שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נביא הזעם של התיאטרון

    עודד תאומי יגלם את אליהו הנביא בהפקה של "צור וירושלים", מחזה מ-1931 שמעולם לא הועלה על הבמה. בראיון מיוחד הוא כואב את מצב התרבות בישראל ("עברנו את הקו האדום"), נרגש לקראת התפקיד ("אליהו הוא ההפך ממני") ומסרב לוותר על הבמה ("בשבילי האלוהים הוא התיאטרון")

    עודד תאומי מנהל דיאלוג ארוך שנים עם אלוהי התיאטרון. הוא מנסה לנקות את חצרו האישית ממניירות כדי שיוכל להגיע לבמת ההיכל כשהוא נקי ומזוכך. איש דתי מעולם לא היה, נהפוך הוא, אולם מאז ומתמיד החזיק באמונה שבסופה של עבודת תיאטרון כנה, צפויה לעתים ההתגלות.

     

    בהפקת ענק ישראלית, ראשונה מסוגה, שתעלה בסוף החודש בתיאטרון בית ליסין החדש, מגלם תאומי את דמותו של אליהו הנביא. התפקיד, שדורש ממנו להתקלף מיוהרה ונהנתנות ולהתעטף בסגפנות ואהבה קנאית לאל יחיד, הוא מלחמה פנימית מאתגרת עבורו. לא פחות מכך מאתגרת שפתו המקראית של המחזה, "צור וירושלים", שנכתב בשנת 1931 על ידי מתתיהו שוהם ועובד ליצירה מוזיקאלית-תיאטרלית רחבת היקף על ידי יוסי יזרעאלי, יוספה אבן שושן והמלחין גיל שוחט. בראיון מיוחד מדבר תאומי על האנרגיות האינסופיות, על זילות השפה העברית, ועל התרבות המועלת קורבן לאלוהי הרייטינג.

     

    "בשנים האחרונות אני מאוד סלקטיבי בבחירת תפקידים", אומר תאומי, "אני מרגיש שהזמן נושף לי בעורף, טופח על השכם ומזכיר שלא נשאר עוד הרבה. את מה שנשאר אסור לבזבז על שטויות ואני הרי יודע, שבמקצוע שלי יש כל-כך הרבה מהן – סיפוקים מיידיים, מחיאות כפיים וצחוקים, פרסום, סלבריטאות וכסף".

     

    את הכסף בחר תאומי להשאיר לסוף, מכיוון שלדבריו הכסף, גם אם הוא חשוב, אינו שייך לעשייה התיאטרונית. באופן מפתיע נדמה שגם בתיאטרון בית ליסין ובקרן ברכה, שמימנה את "צור וירושלים", מאמינים שהעשייה התיאטרונית, הזו לפחות, קודמת לשאלות פיננסיות. בכל קנה מידה שהוא הפקה כ"צור וירושלים" בישראל 2003 היא הליכה על חבל דק מאוד עם השקעה כספית עצומה והכנסות שלעולם לא יחזירו את עצמן.

     

    תאומי, שעשה כמאה תפקידים בתיאטרון הישראלי, אחוז התרגשות. "תמיד חיפשתי את התפקיד שיכול להעשיר אותי ולא רק להעניק לי סיפוק מיידי. כשיוסי הציג בפני את המחזה, שעוסק בעצם במפגשים הכי גבוהים שהדרמה יכולה לגעת בהם, בין שליח אלוהים למלכת ההדוניזם, חשבתי לעצמי שרק שקספיר העז להגיע למקומות הללו. סיפור המאבק בין אליהו לאיזבל ואחאב, בין עבודת האלילים לבין המונותיאיזם, הוא על גבול האופרה ולכן אולי החיבור בין המוזיקה של גיל שוחט לבין הטקסט של מתתיהו שוהם כל-כך מרתק ונכון. זו זכות גדולה עבורי להשתתף בפרוייקט שכזה, שהוא בעצם ניסויי, שהרי אנחנו הולכים על קרקע בתולית ואין לנו מושג אם ואיך זה יעבוד".

