיגמר ברגע שהמפיק יגיע למסקנה שהרייטינג תלוי בזה שאראה את התחת שלי, ולא בשום דבר אחר. ואני הרי בסך הכל עובד פשוט. אז בינתיים אני משלים עם המצב, למרות שזה קשה. אני לא יכול לשמוח בהצלחות שלי אם הסביבה שלי לא שמחה, אלא מתה מרעב".

אז מהי הדרך שלך לשנות משהו במציאות הקשה של ארגנטינה?

"גרגיר החול שלי נמצא במעגל שלי, בחיי האישיים. לפני כמה ימים הקשבתי למנסנרו, משורר של שירי אהבה רומנטיים. נראה לי מוזר שדווקא הוא התחתן ארבע פעמים. קראתי ראיון בו הוא נשאל מה היה משנה בחייו, והוא ענה שהיה נאבק כדי להתאהב רק פעם אחת, באשה אחת. אני נמצא כבר 23 שנה עם אשתי. יש לנו משברים טבעיים, והיכולת להתגבר עליהם מצויה בנו. היו פעמים רבות שהיה קל יותר להיפרד מאשר להתגבר על המשבר, אבל לא עשינו זאת. גיליתי שהאדם מולי נאבק בדיוק על אותו דבר כמוני, שהאהבה היא הרבה מעבר ללהזדקן יחד. היא האמונה באדם שמולך, בערכים שלו, לדעת מה החיובי במשבר ובאיזו דרך ניתן לצאת ממנו. אני רוצה קודם כל להרגיש טוב, כדי שהסובבים אותי ירגישו טוב. בתי, אשתי, האנשים איתם אני עובד. כל אחד צריך לעשות את השינוי שלו, וכך לאט לאט ליצור שלווה בתוך מדינה. אני גם תורם בצורות שונות, אך הן לא לפירסום".

מה דעתך על האלטרנטיבות הקהילתיות שצומחות בארגנטינה - תנועות מובטלים שמייצרות לעצמן, עובדי מפעלים שמנהלים לבדם, אסיפות שכונתיות ועוד?

"האלטרנטיבות האלה נפלאות. פתאום לראות שהשכן הוא לא רק שכן, הוא גם אדם שסובל וחושב. אני חושב שזו הדרך. אנשים מתחילים לחלוק, לראות אחד את השני".

לפתע הוא מפסיק, מרים את עיניו ושואל אם העובדה שאינו עושה משהו ברמה החברתית הרחבה, שאינו שייך לשום תנועה, נראית לי פסולה. אבל הוא לא מחכה לתשובה וממשיך: "אני חושב שאני עדיין פצוע ממה שעשתה לי התקשורת. אני לא רוצה להישמע פסימיסט, פשוט הפצע שלי עדיין מאוד גדול ואני מאוד מבוהל. אני מרגיש שצריך לחזור לערכים, לשורשים. אני לא מבין, למשל, למה אדם כמו האפיפיור לא עשה דבר כדי לעצור את המלחמה בעיראק, למה הוא לא הציב את עצמו כמגן אנושי, לא הלך לדבר עם אנשים. שאלו אותי בימים לאחר שהחלה המלחמה אם יש לי מה לומר. אם משהו שהייתי אומר היה יכול להשפיע, כבר הייתי אומר אותו מזמן. וזה קורה בכל העולם, תחושת חוסר הביטחון. חוסר הערך של חיי אדם. אתם, למשל, סובלים מהמלחמה, וכשרוצחים נהג מונית זה תופס כותרת שולית. מאבדים את משמעות החיים. כולנו חיים משהו שמעולם לא היה לנו, אובדן האדם, האינדיבידואל. יש לי משאלת לב, שהכל ישתנה. שאולי מישהו יראה את הצורך הזה ויגרום לכך. צריך לחזור לשורשים, לערכים, לעקרונות".