     

    עושר שפתו של שוהם והשימוש בשפה התנכית מאוד בולט על רקע זילות השפה העברית בתיאטרון העכשווי. זה משהו שאתה חש בו?

     

    "זילות השפה העברית היא נקודה כואבת שקשה מאוד להלחם נגדה. שחקן יכול להיות עקבי בדרישות שלו מהשפה, אבל התיאטרון חייב להתמזג איכשהו עם השפה שמתפתחת או מתפגרת הן מלשון פגר והן מלשון פיגור. הכל הפך להיות "עשר", "עלא-כיפאק" ו"כאילו" - וגם במובן הזה, העבודה על המחזה של שוהם מאוד מאתגרת עבורי. המשחק שלו עם המילים והפעלים, שרבים מהם הוא הגה, מאפשרים לי לצאת לטיול בתוך השפה העברית. ייתכן והקהל לא יבין כל מילה, אבל הטקסט הוא קומוניקטיבי. הרי אנחנו יודעים שגם את השפה השקספירית לא כולם מבינים ובכל זאת אנשים רצים לראות את שקספיר ואם הוא לא ארכאי, למה שהתנ"ך יהיה ארכאי? שוהם מגיש את הפואטיקה של השפה העברית, אני כמעט משוכנע שנסים אלוני, מגדולי המחזאים שלנו, כתב את 'אכזר מכל מלך' בהשראתו של שוהם. גם הוא התחבר אל התנ"ך וראה בזה עבריות חדשה".

     

    אתה אמנם שחקן תיאטרון הקאמרי, אבל לאורך שנים, כולל בהפקה זו, אתה מטייל לא מעט לתיאטרונים אחרים. יש בך צורך להתרעננות?

     

    "הקאמרי הוא ביתי משנת 1958 אבל אני מאמין בתזוזה בלתי פוסקת, שמחייבת אותי כל הזמן לחפש אתגרים חדשים. השגרה היא מוות עבורי, אני מרגיש חי במקומות הלא בטוחים. אם אני לא אסתכן ולא אלך למקומות שלא הייתי בהם, זה יהיה סופי וסופה של הקריירה שלי. אני לא בתיאטרון בכדי לעשות עוד תפקיד. עם השנים אני מבין שדרכים חדשות אולי כבר לא יגלו לי, אבל בתוך הדרכים המוכרות, יש עוד המון שבילים. כעת אני עוסק בגוונים ולא בצבעים השולטים, הרבדים והניואנסים הם שמעניינים אותי".

     

    מה הפך את אליהו לכה מאתגר עבורך?

     

    "אליהו הוא ההפך הגמור ממני. הוא איש כואב, דואב, סגפן נוראי, שרואה את העבר והעתיד ונמצא בשיח וסיג בלתי פוסקים עם אלוהים. אני אינני רוצה להיות במדבר האלוהים שלו. בשבילי האלוהים הוא התיאטרון וכמו בהצגה 'המלביש', גם בחיי, אני נמצא בדיאלוג מתמיד עם אלוהי התיאטרון על כל הזנות שיש במקצוע שלי ועל האהבה הטהורה והצרופה שיש בי אליו. אני מתווכח איתו על האסור והמותר בדרך להתגלות ואני מודה שהמחזה הזה מעורר בי חרדה בשל התהומות הפעורים שבו, שמאיימים לבלוע אותי".

     

    אתה חושש מתגובות הקהל?

     

    "קהל צריך להתחבר לגיבורי המחזה וקשה להתחבר למשהו כה מרוחק מתפישת העולם העכשווית שגורסת 'אכול ושתה כי מחר נמות'. הנושאים בהם עוסק המחזה הם ברומו של עולם, נושאים מהם אנשים כיום משתדלים לברוח. דרך יהודית, התבוללות, התפקיד שלנו על פני האדמה, האם אנו ככל העמים, אלו שאלות קשות שנדחקות לשוליים. זו הסיבה שחשוב לעלות מחזה שכזה, זו גם הסיבה שהוא עלול להיראות מגוחך. זה מסוכן, הדריכה הזו במקומות שבהם לא היית, אין פה שום מתכון ובתיאטרון, שהיום עסוק בעיקר בלשרוד, להפיק את 'צור וירושלים' מצריך אומץ אינסופי".

     

    יש הקבלה בין ישראל 2003 לזו של אחאב, איזבל ואליהו?

     

    "זה בהחלט מחזה רלבנטי, אם זו השאלה. זה מחזה שעוסק בהתייוונות במובן הרחב של המילה והתבוללות. ישראל של אחאב מלאה במתנחלים שרוצים להרחיב את גבולות מדינת ישראל. גם אם המתנחלים היום לא עובדים את הבעל אלא את הכותל, הם נלחמים על הארץ הזו כמו אחאב. אליהו יכול היה להיות ישעיהו ליבוביץ' שכזה. אבל אפשר למצוא גם מקבילות הפוכות – ישראל יכולה לסמל את הקוסמופוליטיות, שלום עכשיו כאלה. המטיף יכול להיות בני בגין שכזה או אולי אורי צבי גרינברג, משורר זועם שכואב את כאב האומה. כן, זהו בהחלט מחזה רלבנטי, הרבה יותר מאחרים שנכתבו היום. מעניין שמחזה שכזה, שמציג דמויות תנכיות, שאמורות היו להיות חלק מהתרבות שלנו ואיבדו את כס כבודם, מעולם לא הוצג. הכל מתפוגג".

     

    בחודש הבא היית בעצם אמור לצאת לפנסיה והארכת את החוזה שלך בתיאטרון לשנה נוספת. אתה חושב על היום שבו תרד מהבמה?

     

    "התיאטרון הוא חיי, אין לי תחומי התעניינות אחרים. זו האונות האמיתית שלי. אני מרגיש ברוך אלוהים. זו פריבילגיה אדירה לעבוד בתיאטרון ודרך העבודה, דרך הדמויות שאני מגלם, אני כל הזמן למד על עצמי ומקווה, לעתים, שמשהו מהדמויות שאני מגלם ידבק בי. דרך אליהו אני מרגיש קצת יותר קרוב לאלוהים, קצת יותר רוח"

     

    אם כוח הנבואה היה ניתן לך, איך היית מצייר את עתיד התיאטרון הישראלי?

     

    "אין צורך להיות נביא בכדי לומר שעברנו את הקו האדום. עדיף תיאטרון רעב מתיאטרון שנדרש לספק כל הזמן את תיאבונה של המפלצת. אמנות טובה מעולם לא החזיקה את עצמה ותמיד נתמכה על-ידי מלכים ותורמים. יצירותיו של מולייר לא היו נכתבות ללא תמיכתו של לואי ה-14, שקספיר לא היה כותב בלי תמיכת המלכה. עוד ביוון העתיקה מומן התיאטרון על-ידי הממשלה. אנשי התיאטרון היו אמורים להיות מורמים מעם, בעוד שכיום הרייטינג מולך והסיבה לכך היא היחס המבזה לתרבות. תיאטרון יוצר מצריך מאמץ מהצופה ופה, בין היתר בשל המצב הפוליטי והכלכלי, אנשים לא רוצים לחשוב אלא להתבדר.

     

    "אני רוצה תיאטרון שבו הקהל ייבלע לתוך עולמות חדשים, תיאטרון שייגרד, שיצחיק, שיצבוט בלב, שירדוף את הקהל הביתה, שיחדור לתופת ולגן העדן, שיוביל לתובנות ויעורר למחשבה. זה התיאטרון שאני שואף להיות חלק ממנו והתיאטרון הזה זקוק להמון תמיכה. זה התיאטרון שלי והוא הולך ונהיה נדיר בארץ. שקספיר אמר על השחקנים והתיאטרון שהם ראי הזמן וקיצור תולדות ימיו. אם לא יעזרו לנו להתייפות ולא יאפשרו לנו לעטות על עצמנו מסיכות עם כל מיני רבדים, נהפוך למכוערים. זה לא קשור לקו העוני ולשטחים, מעבר להפיכתנו לעולם שלישי, אנחנו הופכים לעולם הולך ונעלם".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משחק את אליהו. תאומי
    מעולם לא הועלה. "צור וירושלים"
    לאתר ההטבות
    מומלצים